העליון: חב' הביטוח 'אליהו' הפרה את חובות תום הלב והדיווח כלפי 'אבנר', ותפצה

השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:

1.             זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ש' ברוךז"ל), בו נתקבלה תביעתה של המשיבה, אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן גם: אבנר), כנגד המערערת, אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן גם: אליהו), בו חוייבה אליהו לשלם לאבנר סך של 2,759,951 ש"ח בשל הפרת הסכם שיתוף בין השתיים בגין חיובי יתר בתשלומי השתתפות בגין שירותי חקירה.

רקע

2.             המערערת, אליהו, עוסקת, בין היתר, בביטוח חובה לרכב על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970(להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי). המשיבה, אבנר, הינה תאגיד בו היו חברות כל חברות הביטוח המורשות לפעול בענף ביטוח חובה לרכב, ובכללן אליהו (להלן: חברות הביטוח). אבנר הוקמה על ידי חברות הביטוח באופן וולונטארי ובתמיכת שרי האוצר ככלי ליישום חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975(להלן: חוקהפיצויים לנפגעי תאונות דרכים) וחבויותיהן מכוחו. עיסוקה המרכזי של אבנר נועד להעניק ביטוח משותף לכל חברות הביטוח החברות בה, ביחס לכל עסקת ביטוח חובה לרכב, וזאת על בסיס מערך הסכמים בינה לבינן, שתכליתו לפזר את הסיכון בין כל חברות הביטוח, ולצמצם בכך באופן ניכר את הצורך בביטוח משנה בחו"ל (להלן: הסדר אבנר; ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ביטוח רכב מנועי (הוראת שעה), התשנ"ז-1996, ה"ח 2560, מיום 4.11.1996, בעמ' 59-60 (להלן: דברי ההסבר להצעת חוק הוראת השעה); פרוטוקול הדיון בוועדה הוועדה המשותפת של ועדת הכספים וועדת חוקה חוק ומשפט להצעת חוק ביטוח רכב מנועי מיום 28.11.1999, בעמ' 12, 19).

3.             הסכם השיתוף הראשון בין אבנר לאליהו נכרת בשנת 1976, סמוך לאחר חקיקת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והוא התחדש באופן אוטומטי כל חמש שנים בהעדר הודעת ביטול. במהלך השנים נערכו בהסכם השיתוף שינויים ותיקונים. נוסחו העדכני של ההסכם, הרלבנטי לענייננו, נכרת בין הצדדים ביום 10.6.1987 (להלן: ההסכם או הסכם השיתוף). הסכם בנוסח דומה נכרת בין אבנר לבין כל אחת מחברות הביטוח האחרות.

4.             בסוף שנת 1993 ביקשה אליהו להשתחרר מההסכם עם אבנר, ועל רקע זה נתגלעה מחלוקת משפטית בין הצדדים. בפסק דין שניתן ביום 20.7.1995 קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כי אליהו הפרה את ההסכם בין הצדדים כשביטלה אותו שלא כדין, ונתן צו לאכיפת ההסכם החל מיום 1.9.1995 ועד למועד סיומו ביום 31.12.1996. יוער, כי בין יום 1.1.1994 ועד ליום בו נכנס לתוקף הצו לאכיפת ההסכם, פעלה אליהו כמבטחת יחידה, והוציאה פוליסות ביטוח חובה ללא שיתופה של אבנר, וזאת בהתאם להחלטה שיפוטית בבקשה לצו זמני שהוגשה במסגרת ההליך המשפטי.

5.             במחצית שנת 1996, הביעו אליהו וחברות ביטוח נוספות את רצונן לפרוש מההסדר עם אבנר החל מיום 1.1.1997. הודעה זו הולידה חשש מפני ערעורו של ענף ביטוח החובה לרכב, והדבר הוביל לחקיקת חוק ביטוח רכב מנועי (הוראת שעה), התשנ"ז-1996, שהאריך למשך שבעה חודשים נוספים את ההסדרים הקיימים בענף ביטוח החובה לרכב (דברי ההסבר להצעת חוק הוראת השעה, בעמ' 59-60). בהמשך לכך, נחקק חוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת, הסדרים לתקופת המעבר והוראות לענין אבנר), התשנ"ז-1997 (להלן: חוק ביטוח רכב מנועי), אשר קבע, כי בתום תקופת מעבר שתסתיים ביום 31.12.2002 יפעל ענף ביטוח החובה לרכב בתנאי תחרות מבוקרת, וכל חברת ביטוח תישא במלוא האחריות לפוליסות ביטוח החובה שתוציא, בלא שיתופה של אבנר. בתקופת המעבר, כך נקבע, יימשך השיתוף בין חברות הביטוח לבין אבנר (סעיפים 3-4 לחוק ביטוח רכב מנועי).

