העליון: תוקף הסכם המחאת בעלות בזכות אינו מותנה בדרישות פורמאליות או בהודעה לחייב

השופט  י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' קיסרי) בת"א 228/06 שניתן ביום 19.8.2009, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה.

רקע עובדתי

1.             בתקופה שבין 15.5.2003 לבין 25.1.2004 חתמה המערערת על אחד עשר מסמכים, אשר הצדדים התייחסו אליהם כאל הוראות תשלום המופנות אל בנק אוצר השלטון המקומי (להלן: הבנק), ואשר סכומן הכולל הוא 4,522,880 ש"ח. בהוראות התשלום מצויין שמה של המערערת כמושך ומספר חשבונה מופיע כמספר חשבונו של המושך. כמוטב מופיע שם המשיבה ומצויינים שם הבנק, מספר הסניף ומספר החשבון שלה אליו יש לפרוע את ההוראה. כמו כן, על גבי כל אחת מהוראות התשלום מצויין סכום ההוראה והן חתומות על ידי המערערת, ראש המועצה של המערערת וגזבר המערערת. בהוראות התשלום נכתב כי בהתאם לתנאים שבין הבנק לבין המערערת, מתבקש הבנק להעביר את הסכומים המפורטים בהוראות התשלום. בנוסף, בכל אחת מהוראות התשלום מצויין כי: "הוראה זו היא בלתי חוזרת, לא ניתנת להסבה ותבוצע לזכות המוטב בלבד". מתחת להוראה זו ולפרטים לעיל נכתב בתשע מבין הוראות התשלום כי: "ידוע לנו כי על-פי התנאים שבינינו בצוע ההעברה כפוף, בין השאר, לסייגים הנקובים מעבר לדף". נוסח הסייגים אשר בהוראות תשלום אלה לא הוצג לבית המשפט המחוזי, שכן במסגרת ההליך לא הוגשו ההוראות המקוריות, אלא רק עותקים מצולמים של הדף הקדמי שלהן. עם זאת, בשתי הוראות התשלום הנוספות, הזהות כמעט לחלוטין מבחינת תוכנן להוראות התשלום האחרות, מופיעים הסייגים במפורש, ובהם נכתב כי: 

"אנו מסכימים כי ביצוע ההעברה ייעשה מתוך יתרות זכות שלנו בחשבון הנ"ל אצלכם באוצר השלטון המקומי בע"מ (להלן: "הבנק"), בכפוף לסייגים הבאים:

1.    קיומם של חובות כלשהם שלנו למשרד ממשלתי כלשהו.

2.    קיומו של חוב כלשהו שלנו כלפי הבנק.

3.    קיומם של חובות שלנו לבנקים על פי הסדר פריסת חובות והמחאות זכות של הרשויות המקומיות.

4.    קיומם של פסקי דין ו/או צווי עיקול ו/או צווים אחרים של רשות שיפוטית כלשהי ו/או של לשכת ההוצאה לפועל ו/או של רשות מוסמכת כלשהי ו/או מניעה אחרת על פי כל דין לביצוע ההעברה.

5.    קיומן של המחאות זכות ו/או פקודות סילוקין ו/או הוראות בלתי חוזרות שלנו, קודמות בזמן.

6.    אם על פי שיקול דעתכם הבלעדי לא תהיה יתרת זכות מספיקה בחשבוננו, לביצוע הוראת התשלום ביום המועד לתשלום.

נתקיימו הסייגים הבאים או כל חלק מהם במועד לביצוע ההעברה, תהיה להם עדיפות על ביצוע ההעברה הכספית".

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.             המשיבה תבעה את המערערת וטענה כי הוראות התשלום נמסרו לה על ידה לבקשת חברה קבלנית (להלן: החברה הקבלנית), אשר ביצעה עבודות עבור המערערת והייתה חייבת לסונול כנען בע"מ (להלן: סונול כנען) סכומים ניכרים בגין רכישת דלקים. לטענתה, סוכם בין כל הנוגעים בדבר שהחוב לסונול כנען יסולק באמצעות הוראות תשלום של רשויות מקומיות, ובכללן אלה של המערערת. עוד טענה המשיבה כי פנייתה למערערת בדרישה לפרוע את החוב לא נענתה, ופנייתה אל הבנק נענתה במכתב מיום 4.1.2006, אשר לפיו הוראות התשלום מצויות בבנק. מנגד, טענה המערערת את הטענות הבאות: למשיבה אין נגדה כל עילת תביעה, אין ביניהן יריבות ולא נעשה ביניהן כל הסכם; הוראות התשלום לא נמסרו למשיבה על ידה והחזקתה בהן היא שלא כדין; היא מעולם לא התחייבה לשלם למשיבה סכום כלשהו, וממילא אין עליה חובה לשלם לה אם הבנק יסרב לכבד את הוראות התשלום; ואף אם נעשה הסכם בין הצדדים, דבר אותו הכחישה המערערת, משלא ניתן לו האישור הנדרש לפי חוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב), הרי שהסכם זה בטל.

3.             המשיבה הודיעה לבית המשפט המחוזי כי תסתמך על תצהירה שניתן בתשובה לבקשת המערערת לפרטים נוספים ולתשובות לשאלון, על תצהיר גילוי מסמכים שנמסר מטעמה וכן על מכתב מיום 17.6.2007 שנשלח על ידי בא כוח המערערת לבא כוחה. בא כוח המערערת הסכים כי השאלון ששלח לבא כוח המשיבה ותצהיר התשובות לו יהוו עדות ראשית מטעם המשיבה. באשר לתצהיר גילוי המסמכים, הסכים בא כוח המערערת שהדבר ישמש ראיה רק לעובדת היות המסמכים מצויים בידי המשיבה ולא כראיה לתוכנם. כמו כן, הגישה המערערת את תדפיס פרטי המשיבה אצל רשם החברות, ממנו עולה כי מספר הזיהוי של המשיבה אינו תואם את מספר הזיהוי המופיע על גבי הוראות התשלום. בנוסף לכך, המערערת לא הביאה כל עדים מטעמה, ואילו המשיבה העידה את מר א' טננהאוז, אשר התצהירים לעיל נחתמו על ידו (להלן: העד). בעדותו אישר העד כי לא נעשה כל הסכם בין הצדדים וכי הוא לא נכח בעת עריכת הוראות התשלום, אותן קיבלה המשיבה מסונול כנען. עוד מסר העד כי המשיבה לא חייבה את חשבון סונול כנען אצלה, משום שהוראות התשלום לא הוחזרו על ידי הבנק והן עדיין מצויות ברשותו, וכי המשיבה לא קיבלה מסונול כנען תשלום או המחאות חלף הסכומים הנקובים בהוראות התשלום. כמו כן, הגישו הצדדים לבית המשפט שתי החלטות ופסק דין שניתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים, אשר עלתה בהם לדיון שאלת מהותן של הוראות התשלום, כאשר גם בהם הייתה המשיבה בעלת דין. עם זאת, נקבע כי להחלטות שיפוטיות אלה ערך מוגבל להכרעה בענייננו, שכן כל הכרעה התבססה על עובדות שונות ולא ניתן להעמידן על בסיס משותף.

4.             תחילה, קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המשיבה כי הוראות התשלום הן שטרי חליפין, אשר מכוחן היא יכולה לתבוע בעילה שטרית, אינה מבוססת די הצורך. לעניין זה נקבע כי מאחר שהמשיבה לא הגישה כראיה את הוראות התשלום המקוריות, לא ידוע מהם התנאים שאליהם מפנה הכיתוב שעל פניהן, והאם נוכח תנאים אלו ניתן לראות בהוראות כ"פקודה ללא תנאי" כאמור בסעיף 3(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות). יתרה מכך, נקבע כי יש לדחות טענה זו גם נוכח תקנה 197(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), המחייבת את התובע על פי מסמך סחיר להגיש את המקור שלו לבית המשפט.

