השופט ע' פוגלמן:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר וצ' צפת) אשר הרשיע את המערער בעבירות של אינוס, תקיפה בנסיבות מחמירות שגרמה לחבלה של ממש ואיומים, וגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של שנתיים, מאסר על תנאי למשך 18 חודשים ופיצוי למתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. הערעור מכוון הן להכרעת הדין הן לגזר הדין.
כתב האישום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
ביום 13.12.2007 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (בת זוג) לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); איומים לפי סעיף 192 לחוק; תקיפה בנסיבות מחמירות (בת זוג) הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 בצירוף 382(ג) לחוק; היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק; אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק; מעשים מגונים לפי סעיף 348(ג)(1) לחוק; וניסיון לאינוס לפי סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק.
המערער, שהיה כבן 40 במועד הגשת כתב האישום, והמתלוננת היו נשואים בין השנים 2006-1995 ולהם שלושה ילדים משותפים. לפי האישום הראשון, במהלך כל תקופת הנישואין נהג המערער להשליט אווירת טרור כלפי המתלוננת, להשפילה, לגדפה ולהכותה; במועדים שונים הוא ירק לעברה וכינה אותה "זונה", "שרמוטה", "מכוערת", "פרה" ו"חבית מפוצצת"; הכה אותה בידיה וברגליה כשהייתה חולפת על פני הטלוויזיה ומסתירה את המרקע; לאחר שתיקן סתימות בצנרת כיור המטבח, היה מורח על פניה לכלוך מהביוב ומטיח בה שהסתימות נגרמות בגללה; במהלך ארוחת ערב שבת הוא העיף צלחת לעברה והטיח בה כי היא מפריעה לו ולילדים לאכול וכי "שרמוטות" לא יושבות לשולחן עמו; כשהכינה לו ארוחות בוקר לעבודה הוא נהג להשליך עליה בכעס את קופסאות הפלסטיק שבהן האוכל היה ארוז ובחלק מהמקרים פגע בה; פעם אחת הוא זרק עליה טיטול שהחליף לבנם וצרכיו של הילד נמרחו עליה; בחודש פברואר 2005 הוא בעט בה כשנכנסה למיטתם ואמר לה "תעופי מהחדר, זה לא החדר שלך, זה לא הבית שלך, את לא נכנסת לישון פה יותר", ומאז ועד הגשת התלונה (כשבעה חודשים) היא ישנה בחדר אחר; ביום 26.6.2005 הוא השאיר עבורה פתק על המקרר בביתם שבו כתב "מחר ב-9:00 אני יוצא חסר לך שהאוטו לא יהיה". לפי האישום השני, במהלך שלושת הריונותיה של המתלוננת, המערער השליך לעברה נעליים, הכה אותה במגבת ובעט ברגליה. במהלך הריונה הראשונה הוא אף בעט בבטנה. לפי האישום השלישי, במהלך נובמבר 2003, תוך כדי ויכוח בין המערער למתלוננת בעניין חובות שהצטברו במכולת, הוא נכנס לחדר שבו ישנה, הוציא את מנורת הלילה העשויה פלסטיק מהשקע החשמלי והשליכה לעברה. כתוצאה מכך נכוותה המתלוננת בפניה וברקתה השמאלית. במעשה זה תקף המערער את המתלוננת וגרם לה חבלה של ממש. לפי האישום הרביעי, במהלך השנים 2005-2004, במספר רב של פעמים, חתך המערער את כבלי האינטרנט