1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שינמן) בה הורה בית המשפט על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים, מחמת העדר סמכות מקומית.
הרקע לבקשה
2. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיב, בה טענו כי המשיב פרסם פרסומים שקריים אודותם, מתוך כוונה להוציא דיבתם, להרע ולהזיק להם, לרבות באמצעות אתרים שונים ברשת האינטרנט וכן במכתבים שונים בחו"ל.
3. ביום 9.11.2011 הגיש המשיב לבית המשפט בקשה להורות על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים, מחמת העדר סמכות מקומית. לטענת המשיב, הסמכות המקומית מסורה לבית משפט בירושלים, לפי החלופה הקבועה בתקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) - מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע. במקרה דנן, המשיב, הוא הנתבע, מתגורר בירושלים.
אשר לחלופה הקבועה בתקנה 3(א)(5) לתקנות - מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים - טען המשיב, כי הטענות בכתב התביעה הן לפניות שונות שנעשו לגורמים שונים מחוץ לארץ, ולפרסומים שונים שנעשו באתר המשיב באינטרנט. על פי הטענה, מאחר ופרסומים אלה לא נעשו במקום ספציפי בישראל, הסמכות היא לבית משפט בירושלים. זאת, לפי תקנה 6 לתקנות, לפיה תובענה שאין מקום שיפוט המתאים לה, תוגש לבית משפט בירושלים. המשיב ציין, כי בחירה זו היא רק אם אין מקום שיפוט מתאים לפי התקנות, ואילו כאן קיימת ממילא החלופה הקבועה בתקנה 3(א)(1) לתקנות.
4. בתגובתו לבקשה טען המבקש, כי במקרה דנן, מקום המעשה שבשלו תובעים הוא כל מקום. זאת, משום שתפוצת האינטרנט מגיעה לכל רחבי הארץ ולכל משתמש באתרי האינטרנט בהם בוצע הפרסום. כן ציין המבקש את מגמת בתי המשפט להפחית בחשיבות שאלת הסמכות המקומית.
החלטת בית המשפט המחוזי
5. בהחלטתו מיום 30.12.2011 נעתר בית המשפט לבקשת המשיב, והורה על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים. זאת, על בסיס החלופה שבתקנה 3(א)(1) לתקנות - מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע. בית המשפט ציין, כי בענייננו, ברור כי מקום מגוריו של המשיב הוא בירושלים, והמקום ממנו הופצו המסמכים או הפרסומים המהווים בסיס לתובענה הינו בירושלים. נקבע, כי הטענה בתשובת המבקשים, לפיה "ברי" שהפרסום היה בכל הארץ אין בה די בהתאם לתקנות; על פי התקנות, יש צורך לכלול בכתב התביעה את העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתביעה הן מבחינת הסמכות העניינית והן מבחינת הסמכות המקומית. המבקשים אכן טרחו לציין את מקור הסמכות העניינית, אך לא עשו כן לעניין הסמכות המקומית. נקבע כי אכן, בתי המשפט נוטים שלא לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית, בהתחשב במימדיה המצומצמים של מדינת ישראל; יחד עם זאת, משהעלה המשיב טענה מוצדקת של העדר סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה והוא עומד עליה, אין כל סיבה להתעלם מהתקנות.
6. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שבפניי.
עיקר טענות הצדדים
7. בבקשתם שבים המבקשים וטוענים, כי על פי החלופה הקבועה בתקנה 3(א)(5) לתקנות - מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים - לכל בתי המשפט בארץ סמכות מקומית לדון בתביעה, ובכללם בית המשפט המחוזי מרכז. זאת, מכיוון שהמשיב פרסם את השמצותיו באתרי אינטרנט שונים, במטרה להוציא דיבתו של המבקש בפני כולי עלמא. לטענת המבקשים, מקום ביצוען של העוולות הוא כל מקום בו נצפים התכנים המעוולים. לתמיכה בטענתם מסתמכים המבקשים על בש"א 5997/96 קים נ' ארד (לא פורסם, 2.12.1996) (להלן: עניין קים), שם נקבע כי הסמכות המקומית לדון בתביעת לשון הרע עקב כתבה בעיתון היא במקום בו התפרסם העיתון.
