העליון דחה ערעור להשבת כספים בשל טענת התיישנות.

השופט י' עמית:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא י' אלון) מיום 11.2.2010, בגדרו נדחתה תביעתו של המערער להשבת כספים מהמשיבות, בשל התיישנות.

רקע והליכים

1.        בתחילת שנות השמונים, התקשר המלונאי המנוח חיים שיף ז"ל (להלן:שיףאו המנוח), מהדמויות הבולטות בענף המלונאות בישראל, בהסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) להקצאת קרקע לבניית בתי מלון באילת ובים המלח. במקביל, התקשר שיף בהסכם לפיתוח המגרשים עם המשיבות, שתי חברות ממשלתיות שבשליטת משרד התיירות, שעיסוקן בפיתוח מקרקעין תיירותיים כלהלן: ביום 10.3.1981 נחתם הסכם פיתוח בין שיף או חברות שבשליטתו לבין המשיבה 1, החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (להלן: חפת"א), וביום 22.7.1983 נחתם הסכם פיתוח בין שיף או חברות שבשליטתו עם המשיבה 2, החברה לפיתוח חוף ים המלח חבל סדום וערד בע"מ (להלן: החברה לפיתוח ים המלח). על פי ההסכמים עם כל אחת מהמשיבות, התחייב שיף לבנות מלון על המגרש שהוקצה לו, לקבל היתרי בניה תוך חצי שנה עד שנה מיום חתימת ההסכם (תוך 6 חודשים בהסכם עם החברה לפיתוח ים המלח), ולסיים את בניית המלון תוך 36-30 חודשים לאחר מכן.

           ביום 3.10.84 - לאחר מספר התראות שנשלחו לשיף בגין פיגורים בתשלומים עבור דמי הפיתוח - הודיע שיף לחברה לפיתוח ים המלח על ביטול ההסכם לגבי המגרש בים המלח. ביום 14.11.85 - לאחר מספר התראות שנשלחו לשיף בגין פיגורים בתשלומים עבור דמי הפיתוח - הודיעה חפת"א למנוח על ביטול ההסכם לגבי המגרש באילת בשל הפרתו עקב אי התחלת בניית המלון.

           בתחילה, סירב שיף לקבל בחזרה את הכסף ששילם למשיבות כדמי פיתוח, ככל הנראה בשל התנאת ההשבה בויתור על תביעות, אך ביום 9.12.88 הגיש תביעה בסך 61 מיליון ש"ח כנגד המינהל, משרד התיירות, המשיבות, מועצה אזורית תמר ומפעלי ים המלח (להלן: התביעה הראשונה), שבמסגרתה תבע, בין היתר, השבה של דמי הפיתוח ששולמו למשיבות. התביעה הראשונה נמחקה בתחילת חודש יולי 1989 בשל אי יכולתו של שיף לשלם את אגרת בית המשפט (מש/3 לסיכומי החברה לפיתוח ים המלח). נספר כי בשנת 1988 הוכרז שיף כפושט רגל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א, פסק דין שבוטל על ידי בית המשפט העליון ביום 7.7.1991.

2.        במהלך השנים לאחר מחיקת התביעה הראשונה ניסה שיף להגיע להסדר לפיו יוקצו לו קרקעות חלופיות לבניית בתי המלון. המגעים התנהלו בעיקר מול המינהל. לאחר פטירתו של שיף בחודש יוני 2000, ירד נושא ההקצאה החלופית מעל הפרק, ועזבונו (להלן: המערער או העזבון) פנה למינהל ולמשיבות בדרישה להשבת הכספים ששולמו. המינהל נעתר לדרישה והשיב למערער ביום 10.7.2001 את הסכומים ששולמו על ידי המנוח עבור זכויות החכירה בקרקע בערכים ריאליים (כ-11 מליון ש"ח), אך המשיבות סירבו להשיב את דמי הפיתוח ששולמו להן. עוד נציין כי ביני לביני, במהלך שנת 2000, שווקה חפת"א את המגרש באילת ליזם אחר (חברת צמנטכל), וגבתה דמי פיתוח נוספים בגין אותו מגרש.

ההליך לפני בית משפט קמא

3.        בתחילת שנת 2004 הגיש המערער תביעה כנגד המשיבות להשבת דמי הפיתוח ששולמו על ידי המנוח (להלן: התביעה השנייה). על פי ההסכם מיום 10.3.1981 בין המנוח לבין חפת"א, שילם שיף דמי פיתוח בסכום מטצבר נומינלי של 3,191 ש"ח שערכו המשוערך ליום הגשת התביעה עמד על כ-5.3 מליון ש"ח. על פי ההסכם מיום 22.7.1983 בין המנוח לבין החברה לפיתוח ים המלח שילם המנוח לחברה סכום נומינלי של 9,228 ש"ח שערכו המשוערך ליום הגשת התביעה עמד על כ-4.2 מליון ש"ח. בתביעה טען המערער כי החוזים אמנם בוטלו בשנים 1985-1984, אך כל עוד התנהלו מגעים בינו לבין המשיבות לא צמחה לו עילת תביעה קונקרטית עד לסירובן המוחלט של המשיבות בשנת 2001 להשבת הכספים. מנגד, טענו המשיבות כי מירוץ ההתיישנות החל עם ביטול החוזים והתביעה התיישנה.

4.        בית משפט קמא דחה את תביעתו של המערער לאחר שמיעת ראיות מחמת התיישנות. נקבע כי הגשת התביעה הראשונה מעידה על כך שעילת ההשבה נולדה כבר עם ביטול הסכמי הפיתוח בשנים 1984 ו-1985, וכי עילת ההשבה בתביעה הראשונה זהה לעילת ההשבה בתביעה השנייה. משכך, קם נגד המערער "מעין השתק שיפוטי" מלטעון שבאותו המועד טרם קמה עילת תביעה קונקרטית. עוד נקבע כי המגעים שהתנהלו לטענת המערער, לא התגבשו לכדי התחייבויות שנטלו על עצמן המשיבות ולא כללו כל סוג של הודאה בזכות במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). כן נדחתה הטענה כי בשנת 2000 קמה למערער עילת תביעה חדשה כנגד חפת"א, בגין עשיית עושר ולא במשפט, בשל גביית דמי פיתוח נוספים מצמנטכל עבור המגרש באילת.

           בית המשפט הוסיף וציין כי למרות אי הנחת בדחיית תובענה בשל התיישנות גרידא, הרי שחלף זמן רב מאד ממועד הולדת העילה, ובמשך כל אותו זמן היה המנוח מודע לטענותיו ולעילות תביעתו, כך שחלה התישנות חד משמעית. לפיכך, דחה בית משפט קמא את תביעת המערער.

           מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

5         המערער טען כי ההרעה במצבו הכלכלי של שיף נוצרה על רקע החלטת משרד התיירות בשנת 1982 להקפיא מיזמים לבניית מלונות בדרגת ארבעה וחמישה כוכבים באילת וים המלח (להלן: החלטת ההקפאה), כך שמחד גיסא נותרו הכספים ששילם המנוח בידי המשיבות והמינהל, ומאידך גיסא לא יכול היה לפעול על מנת להקים את המלונות. לטענתו, עילת התביעה הראשונה הייתה לפיצוי נזיקי בגין הנזק שנגרם לו בעקבות החלטת ההקפאה.

           לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משלא נתן משקל למגעים שהתנהלו בין הצדדים. לשיטתו, עילת ההשבה המושגית אמנם נולדה עם ביטול הסכמי הפיתוח בשנים 1985-1984, אך בהסכמת המינהל לזקוף את הסכומים ששולמו על ידי שיף על חשבון הקצאה חדשה של קרקעות, באה לידי ביטוי הכרה של המשיבות בזכויותיו להשבה, ולא התקיימה "החזקה נוגדת" של הסכומים ששולמו, וגם המשיבות עצמן הכירו בזכותו להשבת דמי הפיתוח. רק עם פטירתו של שיף, כאשר כבר לא היה טעם לפעול במסלול של הקצאת קרקעות חלופיות, ומשסירבו המשיבות להשיב את דמי הפיתוח ששולמו להן, נולדה עילת ההשבה הקונקרטית. כראיה לכך, הצביע המערער על כך שהמינהל היה נכון להשיב לו את כספו, משנדחתה באופן סופי האפשרות להקצאת קרקע חלופית, ובדומה, אף המשיבות חייבות לפעול כמו המינהל ולהשיב כספי הפיתוח ששולמו להן. רק סירוב מפורש של המשיבות היה בו כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות, ויש לראות את המשיבות כגופים השואבים את כוחם מהרשות, אותה יש לראות כנאמן המחזיק את כספי האזרח בנאמנות קונסטרוקטיבית. עוד נטען, כי בהסכמים שנכרתו בין המנוח לבין המינהל הוסכם על תקופת התיישנות של 15 שנה, ובהיעדר כוונה מפורשת אחרת, יש להקיש מכך על הארכת תקופת ההתיישנות גם בהסכמים שבין המנוח לבין המשיבות; וכי הרציונלים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות אינם חלים במקרה דנן, ואינם מצדיקים דחיית התביעה.