6.             במסגרת הסכם פשרה שנחתם בין אליהו לאבנר ביום 14.3.1999 וקיבל תוקף של פסק דין ביום 15.3.1999 (ע"א 3843/97), הצהירו הצדדים כי הסכם השיתוף תקף וחל עליהם עד ליום 31.12.2001, בכפוף לשינויים המתחייבים מחוק ביטוח רכב מנועי. בהמשך, כאמור, הוארך תוקף ההסכם עד ליום 31.12.2002 מכח חוק ביטוח רכב מנועי. יוצא, אפוא, כי הסכם השיתוף בין אליהו לאבנר, שנכרת ביום 10.6.1987, חל על הצדדים בתקופה הרלבנטית לאירועים נשוא הערעור (1996-2001), וזאת בין מכח הסכמתם הראשונית, בין מכח הסכם הפשרה, ובין מכח חוק.

העובדות הצריכות לענין

7.             בין אליהו ואבנר נכרת, כאמור, הסכם שיתוף, אשר הנהיג ביטוח משותף ביניהן, כאשר אליהו משמשת 'מבטח מוביל' (leader) ואילו אבנר מתחייבת שלא לקבל עסקי ביטוח במישרין מהמבוטחים אלא באמצעות המבטח המוביל (סעיפים 4 ו-10 להסכם). אליהו התחייבה לשתף את אבנר בעסקי הביטוח שלה באופן שהפוליסות תוצאנה בשמה ובשם אבנר, וחלוקת האחריות ביניהן תהיה 50% לאבנר ו-50% לאליהו, כאשר כל צד נושא בחלקו באחריות, ואין צד אחד אחראי לחלקו באחריות של מישנהו (סעיף 5 להסכם). בהמשך, שינה חוק ביטוח רכב מנועי את שיעורי חלוקת האחריות, בהתאם לשנה שבה הונפקה הפוליסה ('שנת החיתום').

           עוד הוסכם, כי אליהו תטפל בעבור שני הצדדים ביישובן ובסילוקן של תביעות נפגעים על פי הפוליסות המשותפות, להוציא חריגים שנקבעו (סעיף 12(ב) להסכם). ההסכם הסדיר את החזר ההוצאות שאליהו זכאית לקבל מאבנר בגין טיפולה בתביעות נפגעים במסגרת תיקי ביטוח משותפים. נקבע, כי אליהו ואבנר ישאו שתיהן "בהוצאות הממשיות והסבירות שתהיינה כרוכות בטיפול יישובן של תביעות או בהגנה כנגדן" (סעיף 12(ז) להסכם). זאת, למעט בשכר לעובדיהן הקבועים. בנוסף, נקבע כי הצד המטפל בתביעה זכאי לקבל מן הצד השני "דמי טיפול... בשיעור של 4.2% מהתשלומים ששולמו בגין אותה תביעה" (סעיפים 12(ז) ו-(ח) להסכם). יצויין כי גביית השתתפותה של אבנר בהוצאות שהוציאה אליהו בוצעה באמצעות מערכת ממוכנת: אחת לחודש הוזנו למערכת זו סכומי ההוצאות שהוציאה אליהו לשם טיפול בתביעות הנפגעים על פי הפוליסות המשותפות, על בסיס קודים קבועים שכל אחד מהם ייצג סוג הוצאות מסוים. בהמשך לכך, שילמה אבנר את חלקה בהוצאות באמצעות מערכת סליקה ממוכנת. שיטת גבייה זו כללה גם מערכת דיווח לאבנר על הוצאותיה של אליהו במסגרת הטיפול בתביעות.

8.             במסגרת הטיפול בתביעות מבוטחים, נדרשות חברות הביטוח לברר את התביעות ולאסוף נתונים וראיות בנוגע אליהן, וזאת על מנת להביא ליישובן ולסילוקן. פעמים רבות מסתייעות חברות הביטוח לשם כך בשירותיהם של חוקרים פרטיים. עלות שירותי החקירה באה, ככלל, בגדר ההוצאות הממשיות הכרוכות בטיפול בתביעות, ועל כן גם אבנר משתתפת בה, כשיעור חלקה באחריות.

9.             הפעלת חוקרים ומשרדי חקירות על ידי חברות הביטוח, במסגרת טיפולן בתביעות ביטוח רכב חובה שאבנר משתתפת בעלותן, התבצעה בהתאם לנוהל עבודה שפרסמה אבנר ביום 5.1.1997 (להלן: נוהל אבנר או הנוהל). מטרת הנוהל היתה לשפר את שירותי החקירה הניתנים על ידי משרדי החקירות, ולהביא לביצועם בעלויות סבירות. הנוהל התווה את השיקולים שעל חברת הביטוח לשקול בשאלה האם להפעיל חוקרים בתביעת ביטוח רכב חובה, והכתיב את אופן הזמנת החקירה ואת צורת הפיקוח על החוקרים במהלך החקירה. כמו כן, הנוהל קבע הוראות לענין התשלום שחברות הביטוח משלמות עבור שירותי החקירה; נדרש, כי "התשלום עבור שרותי חקירה יבוצע על פי תעריף אבנר", כאשר לכל סוג של שירות חקירה נקבע תעריף לתשלום (להלן: תעריף אבנר) (סעיף 7(א) לנוהל; התעריף והגדרת שרותי החקירה מופיעים כנספחים ג'-ד' לנוהל). כן נדרש, כי בחשבונות שמגישים משרדי החקירות תפורט הגדרת השירות, יחד עם הפרטים הנחוצים לשם בדיקת החשבון (סעיף 7(ב) לנוהל). אשר להתחשבנות בין אבנר לחברות הביטוח ביחס לתשלומים למשרדי החקירות ובאשר לדיווח בדבר תשלומים אלה, נקבע כי "התשלום למשרדי החקירות יקודד וידווח למחשב בקוד 11" (סעיף 7(ו) לנוהל). עם זאת, נקבע כי אירועים חריגים הקשורים במשרדי החקירות, לרבות "חשבונות שאינם על פי הנוהל", טעונים דיווח מיוחד לאבנר (סעיף 9 לנוהל).

