העליון דחה ערעור אב שהורשע ברצח בתו על רקע "כבוד המשפחה"

השופט נעם סולברג:

1.        ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל) בתפ"ח 8354-06-09 מיום 6.9.2010, על-פיה הורשע המערער ברציחתה של בתו בכוונה תחילה.

עיקרי האישום

2.        ליאל, בתו של המערער (להלן: המנוחה), ילידת שנת 1986, התגוררה עד למותה בביתו של המערער בבית ג'אן (להלן: הבית). מספר חודשים לפני מותה, הייתה המנוחה בקשר עם בחור, לו רצתה להינשא (להלן: ו'), וזאת למורת רוחו של אביה, המערער. על רקע זה נוצרה מתיחות בין המערער לבין המנוחה, ובעטיה ברחה המנוחה מן הבית בלילה שבין 22.5.2009 לבין 23.5.2009, עד שחזרה לבית הוריה, בלחץ משפחתה. ביום 23.5.2009, סמוך לשעה 21:00, לאחר שגמלה החלטה בלבו של המערער להמית את המנוחה, על רקע המתיחות בין השניים, הורה לה לצאת עמו מהבית. השניים יצאו - כשהמערער נושא עליו את אקדחו האישי - ונכנסו למכוניתו. המערער נהג במכונית, והמנוחה ישבה לצדו. במהלך הנסיעה התווכחו השניים על רצונה של המנוחה להינשא לבחיר לבה. בשלב מסויים שלף המערער את האקדח, ומתוך כוונה להמית את המנוחה, כיוון אותו לעברה וירה בה, מטווח קצר, שבעה כדורים; ארבעה מהם פגעו בראשה, שלושה בבית החזה, וגרמו למותה.

3.        לפי המתואר בפתיח להכרעת הדין, סמוך לאחר מכן, בשעה 21:00, הגיע המערער במכוניתו לחניון תחנת המשטרה בכרמיאל. המערער יצא ממכוניתו, מסר את אקדחו לשוטר ואמר כי ירה בבתו, היא מתה, ונמצאת במכוניתו. המערער הוביל את השוטר אל המכונית, שם, במושב הקדמי, ראה השוטר גופת אישה שוכבת כשראשה פונה אל הריצפה. סימני דם רבים נמצאו על המושב ועל דלת המכונית. השוטר אזק את המערער והובילו לחקירה. בחקירתו הודה כי ירה במנוחה על רקע "כבוד המשפחה". בתום החקירה הוגש כתב האישום כנ"ל נגד המערער באשמת רצח.

עיקרי ההגנה

4.        המערער אישר בעדותו כי המנוחה אכן חפצה להינשא לו', חרף התנגדותו-שלו ושל רעייתו; כי המנוחה לא השתכנעה מהסבריו ומנימוקיו; כי החליטה לממש את כוונותיה ולהתחתן עם ו'; כי בלילה שלפני מותה עזבה המנוחה את בית הוריה, ללא ידיעתם ובלי הסכמתם; וכי ביום 23.5.2009 יצא מביתו עם המנוחה כאשר פניהם מועדות אל תחנת המשטרה בכרמיאל. המערער הודה בכך שבמהלך הנסיעה, התפתח בין השניים ויכוח סוער, אשר בעקבותיו הוציא את אקדחו, ירה שבע יריות בראשה ובפלג גופה העליון של המנוחה, וגרם למותה. המערער טען להגנתו כי היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" לא התקיים בעניינו. לפי טענתו, הוא אינו זוכר את אירוע הירי, אלא רק את הויכוח שקדם לו. לדבריו, חוסר הזיכרון מהווה אינדיקציה לכך שלא פעל במלוא חושיו ולכן לא התקיים אצלו הרכיב של "החלטה להמית", תנאי הכרחי להוכחת היסוד הנפשי. עוד טען המערער כי התנהגות המנוחה עובר לירי הריהי קנטור, על-פי נורמות ההתנהגות המקובלות במגזר אשר אליו הוא משתייך.

עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ברצח, לאחר שקבע כי המית את המנוחה בכוונה תחילה. בית המשפט בחן את טענות הצדדים ואת ראיותיהם. ראיות התביעה נסמכו בין היתר על הודעת המערער במשטרה, שנגבתה כשעתיים לאחר האירוע. בהודעה זו אמר המערער כי רצח את המנוחה על רקע רצונה להינשא לבחיר לבה ומטעמי "כבוד המשפחה". כמו כן העידו מטעם התביעה שוטרים שפגשו במערער בעת שהסגיר עצמו למשטרה וגבו ממנו את הודאתו. עדים נוספים העידו על המתיחות שנוצרה בין המערער לבין המנוחה על רקע רצונה להינשא לו'. בבסיס פרשת ההגנה עמדה עדותו של המערער. כמו כן העידו מטעם ההגנה בני משפחה וחברים, על מזגו הנוח של המערער, על יחסיו החמים עם בתו, ועל נוהגו לשאת עמו את אקדחו.