           עם זאת, נקבע כי חרף הקשיים המתעוררים בחומר הראיות יש לקבל את טענת המשיבה כי הוראות התשלום הן התחייבויות עצמאיות ובלתי מותנות שנטלה על עצמה המערערת, ואשר אינן תלויות בעסקת יסוד כלשהי. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי מעיון בלשון הוראות התשלום ונוסחן עולה המסקנה כי המערערת הסכימה להורות לבנק לשלם למשיבה את הסכומים הנקובים בהן, בכפוף לתנאים שעליהם הוסכם בין המערערת לבין הבנק. עוד נקבע כי הטענה שהבנק לא שילם את הסכומים הנקובים בהוראות התשלום איננה מוכחשת. יובהר, כי בית המשפט המחוזי לא סבר כי הוראות התשלום עצמן יוצרות את חוב המערערת לשלם למשיבה את הסכומים הנקובים בהן, אלא כי ניתן לראותן כראיה להסכמת המערערת לעשות כן, באופן בלתי חוזר כאמור בהוראות אלה, וזאת אף מבלי שפורט בהן מהו מקור חבותה של המערערת לשלם סכומים אלו או מהן הנסיבות שהביאו אותה להתחייב לכך. בנוסף, צויין כי על פניהן נחזות הוראות התשלום להיות חתומות על ידי המערערת כדין, ואם זו הייתה חפצה לכפור בהתחייבות המשתקפת מהן, היה עליה להביא עדים מטעמה שיתמכו בטענותיה, ומשלא עשתה כן יש לראות את חתימותיה על הוראות התשלום כמוכחות ומחייבות.

           זאת ועוד, נקבע כי גם אם נכונה טענת המערערת, לפיה אין בנמצא הסכם שנעשה במישרין בינה לבין המשיבה אשר מכוחו ניתן לחייבה בתשלום מכוח הוראות התשלום, אין ביכולתה של טענה זו להועיל לה. וזאת, משום שענייננו הוא במסמכים המשמשים ראיה לקיומו של חיוב ואינם החיוב עצמו. לעניין זה נקבע כי עיון בחומר הראיות, ובו תצהיר הפרטים הנוספים ועדותו של העד מטעם המשיבה, תומך בהסבר לפיו החברה הקבלנית המחתה את זכותה לקבלת תשלומים מן המערערת לסונול כנען, ואילו האחרונה המחתה זכות זו למשיבה. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי מן השאלות שנשאלה המשיבה על ידי המערערת ומן התשובות שענתה אין כל מניעה להסיק כי המשיבה קיבלה לידיה את התחייבויות המערערת בצורת הוראות התשלום. זאת ועוד, נקבע כי מאחר שתצהיר הפרטים הנוספים התקבל כראיה ללא הסתייגות, ניתן לבסס על האמור בו מסקנות לכאוריות באשר לנסיבות שבהן נוצרה ההתחייבות האמורה, שבאה לידי ביטוי בהוראות התשלום. יתרה מכך, נקבע כי הימנעות המערערת מלהעיד עדים ומלהגיש ראיות, במיוחד על מנת להסביר מדוע ראתה לנכון לחתום על הוראות התשלום לזכות המשיבה, מחייבת את המסקנה שאם היו נשמעות עדויות או מובאות ראיות בעניין זה, הן היו פועלות לטובת המשיבה.

5.             כמו כן, נקבע כי בטענת המערערת באשר לאי ההתאמה בין מספר הזיהוי של המשיבה ברשם החברות לבין מספר הזיהוי המופיע על גבי הוראות התשלום אין ולא כלום. זאת, מאחר שעל כל הוראות התשלום מופיע בבירור שם המשיבה ועל המערערת היה להבהיר האם מי שערך את הוראות התשלום טעה בתום לב או שציין מספר זיהוי שגוי מסיבה אחרת. מכל מקום, נקבע כי אין בעניין זה כדי למנוע את המסקנה שהמשיבה היא אכן המוטב שאליו מכוונות הוראות התשלום. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכחו טענות המערערת כי הוראות התשלום הגיעו לידי המשיבה שלא כדין וכי נפלו בהן פגמים שיסודם בחוק יסודות התקציב.