10.         החל משנת 1996 ועד לשנת 2001, הפעילה אליהו את שירותי החקירה הנחוצים לבירור תביעות ביטוח החובה לרכב באמצעות חברה בשם אומדן שירותי שמאות (1967) בע"מ (להלן: אומדן). בין אומדן לבין אליהו ישנם קשרי בעלות הדוקים, שכן משפחת אליהו הינה הבעלים בשתי חברות אלה. דרך ההפעלה של שירותי החקירה על ידי אליהו פעלה כך שהיא עצמה לא ביצעה את ההתקשרות עם החוקרים, אלא זו בוצעה על ידי אומדן. אומדן היא זו שהזמינה את החקירות, הפעילה את החוקרים, הנחתה אותם, פיקחה עליהם לאורך עבודתם, ושילמה להם תמורת שירותיהם בסופו של הליך החקירה. בדרך כלל, הוסכם בין אומדן לחוקרים על תשלום שכרם בסכום נמוך באופן משמעותי מן התעריף של אבנר עבור שירותי חקירה. אומדן היתה אמורה לקבל תשלום מאליהו עבור הפעלת שירותי החקירה כאמור. אומדן הגישה לאליהו חשבונות שלה עצמה לצורך תשלום, מבלי שצירפה להם את חשבונות החוקרים המציגים את התשלומים ששולמו להם בעבור החקירות. חשבונות אומדן שהוגשו לאליהו לצורך תשלום היו תמיד בגובה תעריף אבנר, בהתאם לסוג החקירה שבוצעה, ואליהו פרעה את החשבונות. הסכום שציינה אומדן בחשבונות שהגישה לאליהו הוצג כמקשה אחת, מבלי שנעשתה ההבחנה בין הסכום ששילמה בפועל לחוקרים לבין יתרת הסכום שגבתה מאליהו (להלן גם: תוספת אומדן). בהמשך, גבתה אליהו שיפוי מאבנר, כשיעור חלקה של אבנר באחריות, וזאת ביחס למלוא הסכום ששילמה לאומדן. גביית ההשתתפות מאבנר בוצעה באמצעות המערכת הממוכנת, לאחר שאליהו הזינה בשורת החשבון תחת הפריט 'חוקרים' את הסכומים הרשומים בחשבונות אומדן. את החשבונות שהגישה אומדן לאליהו תייקה אליהו, כנהוג לגבי חשבונות חקירה, בתיקי התביעות המשותפים לה ולאבנר, הנבדקים מדי פעם על ידי אבנר לצורך בקרה ופיקוח (סעיף 12(ה) להסכם). אליהו לא דיווחה לאבנר על מעורבותה של אומדן בהפעלת שירותי החקירה ועל קשרי הבעלות שלה עם אומדן. היא גם לא דיווחה מיוזמתה לאבנר על כי הסכומים ששילמה אומדן לחוקרים היו נמוכים מן הסכומים שהיא עצמה שילמה לאומדן על פי חשבונות שהוגשו לה.

עיקר המחלוקת

11.         בתביעה שהגישה אבנר נגד אליהו, נחלקו הצדדים בשאלה האם רשאית היתה אליהו, על פי הוראות הסכם השיתוף, לגבות מאבנר השתתפות בעלויות שאינן משקפות את הוצאות החוקרים כפי ששולמו להם בפועל. אבנר טענה, כי בחיובה בהשתתפות בסכומים שאינם משקפים את העלויות האמיתיות ששולמו לחוקרים הפרה אליהו חובות אמון שהיא חבה כלפי אבנר, מכוח דיני השליחות והסכם השיתוף. אליהו טענה להגנתה, כי כל עוד הסכומים בהם חוייבה אבנר על פי חלקה היחסי אינם עולים על תעריף אבנר, אין לראות פסול בחיוב זה. כן טענה אליהו כי לא מתקיימים בין הצדדים יחסי שותפות או שליחות, המטילים עליה חובות אמון מיוחדות כלפי אבנר.

פסק הדין של בית משפט קמא

12.         בית המשפט קמא קיבל את תביעת אבנר, על ראשיה השונים. הוא חייב את אליהו להשיב לאבנר את הסכומים שגבתה ממנה ביתר בגין ההפרש בין השכר ששולם בפועל לחוקרים לבין סכומי החיוב שנדרשו על ידי אומדן, בסך כולל של 2,759,951 ש"ח.