עוד טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מכך שהעוולות הנטענות בוצעו ברשת האינטרנט, אף שכתב התביעה מפרט זאת בהרחבה, ואף שהמשיב לא הכחיש זאת. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט בקבעו, כי המבקשים לא כללו בכתב התביעה "כל הסבר או נימוק" בדבר סמכותו המקומית לדון בתביעה, כנדרש על פי תקנה 9(6) לתקנות, וזאת אף שאין חובה לכלול בכתב התביעה את הנימוק המשפטי אלא רק את העובדות. העובדות הרלוונטיות - עצם הפרסום באינטרנט - פרושות, לטענת המבקשים, לארכו ולרוחבו של כתב התביעה.
המבקשים טוענים עוד, כי יש מידה מסוימת של חוסר תום לב בעצם העלאת טענה של חוסר סמכות מקומית במקרה כגון זה, בו פעל המשיב על מנת לפרוץ את הגבולות המקומיים באמצעות רשת האינטרנט.
8. על פי החלטתי מיום 31.1.2012 הגיש המשיב תשובתו לבקשה. לטענת המשיב, שיטת המבקשים - לפיה בכל מקרה של פרסום באמצעות האינטרנט, קונה בית המשפט בכל מקום סמכות מקומית לדון בתביעה - פורצת לחלוטין את כל גדרי הסמכות המקומית ואולי גם את כל גדרי הסמכות הבינלאומית. לטענתו, לא ניתן לנתק את הקשר שבין מקום המעשה או המחדל לבין מקום הנזק, שבהעדרו אין עוולה. המבחן הנכון, לפיכך, לקביעת סמכות מקומית במקרה של פרסום באינטרנט הוא מבחן מטרת הפרסום באינטרנט. במקרה דנן, מהות הסכסוך היא טענת השמצות באנגלית, שכוונה לאקדמאים, לחברות מסחריות ולחברות תקשורת אמריקניות (ואחת בריטית), והנזק שנטען שנגרם - נגרם לחברה קנדית. המשיב טוען, כי אלמלא הפרסומים באינטרנט שנקראו והובנו בארה"ב, לא היה נגרם הנזק הנטען ולא היתה קיימת עילת התביעה כאן כלל. הקשר לישראל, לטענת המשיב, הוא רופף למדי.
בהקשר זה מוסיף המשיב, כי יכול היה לטעון להעדר סמכות בינלאומית, משום שעל פי המבחנים המקובלים לקביעת סמכות בינלאומית - "משתמש הקצה" ובמיוחד "הזיקות הגיאוגרפיות הרבות ביותר לסכסוך נשוא התביעה" - סמכות השיפוט צריכה להיות בארה"ב. לטענתו, משיקולים פרקטיים בחר שלא להעלות טענה זו, אולם "מקום המעשה או המחדל" במקרה דנן, על פי הפרשנות הנכונה לשיטתו לעניין פרסום באינטרנט, איננו בישראל. על כן, הסמכות המקומית נקנית אך ורק מכוח החלופה שבתקנה 3(א)(1) - מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, ולחילופין משום שהסמכות השיורית בישראל היא לבית משפט בירושלים.
אשר להחלטה בעניין קים טוען המשיב, כי לא ניתן להקיש ממנה לענייננו; העיתונות שנידונה בעניין קים כתובה בעברית, כוונה לקוראים בישראל, נקראה על ידי קוראים בישראל, ובתמצית - "מטרת הפרסום בעיתון" כוונה לישראלים בישראל.
דיון והכרעה
9. החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.
10. תקנה 3(א) לתקנות קובעת: