הפקדת ערובה להוצאות המשפט כתנאי לקיום דיון בערעור

החלטה

דין הבקשה להידחות.

ונבהיר:

המערערת מנמקת את בקשתה בהיות ערעורה נוגע לטובתם של הקטינים, ושמיעתו – לדעתה, ולשיטתה כמובן גם קבלתו – מתחייבת משום טובתם, מחד גיסא, ובחוסר יכולתה לשאת בעלותה של הערובה, מאידך גיסא.

ברם, למרות הלהג הרב בנוגע לקטינים והאמירות כי "אין חולק" כי מאז מתן ההחלטה "השגויה" של בית דין קמא ובשלהּ הדרדר מצבם של הקטינים, אין ממש בדברים:

האמירה "אין חולק" היא בבחינת 'מזויף מתוכו' שהלוא המשיב, יש להניח, חולק גם חולק, שאם לא כן לא היה נדרש ערעור והייתה מוגשת בקשה בהסכמה לשינוי "ההחלטה השגויה". לא זו בלבד אלא שכפי שהזכרנו בהחלטות קודמות, האפוטרופוסית לדין, כנראה חולקת אף היא על ההנחה כי טובת הקטינים מחייבת לקבל את הערעור. ונשוב ונאמר את שהבהרנו כמה פעמים כי אומנם אין בית הדין קמא (ואף לא בית דין זה) ואף לא האפוטרופוסית לדין חסינים מטעויות, אבל הדעת נותנת כי הללו כגורמים אובייקטיביים אמינים בנוגע לשאלת טובת הקטינים ואמונים עליה בלבד יותר משהצדדים עצמם אמינים בעניינה ואמונים עליה כשיקול יחיד, כך בכלל וכך בנסיבות תיק זה בפרט אשר לא בכדי מונתה בו אפוטרופוסית לדין.

מוטב היה אפוא להימנע מאמירות מופרכות מעין אלה.

ומכאן לקביעתה של המערערת כי ערעורה אינו ערעור סרק ולכן אין לחייבה בערובה:

עוד לא בא לפנינו וכנראה גם לא נולד עדיין המערער שיאמר בפה מלא בבואו בשערי ערכאת הערעור כי ערעורו – ערעור סרק הוא. ברם לא מפי המערער, או המערערת במקרה שלפנינו, אנו חיים. יש שבית הדין מתרשם כבר בשלב הראשון כי הערעור ערעור סרק הוא, יש שרושם זה נוצר או מתחזק רק בשלב מאוחר יותר, ויש מאידך גיסא גם מקרים שבהם רושם ראשוני כזה נקלש או אף נמחק בהמשך ההליך. את הקביעה כי ערעור – ערעור סרק הוא קובע בית הדין, הוא ולא אחד הצדדים, ולרוב קובע הוא אותה רק בסופו של הליך, ואזי מתבררים הדברים למפרע.

אותה עת כבר אין מקום כמובן להשית ערובה להוצאות אלא את חיוב ההוצאות עצמו, אם יש צידוק להשיתו. מנגנון הפקדת הערובה נועד כדי להבטיח את תשלום ההוצאות אם יהיה מקום להשיתו, והצורך בו נגזר בין השאר מהתרשמותו של בית הדין כי קיים סיכוי ממשי שהערעור יתגלה כערעור סרק, סיכוי – לא קביעה כי כך יהיה.

בהחלטה קודמת קבעתי ונימקתי כי בענייננו קיים לא רק סיכוי כזה אלא אף סיכוי ממשי. אמירותיה של המערערת עצמה, גם אם ילוו בהצהרות "אין חולק" הכתובות בגופן מודגש – אין בהן כדי לשנות זאת.

שיקול נוסף שממנו נגזרות הוראות על הפקדת ערובה הוא החשש כי בלעדיה לא יוכל המשיב, אם יזכה בערעור וייפסקו לטובתו אף הוצאות, לממש את זכאותו לתשלום ההוצאות. בהקשר זה דבריה של המערערת בדבר קשייה הכלכליים – לא זו בלבד שאינם עילה לבטל את ההוראה בדבר הפקדת ערובה אלא שיש בהם כדי לחזק הוראה זו ולאשש את הצורך בה.

אמת, עיקרון חשוב הוא כי אין למנוע את הגישה לערכאה שיפוטית בשל 'חיסרון כיס'.

אך עיקרון חשוב הוא גם כי אין לאפשר את ניצולם של הליכים משפטיים כדי לפגוע ביריב בדרך של עינוי דין מיותר וגרימת הוצאות בלתי־מוצדקות וללא שיובטח פיצוי נאות אם יתברר כי ההליך – הליך סרק היה וכי עניינו אכן היה פגיעה כזו. ונוסיף כי הדברים אמורים במידה רבה גם כלפי מי שאכן מדמה כי הצדק עימו, ולא בא להליך המשפטי בכוונת מכוון של פגיעה ביריבו, אלא ששוגה הוא בדמיונות ובאשליות ולוקה בחוסר היכולת להתבונן אל המציאות – לפחות לאחר שהוכרעה בהכרעה שיפוטית – שלא דרך משקפיו הסובייקטיביים. גם מערער אשר כזה צריך לשאת בתוצאות אשליותיו, לא עונש הוא אלא פיצוי לצד שכנגד שנגרר לערעור סרק ושהוא ודאי אינו צריך לשלם את מחיר אשליותיו של שכנגדו.

בין שני עקרונות אלה יש לאזן. ואף לאיזון זה שני פנים:

הפן האחד נוגע לסיכויי הערעור להתברר כערעור סרק – ככל שהללו נראים גדולים יותר תיטה הכף לדרישת הערובה גם אם המערער עשוי להתקשות להפקידה ועלול להיאלץ לסגת משום כך מערעורו, ואף שבכך צפונה גם האפשרות לנסיגה מערעור שכן היה מוצדק, אליבא דאמת, למרות חזותו כערעור סרק. ככל שהחשש שהערעור יתברר כערעור סרק קטן יותר, אף שקיים הוא, תיטה הכף שלא להציב בשערי ערכאת הערעור את שומר הסף הנועל את הדלת בפני מי שאין ידו משגת.