           המערער הצביע על המתווה ההסכמי הנדרש מיזם המבקש לבנות פרוייקט מלונאות: בשלב ראשון - הקצאה ליזם על ידי ועדה משותפת של המינהל ומשרד התיירות; בשלב השני - היזם חותם על הסכם פיתוח עם המשיבות; ובשלב השלישי - חותם על הסכם חכירה עם המינהל. לטענת המערער, יש לראות את ההסכמים עם המשיבות כחלק ממכלול הסכמי הכולל שלוש צלעות - המערער, המינהל והמשיבות הפועלות בהרשאתו של המינהל לצורך פיתוח קרקעות המינהל, וכי אישור המינהל ומשרד התיירות נדרש הן להתקשרויות בינן לבין יזמים והן לביטול התקשרויות אלו. מכאן, כי מערכת היחסים בין היזם לחברות הפיתוח מותלית במערכת היחסים עם המינהל, התכלית העסקית-כלכלית העומדת בבסיס ההתקשרות עם המינהל ועם המשיבות היא אחת, ופיצול התמורה בין המינהל למשיבות נעשה מטעמי נוחות.

           המערער חזר וטען לעילת עשיית עושר ולא במשפט שנולדה בשנת 2000 עם שיווק המגרש באילת למצנטכל על ידי חפת"א וגבייה נוספת של דמי פיתוח בגין אותו מגרש.

6.        המשיבות סמכו ידיהן על פסק דינו של בית משפט קמא. נטען כי החוזים בוטלו עקב הפרה יסודית מצדו של שיף וכי אין כל קשר להחלטת ההקפאה (שממילא בוטלה בחודש יולי 1985) להפרת ההסכם מצדו של שיף; כי שיף סירב בשעתו להשבת דמי הפיתוח מאחר שחשש כי הכספים יעוקלו על ידי נושיו באותה עת; כי עילת התביעה קמה עם ביטול ההסכמים בשנים 1984 ו-1985 כפי שעולה מהתביעה הראשונה משנת 1988, וכבר במועד זה סירבה חפת"א להשיב למנוח את דמי הפיתוח; כי המשיבות לא הסכימו שדמי הפיתוח ייזקפו על חשבון הקצאה חלופית, וכי טענה זו עלתה לראשונה במסגרת הערעור; כי המשיבות לא הודו בזכותו של המנוח, ואין לזהות בינן לבין המינהל, באשר כנגד השבת הכספים על ידי המינהל, קיבל המינהל חזרה את החזקה בקרקעות, ואילו למשיבות לא ניתן להשיב דבר שנתנו על פי החוזה. לחלופין, וככל שבית המשפט יורה על השבה, טענה חפת"א כי בסעיף 15(א) להסכם הפיתוח נקבע כי השבה בעקבות ביטול החוזה עקב הפרת היזם תיעשה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד וללא ריבית.

           החברה לפיתוח ים המלח הוסיפה וטענה כי גם לגופה של תביעה אין מקום להשבת דמי הפיתוח, באשר כבר השקיעה בתשתיות ובפיתוח האזור ממון רב, כך שהשבה היא בלתי אפשרית בנסיבות העניין. נטען כי בעקבות הצפת המגרש לאחר המועד שנקבע לביצוע העסקה, נדרשת השקעה נוספת לשם הכשרתו, וכי הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת ההסכם מצדו של שיף גדולים מהסכומים ששולמו לה בשעתו.