6.        הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי התמקדה בשאלה האם התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת הרצח. בית המשפט עמד על כך ששלושת רכיבי-המשנה לביסוס היסוד הנפשי של כוונה תחילה - החלטה להמית, העדר קנטור והכנה - התקיימו. ממכלול הנסיבות האופפות את האירוע הקטלני הסיק בית המשפט מסקנה על קיומה של החלטה להמית, על סמך חזקת הכוונה הקובעת כי אדם הנוקט בקו התנהגות מסויים מתכוון בדרך כלל לתוצאות הנובעות באופן טבעי מהתנהגותו. בית המשפט קבע כי כוונת המערער להמית את המנוחה הוכחה מן העובדה שאין עליה עוררין, כי ירה ארבעה כדורים לראשה ושלושה כדורים לבית החזה. גם התנהגות המערער לאחר המעשה מלמדת על החלטתו להמית את המנוחה. בית המשפט ציין כי המערער לא הפנה את המנוחה לקבלת טיפול רפואי לאחר הירי, אלא התייצב במשטרה והודה בהריגת בתו. המניע של המערער לרציחתה של המנוחה הוכח על-ידי התביעה, ומניע זה מהווה ראיה לקיומה של כוונת המערער להמית את המנוחה. בית המשפט הפנה לאמרותיו ולעדותו של המערער המלמדות כי המית את בתו על רקע רצונה להינשא לבחיר לבה וממניעים של "כבוד המשפחה". המערער לא הצליח לסתור את חזקת הכוונה. בית המשפט המחוזי דן בגרסת המערער במשפט וקבע כי אין לתת אמון בטענתו לפיה איננו זוכר את פרטי אירוע הירי. בחקירת המערער במשטרה, שנעשתה כשעתיים לאחר הירי, ציין באופן מפורט כיצד ירה במנוחה, אך ככל שנמשך הליך החקירה "נשתכחו" מזכרונו פרטי אירוע הירי. בית המשפט מצא סתירות ופרכות בגרסת המערער, והוא לא הותיר רושם אמין. על סמך עיקרי הדברים הללו קבע בית המשפט כי אין בגרסת המערער כדי לסתור את חזקת הכוונה שהתגבשה מהתנהגותו. לפיכך נקבע כי החלטת המערער להמית את המנוחה הוכחה כנדרש, מעבר לכל ספק סביר.

7.        בית המשפט המחוזי קבע כי המערער המית את המנוחה לאחר שהכין את עצמו לעשות כן, וכי מתקיים רכיב ההכנה. בית המשפט עמד על ההלכה לפיה ההכנה אינה חייבת להתקיים במועד כלשהו עובר לביצוע ההמתה, והיא יכולה לבוא בצמוד למעשה ואף להיבלע בתוכו. על כן, קבע בית המשפט, כי שליפת המערער את אקדחו, דריכתו, והירי של 7 כדורים לעבר המנוחה, כל אלו נחשבים כפעולות הכנה. עוד ציין בית המשפט כי המערער לא סיפק הסבר משכנע להסעת המנוחה במכוניתו עובר לירי, ועל כן נראה שהמערער תכנן לירות במנוחה עוד קודם לכן, כשלקח אותה עמו במכוניתו.

8.        בית המשפט המחוזי בחן את טענת הקנטור וקבע כי לא התקיימה כל התגרות - אובייקטיבית או סובייקטיבית - מצד המנוחה, עובר לירי. בית המשפט דחה את הטענה לפיה יש לפרש את המבחן האובייקטיבי לקיומו של קנטור באופן שונה לגבי מגזרים שונים. בית המשפט קבע עוד כי המערער לא קונטר גם ברמה הסובייקטיבית. קביעה זו נסמכה הן על התנהגותו השקולה של המערער בעת חקירתו במשטרה זמן קצר לאחר האירוע, הן על כך שהמערער עצמו לא תלה את המעשה בהתגרות המנוחה, אלא בהחלטתה להינשא לו' בניגוד לדעתו, החלטה שהייתה ידועה לו זמן רב קודם לכן.

9.        בית המשפט התייחס לטענת המערער שהועלתה בסיכומיו, לפיה פעל מתוך מצב של העדר שליטה. בית המשפט עמד על כך כי חזקה על נאשם כי היה בשליטה בעת ביצוע מעשה, אלא אם כן התעורר ספק סביר בכך מחומר הראיות. בית המשפט ציין כי ספק סביר זה, ככלל, לא יתעורר בהעדר חוות דעת רפואית מתאימה התומכת בכך. בעניין דנן, לא הובאה כל ראיה על העדר שליטה מצדו של המערער במעשיו, ונסיבות העניין מצביעות על כך שמעשיו נעשו מתוך שליטה ובאופן מתוכנן. לאור האמור, ומשגרסת המערער נמצאה חסרת תימוכין ולא מהימנה, דחה בית המשפט את טענת המערער להעדר שליטה.

10.      כיוון שכך, פסק בית המשפט המחוזי, כי הוכחו במערער מעבר לספק סביר כל יסודות עבירת הרצח.