בבית, את חוטי החשמל של המזגן ואת כבלי הטלפון; זרק את תכולת ארון הבגדים של המתלוננת ואת ספרי הקריאה של ילדיהם וגרם לספרים נזק, שבר כלי בית ורחצה ויצירות אומנות שהכינו המתלוננת וילדיהם. במעשים אלה הרס המערער נכסים ופגע בהם במזיד ושלא כדין. לפי האישום החמישי, בין חודש יולי לתחילת אוגוסט שנת 2005, נכנס המערער לחדר שבו ישנה המתלוננת ובעל אותה שלא בהסכמתה החופשית בכך שהחדיר מלפפון לאבר מינה. המתלוננת התעוררה משנתה בבהלה וביקשה ממנו לעזוב את החדר. הוא קם והלך. למחרת היום וביום שלאחר מכן, בשעות הלילה, הגיע שוב לחדר שבו ישנה, תפס אותה בכוח, סובב אותה על גבה וגהר מעליה. המתלוננת סירבה לקיים עמו מגע מיני, דחפה אותו מעליה וביקשה שיניח לה. הוא קם והלך. כיום או יומיים לאחר מכן, המערער נכנס שוב לחדר שבו ישנה המתלוננת, הרים את חולצתה, קרע את תחתוניה, הפעיל כלפיה כוח בכך שתפס זרועותיה בידיו וריתק את רגליה באמצעות רגליו ואמר לה: "איך את יכולה לא לעשות את זה שבעה חודשים... תעצמי את העיניים ותחשבי שאת מזדיינת עם אחר... זה בסדר גם אני הייתי עם מישהי אחרת מה חשבת שאני יכול להתאפק". המתלוננת התנגדה כל העת, שרטה את המערער, נעצה בו את שיניה עד שדימם בידו השמאלית ומנעה ממנו להחדיר את אבר מינו לאבר מינה. בגין מעשים אלו יוחסו למערער עבירת אינוס, שתי עבירות של מעשים מגונים ועבירה של ניסיון לאונס.
המערער כפר בכל העובדות המפורטות בכתב האישום. ביחס לאישום הראשון, הוא גרס כי במשך התקופה הסמוכה לגירושין, היחסים בינו לבין המתלוננת התערערו, ואכן היו צעקות ומדי פעם גם הטחת מילים לא יפות ודחיפות הדדיות. כמו כן הוא הודה שפעם אחת שבר צלחת. ביחס לאישום החמישי, הודה המערער כי בעת שחיו בחדרים נפרדים היה אירוע שבו הוא נכנס לחדרה של המתלוננת, ראה אותה מבצעת מעשים בעלי אופי מיני, התרגז והביא מלפפון, ונגע באמצעותו בחלק העליון של ירכה, תוך כדי כעס (אירוע זה יכונה להלן: אירוע המלפפון). המערער כפר ביתר העובדות שבאישום זה.
בית המשפט המחוזי (מפי כב' סגן הנשיא ב' אזולאי, בהסכמת כב' השופטים נ' זלוצ'ובר וצ' צפת) סקר בהרחבה את חומר הראיות שנפרש לפניו ועל בסיסו העדיף את עיקר עדויותיה של המתלוננת אשר נראו לו סבירות ומהימנות. נקבע כי דבריה בנוגע לאירוע המלפפון, לאיום שבפתק ולאירועי אלימות נוספים נתמכו בראיות חיצוניות: דברים שמסרה בפגישה במרכז למניעת אלימות במשפחה, דברים שאמרה לאחותה בפגישה עמה, מכתב שכתבה לאחיותיה והתכתבות עם חבר שהכירה בפורום דיני משפחה באתר Ynet. במועד כתיבת הדברים, קבע בית המשפט, לא היה למתלוננת מניע לספר על אירועי אלימות שאינם אמת. לעומת זאת, בעדותו של המערער ביחס לאירוע המלפפון נמצאו סתירות ובית המשפט מצא אותה בלתי סבירה ולא מהימנה. משכך החליט בית המשפט להרשיע את המערער בעבירת האינוס שיוחסה לו באירוע המלפפון ובגין מעשי אלימות שבהתייחס אליהם נמצאה תמיכה ראייתית לעדות המתלוננת, כמו גם בעבירה של איומים בגין האמור בפתק.
