העליון קיבל ערעור של אסיר אשר נידון למאסר במדינה אחרת

השופט ח' מלצר:

1.             לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) ב-נמ"ב 1103-02. הערעור הוגש מכח הוראות סעיף 10(ד) לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996(להלן: חוק נמ"ב, או החוק), המקנה זכות ערעור על החלטות בדבר צווים שהוצאו לפי סעיף 10(א) לחוק והורו על נשיאת מאסר בישראל של אסיר שנידון לעונש מאסר במדינה אחרת (להלן: צוי נשיאת מאסר זר בישראל).

2.             לדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בתיק, מושא הערעור, ולהחלטה בו - קדמה שורה של הליכים קודמים, וביניהם: החלטה של בית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים (כב' השופט מ' גל) מתאריך 01.02.2002 ב-ב"ש 1103/02, במסגרתה ניתן, ביחס למערער, בפעם הראשונה, צו לנשיאת מאסר זר בישראל; החלטות ופסקי דין בעתירות אסיר שונות, שהגיש המערער בנוגע להחלטות בעניין קציבת עונשו וכן פסק דין של בית משפט זה מתאריך 25.12.2012 ב-בג"ץ 6109/12, שבעקבותיו הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי הנכבד לדיון בצו נשיאת המאסר הזר של המערער - בישראל. בסופו של אותו הליך התקבלה ההחלטה, מושא הערעור שלפנינו.

           נוכח מורכבות הדברים אפתח בתיאור רקעה של הפרשה ושל ההתפתחויות השונות שחלו בה.

השתלשלות העניינים

3.             בתאריך 19.03.1999 הורשע המערער, שהוא אזרח ישראלי, בבית משפט פלילי בלונדון, בריטניה, על-ידי חבר-מושבעים, ברצח של מי שהיתה חברתו, גב' קדמבה סימונס ז"ל, בלונדון בשנת 1998. המערער נידון שם על-ידי בית המשפט הפלילי לעונש של מאסר עולם. ערעור שהגיש המערער לבית המשפט לערעורים בבריטניה - נדחה בשנת 2000.

4.             בתאריך 02.03.2000 הודיע המערער (לאחר שחתם על הטפסים הנדרשים לצורך זה, בפני הקונסול הכללי של ישראל בבריטניה באותה תקופה) על רצונו לרצות את עונש המאסר שהושת עליו בבית המשפט האנגלי - בישראל. בתאריך 03.04.2000 הגיש המערער בקשה רשמית בנושא זה לרשויות הרלבנטיות בבריטניה. במהלך מספר חודשים, בשנים 2001-2000 התנהלה התכתבות בין הרשויות בבריטניה לבין הרשויות בישראל בנוגע לבקשתו האמורה של המערער - ובסופו של דבר, בסוף ינואר 2002, הועבר המערער לישראל מכח "צו להעברת אסיר זר למדינת אזרחותו", שהוצא לפי סעיף 8 לחוק נמ"ב והיה חתום בידי שר המשפטים הישראלי.

5.             ביני לביני, בתקופה שלאחר "התנעת" הליך המעבר לישראל על-ידי המערער, אךטרם העברתו של המערער לארץ - הגיש המערער (בתאריך 18.08.2000) לרשויות המתאימות בבריטניה מסמך שבמסגרתו העלה טיעונים שונים, על מנת שיונחו בפני "מזכיר המדינה" בבריטניה, ויילקחו בחשבון במסגרת הקביעה של המרכיב המשפיע על משך ריצויו של מאסר עולם בבריטניה, מרכיב המכונה שם: "Tariff" (הסוגיות בדבר מהותו, משמעותו ומעמדו הנורמטיבי של ה-Tariff - מצויות בליבת הערעור שלפנינו ואלבן אותן בהרחבה בהמשך). מכל מקום, עוד טרם שאושרה העברתו של המערער לישראל - נקבעה לו תקופת Tariff של 13 שנים.