עיקרי טענות הצדדים

טענות המערער

11.      לטענת המערער, הממצאים העובדתיים מבססים הרשעה בעבירת ההריגה בלבד, שכן לא הוכח היסוד הנפשי הנחוץ להרשעה בעבירת הרצח. המערער מיקד את טענותיו בדיון שהתקיים לפנינו, בטענה כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי החלטת המערער להמית את המנוחה הוכחה מעבר לכל ספק סביר. המערער סבור כי מניתוח התנהגותו לפני, במהלך ומיד לאחר האירוע, ניתן לראות כי נסתרה "חזקת הכוונה", וכי מותה של המנוחה הוא תוצאה קשה של אובדן עשתונות רגעי.

12.      המערער טוען כי ניתן ללמוד מהתנהגותו עובר לנסיעה המשותפת עם המנוחה לתחנת המשטרה, כי לא היה בכוונתו להמיתה. המערער מציין כי ביום האירוע שוחח עם המנוחה ארוכות בנוגע לכוונתה להינשא לו'. לטענתו, העובדה שבחר לשוחח עם בתו ולשתף אותה במחשבותיו וברגשותיו ולנסות לפתור עמה ביחד את המחלוקת המשפחתית, היא עדות נאמנה לדרך התנהלותו, ומלמדת כי לא ביקש לפעול באופן אלים על מנת למנוע את נישואיה לו'. עוד טוען המערער, כי ביום האירוע, חשד כי המנוחה מבקשת לפגוע בעצמה ואולי אף לשים קץ לחייה. המערער טוען כי חשש באותו יום שמא בתו ניסתה להרעיל את עצמה, מכיוון שסבלה מכאבי בטן עזים, וכי עובר לנסיעה המשותפת ראה כי חתכה את עצמה בחדר האמבטיה. לטענתו, התגנב ללבו חשד כי ו' אנס את בתו, ומטעם זה ביקשה לקשור את חייה עמו. המערער טוען כי חשב שבתו חוששת לספר לו את אשר עובר עליה, ולכן ביקש לקחת אותה אל תחנת המשטרה כדי לברר את חשדותיו. על כן, טוען המערער, כי מטרת הנסיעה המשותפת הייתה לשם בירור החשדות שקיננו בלבו בעזרת המשטרה, ולא כקביעת בית משפט קמא לפיה נסיעה זו נועדה על מנת לממש את כוונת המערער להמית את המנוחה. לפיכך, טוען המערער, כי התנהגותו עד לנסיעה המשותפת עם המנוחה, מלמדת כי לא הייתה לו כל כוונה לגרום למותה.

13.      המערער מוסיף וטוען כי גם התנהגותו מתחילת הנסיעה ועד להגעתו אל תחנת המשטרה מלמדת כי לא היה בכוונתו להרוג את המנוחה. המערער מפנה לאמרותיו במשטרה ולעדותו, כדי ללמוד מאלה על אשר ארע בינו לבין המנוחה במכונית. על-פי אמרותיו ועדותו של המערער, במהלך השיחה בינו לבין בתו עלו פעם נוספת חילוקי הדעות בינו ובינה בעניין הקשר עם ו'. לטענת המערער, מילים ומשפטים נזרקו לחלל המכונית, האמוציות התעוררו והרוחות התלהטו. המערער טוען כי עקב הויכוח בערה בו חמתו, הוא הרגיש שדעתו נטרפת עליו, ומחשבותיו התערבבו אלה באלה. לטענתו, הוא איבד את שליטתו ברצונו החופשי, ושהה במצב של אפילה תודעתית אשר לא אפשר לו להפעיל את שיקול דעתו. לטענת המערער, מהרגע שהחל בנסיעה לתחנת המשטרה ועד לרגע שבו ירה למוות במנוחה, לא התעורר בו כל רצון להביא למותה, ולא התקבלה אצלו החלטה מודעת לעשות כן. המערער אמנם ירה בבתו, אך לטענתו לא עשה כן מתוך רצון לפגוע בה, שכן כל מה שארע במכונית נבע מחמת איבוד עשתונות רגעי, ללא כוונה, ומבלי שהמערער נתן את דעתו על תוצאות מעשיו. באשר לקביעת בית המשפט המחוזי כי כוונת המערער להמית את המנוחה הוכחה מהעובדה כי ירה בה שבע פעמים, טוען המערער כי עובדה זו דווקא מחזקת את טענתו-שלו לפיה פעל מתוך איבוד עשתונות וללא כל כוונה או תכנון להביא למות המנוחה. לטענת המערער, אילו כלכל את מעשיו והחליט באופן מודע להביא למות המנוחה, יכול היה לעצור את מכוניתו בצד הדרך ולירות במנוחה כדור אחד או שניים וכך להביא למותה המיידי. לפיכך, לטענת המערער, העובדה כי ירה בבתו שבעה כדורים מהווה אינדיקציה של ממש לכך שלא התגבשה אצלו כוונה להמית את בתו, וכי הירי הוא תוצאה של מתקפה בלתי נשלטת ושל איבוד עשתונות.