מנגד קבע בית המשפט כי יש לזכות את המערער מן המיוחס לו בעבירות המין והאלימות האחרות שנטענו בכתב האישום, שהמתלוננת לא הזכירה אותן באוזנם של אחרים לפני הגשת התלונה. בית המשפט ציין כי על אף שעדותה של המתלוננת הייתה מהימנה גם בנוגע למעשים אלו, המניע להגשת התלונה (שבו היא הודתה) - ניסיונה לגרום למערער להגיע עמה להסכם גירושין בתנאים שרצתה - וכן פעולות הכנה שנקטה באמצעות איסוף ראיות נגדו משך חודשים מספר לפני הגשת התלונה, מעוררים קושי להרשיעו על סמך עדותה בלבד, ולכן יש לזכותו מחמת הספק מעבירות אלו. עם זאת קבע בית המשפט כי ההסברים שסיפקה המתלוננת לכבישת עדותה - החשש מפני פירוק המשפחה, רצונה לצבור ידע טרם שתנקוט צעדים נגד המערער, חששה לזעזע את הוריה וכוונתה להגיע להסכם גירושין גם בלא להגיש תלונה - נראה סביר, ואין להימנע מלהרשיע את המערער באישומים המיוחסים לו עקב כבישת העדות גרידא.
בית המשפט הרשיע אפוא את המערער בעבירה של אינוס ביחס לאירוע המלפפון, במספר בלתי ידוע של עבירות "תקיפה (בת זוג) בנסיבות מחמירות (לפחות שתיים) לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק העונשין" ובעבירה של איומים.
בגזר דינו עמד בית המשפט על שיקולים לקולה ולחומרה. מחד גיסא צוינה חומרתן של העבירות אשר פגעו קשות במתלוננת, בגופה ובכבודה, וראויות לכל גינוי. מאידך גיסא התחשב בית המשפט בגילו של המערער, כבן 44 במועד גזר הדין, בעברו הנקי, בהיותו אב לשלושה, בעובדה שכתב האישום הוגש באיחור של שנתיים; ואף נתן משקל לחלוף הזמן - למעלה משש שנים ממועד ביצוע העבירות. נוסף על כך התחשב בית המשפט בכך שהמתלוננת והמערער התגרשו וכיום אין חשש שיפגע בה. בשקלול האמור, גזר בית המשפט על המערער עונש של מאסר בפועל לתקופה של שנתיים, מאסר על תנאי למשך 18 חודשים ופיצוי למתלוננת בסך של 30,000 ש"ח.
הערעור
לערעור שלושה ראשים. הראשון נוגע להרשעת המערער באירוע המלפפון. לטענת בא כוחו המלומד, דינו של מקרה המלפפון כדין יתר האירועים המיניים שנטענו בכתב האישום והמערער זוכה מהם. לשיטתו, גם אירוע זה הועלה לראשונה בתלונה, לאחר ששלושה ימים קודם לכן המערער סרב לדרישת המתלוננת להתגרש בתנאים שדרשה. האירוע אף לא נזכר באף אחת מהראיות החיצוניות האחרות, ובהעדר תמיכה היה על בית המשפט, להשקפתו, לזכות את המערער גם ממנו. הראש השני של הערעור מכוון להרשעת המערער בשני מקרים של תקיפה הגורמת חבלה ממשית. המערער טוען כי בית המשפט לא הרשיע אותו בעובדות המייחסות לו תקיפה מעין זו. עוד נטען כי בית המשפט לא ייחס משקל לעדויות של הורי המתלוננת והעדה ס', שהעידו כולם כי לא הבחינו בסימני אלימות כלשהם. כמו כן נטען כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת האיומים. ראשו השלישי של הערעור מכוון לחומרת העונש.
המשיבה סבורה שדין הערעור להידחות. באשר למקרה המלפפון נטען כי קביעתו של בית המשפט נתמכה בגרסאותיו הסותרות של המערער ובאמון הבלתי מסויג שניתן בגרסת המתלוננת. לגבי הרשעתו בעבירות האלימות, המשיבה אומנם מסכימה כי המערער הואשם רק בעבירת אחת של תקיפה שגרמה חבלה ממשית ומעבירה זו שפורטה באישום השלישי זוכה המערער; אולם די בחומר הראיות שהובא כדי להרשיעו גם בעבירות נוספות, כשאין ספק שניתנה למערער הזדמנות להתגונן מפניהן. לגבי חומרת העונש סבורה המשיבה כי היא משקפת איזון ראוי בין שיקולי הענישה השונים ואין יסוד להתערב בו.