6.             בתאריך 01.02.2002 אישר כאמור בית המשפט המחוזי בירושלים את בקשת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה לו בעקבות העברתו של המערער ארצה בהתאם לסעיף 10(א) לחוק נמ"ב, והוציא ביחס למערער "צו לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר". בגדר הצו נקבע כי המערער ירצה בישראל עונש מאסר עולם, שתקופת מניינו מיום מעצרו של המערער בבריטניה (בחודש יוני 1998). יצוין כי בהליך זה, שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד - המערער לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין והוא הצהיר באותו דיון כי הוא מסכים לרצות את עונש המאסר במדינת ישראל. המערער הוסיף ואמר: "הבטיחו לי כי העונש כאן ייקצב כפי שנקצב באנגליה. אם יהיה צורך אעורר נושא זה בהמשך". בא כוח המדינה הגיב לכך ואמר בדיון, כי לא הובטח למערער דבר לעניין קציבת העונש, זולת התחייבות המדינה לרשויות בבריטניה שאם ייקצב עונש למערער, הוא לא יפחת מ-13 שנה. עוד הוסיף בא כוח המדינה וטען באותו דיון כי שאלת קציבת העונש אינה חלק מהשלב הנוכחי של ההליך.

7.             בתאריך 21.12.2005 דנה ועדת שחרורים מיוחדת בישראל בעניינו של המערער (על פי הוראת סעיף 29(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי)) - והמליצה לנשיא המדינה, על קציבת עונשו של המערער ל-30 שנות מאסר. בעקבות המלצה זו הגיש המערער עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בטענה שעונשו כבר נקצב בבריטניה ל-13 שנים (במסגרת קביעת ה-"Tariff"). עתירה זו נדחתה.

           במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית משפט זה על ההחלטה בעתירת האסיר הנ"ל (ב-רע"ב 7985/06) - המותב שדן בבקשה ראה לדחות את הדיון, עד שכב' נשיא המדינה יקבל החלטה בנושא. כב' הנשיא קיבל את המלצת ועדת השחרורים המיוחדת וקצב את עונשו של המערער ל-30 שנות מאסר. מסיבה שאיננה ברורה - הסוגיה המשפטית העקרונית שהועלתה על-ידי המערער במסגרת ה-רע"ב הנ"ל - לא חזרה לפתחו של בית משפט זה, על מנת שימשיך וידון בבקשת רשות הערעור שתוארה בפיסקה זו, והמערער לא עמד על כך.

8.             לאחר שהמערער סיים לרצות תקופה של 13 שנים במאסר, יצרו באי-כוחו הנוכחיים של המערער קשר עם רשויות הכליאה הרלבנטיות וטענו ששלילת חירותו של המערער - איננה חוקית עוד, לשיטתם. בחודש אוגוסט 2012 הגישו באי-כח המערער עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 6109/12 הנ"ל) - בעילה של "הביאס קורפוס". במסגרת זו המערער עתר לשחרורו המיידי בטענה שיש לקבוע שהעונש שהושת עליו בבריטניה עמד על 13 שנות מאסר בלבד (בהתאם ל-Tariff). בעת הדיון בעתירה הוצע לצדדים מתווה מסוים, בגדרו יגיש המערער בקשה נוספת לכב' נשיא המדינה לקציבת עונשו ואכן כך נעשה ובתאריך 06.12.2012 נקצב עונשו של המערער ל-28 שנות מאסר, חלף 30 שנות המאסר שהיו קצובות לו לפני כן.

9.              ההחלטה הנ"ל של כב' נשיא המדינה לא הניחה את דעתו של המערער - והוא שב וביקש הכרעה מבית המשפט (במסגרת בג"ץ 6109/12). בפסק-דינו מתאריך 25.12.2012 האריך בית משפט זה את המועד לערעור על ההחלטה הראשונה שהוצאה בעניינו של המערער בגדרו של ב"ש 1103/02 (זו ניתנה כאמור ב-01.02.2002, ובמסגרתה ניתן כאמור הצו מכוחו מוחזק המערער במאסר מאז ועד היום), דן בעתירה שהיתה לפניו כבערעור על אותה החלטה, והחליט להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי הנכבד - לצורך בירור, לגוף העניין, של טענות המערער בדבר אופן היישום הנכון של הוראות חוק נמ"ב בעניינו.