דיון
עבירת האינוס
לא מצאנו ממש בטענות המערער בנוגע לעבירת האינוס. בית המשפט המחוזי נימק את קביעתו להרשיע את המערער בעבירה זו בכך שנתן אמון מלא בגרסתה של המתלוננת מצד אחד, ומצד שני מצא את גרסתו של המערער - שלבשה ופשטה צורות שונות - בלתי סבירה ולא מהימנה. קביעה זו מבוססת על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שבית המשפט לא יתערב בה אלא בנסיבות חריגות שאינן מתקיימות בענייננו (ע"פ 307/11 שרון נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (לא פורסם, 3.8.2011); ע"פ 10166/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (לא פורסם, 11.10.2010)). בהודעתו הראשונה (מיום 7.9.2005), הכחיש המערער כליל את אירוע המלפפון (ת/6). למחרת היום (8.9.2005), בשעה 9:07, נערך עימות בינו לבין המתלוננת ובמהלכו הוא הכחיש שהחדיר מלפפון לאבר מינה, אך אמר שהחדיר אצבע (ת/6ה). לאחר העימות (בשעה 9:46) מסר המערער הודעה נוספת (ת/6ב) ובה אמר: "לא ניסיתי לאנוס אותה. היא שכבה בחדר ערומה ועשתה ביד אז הלכתי לשם. ליטפתי אותה ונגעתי בה. לא הייתה חדירה" וכן: "לא הכנסתי לה אצבע לאבר המין ולא מלפפון. ליטפתי אותה עם האצבע". לאחר שמסר את ההודעה, שוחח המערער, לבקשתו, עם קצין החקירות עודד חביב (ת/5). השיחה נפתחה בכך שהמערער הכחיש את אירוע המלפפון, אך לאחר שחביב אמר לו שלא נראה לו שהמתלוננת תמציא סיפור כל כך ייחודי, המערער הודה שאכן נגע באיבר מינה עם מלפפון אך לא החדיר אותו. כמו כן הוא ציין שהמתלוננת אוננה וצפתה בסרט פורנוגרפי כשנגע בה עם המלפפון. בתגובה אמר החוקר למערער שהמתלוננת טענה, מצידה, שהיא ישנה בעת האירוע, והמערער השיב: "כן היא ישנה אבל לא בדיוק היא גם הייתה עם האצבעות שלה באבר המין". בהודעה שנייה שמסר לאחר השיחה עם חביב (בשעה 11:00, ת/6ג) אמר המערער:
"בחצי שנה אחרונה היא התחילה לעשות ביד ורואה סרטים פורנוגרפיים. וזה קורה לעתים קרובות וילד ישן על ידה. באחת הפעמים באתי להרים את הילד כשהיה על ידה וכשהרמתי את הילד היא התעוררה וקפצה בהיסטריה. ביום אחר שוב הייתה ערומה ועשתה ביד אני מיששתי אותה וליטפתי אותה כי היא אישתי ולקחתי מלפפון ושיחקתי לה ככה ליד הבטן שלה וברגליים ולא החדרתי לה את המלפפון בין הרגליים. זאת אמת לאמיתה".
ובהמשך ההודעה אמר: "אני לא הכנסתי לה את המלפפון. היא התעוררה. המלפפון נפל או על ידה או על הרצפה ואז היא זרקה את המלפפון לעברי ואני יצאתי מהחדר. אני לא מאמין שהיא ישנה. היא נהנתה ממה שעשיתי לה. אני בטוח שהייתה ערה. רק אחרי 4 דקות היא התעוררה" (שם). המערער הסביר שלא סיפר זאת קודם כיוון שהתבייש והיה נבוך.