10.          לאחר שהדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד, הוא בחן את הסוגיה העקרונית שהועלתה וקבע, בהחלטתו מתאריך 29.01.2013, מושא הערעור שלפנינו, כי המערער ימשיך לרצות את עונש מאסר העולם המלא (שהוטל עליו בבריטניה) - בישראל, כשתחילת המאסר תמנה החל מיום 12.06.1998. עוד קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי בהתאם לסעיף 11 לחוק נמ"ב, יחולו על עונש מאסר העולם שהושת כאמור על המערער - הוראות הדינים של מדינת ישראל לעניין שחרור ממאסר, כלומר הוא יוכל לפנות כאן לוועדת שחרורים מיוחדת בבקשה לשחרור מוקדם - רק במועדים ובאופן שלפיהם רשאי לעשות כן כל אסיר עולם אחר המרצה עונש זה בישראל, שעונשו נקצב (דהיינו בעקרון רק לקראת תום שני שלישים מהתקופה שנקצבה לו).

נימוקיו של בית המשפט המחוזי הנכבד

11.                 בית המשפט המחוזי הנכבד ביסס את החלטתו על שני אדנים:

             ראשית בית המשפט המחוזי הנכבד סבר כי התוצאה שתוארה לעיל מתחייבת משילוב של הוראות חוק נמ"ב,יחד עם הוראות האמנה הבינלאומית בדבר העברת נידונים (Convention On the Transfer of Sentenced Persons) (שתקרא להלן: האמנה בדבר העברת נידונים, או: האמנה, ותתואר בהרחבה בהמשך). בית המשפט המחוזי הנכבד סבר כי על מנת ליישם גזר דין של מאסר עולם, שנקבע בצדו Tariff בבריטניה - יש אמנם לבצע "התאמה" מסוימת, כפי שמתירה האמנה, ואולם "התאמה" זו צריכה לבוא לידי ביטוי במסגרת מנגנון קציבת העונש בישראל, המוסדר בישראל על פי חוק שחרור על תנאי.  עמדה זו באה לידי ביטוי בדברי בית המשפט המחוזי הנכבד, שהתנסח כדלקמן:

"מדובר אפוא בהתאמה הנדרשת, שהרי גם על פי המצב באנגליה לא הובטח כלל כי המשיב ירצה 13 שנות מאסר בלבד, או מספר אחר כלשהו של שנות מאסר. גם באנגליה הדבר היה נתון להחלטת הגופים המינהליים, או המשפטיים שהיו אמורים לדון בקציבת עונשו של המשיב בבוא העת ולא לפני חלוף 13 שנות מאסר" (פיסקה 15 להחלטה).

           זאת ועוד - אחרת. בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי גם אם הוא היה קובע שה-Tariff מהווה חלק מעונש המאסר - היה בכך רק כדי להשפיע על "מהות שיקול הדעת שיש להפעיל בעת בחינת המשך ריצוי עונש המאסר בחלוף 13 שנים", ולא על "אופי ההליך עצמו". מכאן עולה כי בהתלבטות אם ה-Tariff מהווה חלק מעונש המאסר, או שמא "מדובר בנושא הקשור לאופן ריצוי המאסר וקציבת המאסר, שעל כך חלות הוראות סעיף 11 לחוק [חוק הנמ"ב - ח"מ]" - דומה שבית המשפט המחוזי הנכבד אימץ את האפשרות השניה, כפי שניתן ללמוד מקביעתו, שלפיה: "בשלב זה של בחינת הדברים, סבורני כי יש לאמץ את הוראות סעיף 11 לחוק".