לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ו' פלאוט) מיום 9.7.2012 בעמ"ש 44349-04-12, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (השופט ב' יזרעאלי) מיום 29.2.2012 בתמ"ש 20742-01-11, אשר דחה את בקשת המבקשת לצרף את המשיב כנתבע נוסף בתיק.
רקע עובדתי
1. בבית המשפט לענייני משפחה מתנהלות מספר תביעות כספיות שהצדדים להן הינם בני משפחה אחת, ובהם אב ובנו, י' ח' ו-ב' ח' (להלן: האב והבן, בהתאמה) והמבקשת, ב.ח.מ.ח ניהול ואחזקות בע"מ (להלן: המבקשת), חברה בניהולו של הבן. עיקרן של התביעות בהסכם ניהול שחתמה המבקשת עם האב, במסגרתו התחייבה המבקשת ליתן שירותי ניהול במבנה מסוים שבבעלות האב (להלן: המבנה) בתמורה לקבלת דמי ניהול. לטענת המבקשת, התנהלות האב גרמה לה להפסיק את פעילותה והותירה אותה בחובות כבדים. מנגד, טען האב כי המבקשת הפרה את הסכם הניהול וגרמה לו לנזקים שונים.
2. המבקשת צירפה לתביעתה גם את המשיב, עו"ד עופר שפירא (להלן: המשיב או כונס הנכסים), שמונה ככונס נכסים בהליך אחר למכירת המבנה. את טענותיה כלפי המשיב מבססת המבקשת על הסכם שנחתם בין המשיב לבין האב להסדר חוב של האב כלפי בנק הפועלים בע"מ, אשר אליו צורפה התחייבות של המבקשת כלפי המשיב וכן כתב המחאת זכויות. לטענת המבקשת, מכוח כתב המחאת הזכויות האמור חב המשיב בחובותיה של המבקשת לנושיה בתקופה מסוימת. המשיב טען לפני בית המשפט לענייני משפחה כי לא הוגשה בקשה כדין לצרפו כצד לתביעה וכן טען כי אין יריבות בינו לבין הצדדים. בהחלטה מיום 17.7.2011 קבע בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ר' מקייס) כי הדין עם המשיב, באשר לא הוגשה בקשה כדין לצירוף צד שאינו בן משפחה, וחייב את המבקשת בתשלום הוצאות המשיב. בית המשפט ציין כי היה ומי מהצדדים מבקש לצרף צד שאינו בן משפחה, יש להגיש בקשה מתאימה בהתאם לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) וכי צירופו של צד ג' ייעשה רק לאחר שבית המשפט ימצא שיש מקום לצרפו על פי החוק.
3. בהמשך להחלטה מיום 17.7.2011 הגישה המבקשת בקשה לצירוף המשיב כנתבע לתביעה, כאשר לטענתה לא מדובר בסכסוך מסחרי גרידא אלא בסכסוך שעונה להגדרה "סכסוך בתוך המשפחה" כאשר למבקשת יש זכויות כספיות כלפי האב וכלפי המשיב, מתוקף הסדר החוב וכתב המחאת הזכויות. נטען כי למבקשת קיימת עילת תביעה כנגד המשיב כיוון שכתב המחאת הזכויות המחה את כל זכויותיה וחובותיה של המבקשת למשיב. המשיב מצידו טען כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים הקבועים בחוק לצירופו כנתבע, כאשר מגמת הפסיקה הינה לפרש בצמצום את הסמכות שניתנה לבית המשפט לענייני משפחה בסעיף 6(ו) לחוק. לטענת המשיב, הוא אינו צד ראוי לסכסוך שבין המבקשת לבין האב ואין לו כל ידיעה אישית לגביו וכי מדובר בסכסוך שתחילתו זמן רב בטרם מינויו של המשיב ככונס נכסים. כמו כן טען המשיב כי הבקשה לצרפו לתביעה מדלגת על שלב הכרחי כאשר מדובר בבקשה להגשת תביעה כנגד כונס נכסים, אשר אינו אישיות משפטית נפרדת אלא בעל תפקיד שמשמש ידו הארוכה של בית המשפט, והוא קבלת אישור מהערכאה שמינתה את בעל התפקיד.
4. בית המשפט לענייני משפחה (השופט ב' יזרעאלי) דחה את בקשת המבקשת בהחלטה מיום 29.2.2012. בית המשפט קבע כי הסמכות שניתנה לבית המשפט בסעיף 6(ו) לחוק הינה סמכות שבשיקול דעת לצרף צד אשר אינו "בן משפחה" וכי בית המשפט צריך לשקול אם הצד שצירופו מתבקש דרוש לצורך בירור התובענה בין בני המשפחה. עוד נקבע כי בית המשפט צריך לשקול אם הצדק והתועלת בצירופו של הצד השלישי עולים על הפגיעה בעניינו של הצד השלישי שעד לצירופו לא היה צד לתביעה בכלל. בית המשפט קבע כי בפסיקת בתי המשפט ניתן למצוא גישות שונות לעניין זה, חלקן מרחיבות וחלקן מצמצמות, אולם בסופו של דבר מדובר ביישום נכון בכל מקרה לגופו. נקבע כי מקום שבו בית המשפט מתרשם שצירופו של צד שלישי אינו "נדרש" (כלשון סעיף 6(ו) לחוק) הרי שאין לאפשר צירופו ויש להותיר את בירור הטענות כנגדו למסגרת ראויה נפרדת. בנסיבות העניין נקבע כי אין מקום לצירוף המשיב כנתבע בתובענה, כאשר צירופו אינו נדרש לצורך בירור התובענה בין בני המשפחה. נקבע כי עיקר טענותיה של המבקשת כנגד המשיב אינן נובעות ואינן קשורות לטענותיה כלפי האב וכי מדובר במערכת משפטית ועובדתית נפרדת. בית המשפט הדגיש כי עיקר טענותיה של המבקשת כנגד המשיב נוגעות לנזקים כספיים שנגרמו לה לטענתה עקב הוצאות והתחייבויות כלפי לווים, ספקים וצדדים שלישיים לרבות פגיעה ברווחים עתידיים ובמוניטין. נקבע כי טענות אלה מנותקות מהטענות שיש למבקשת כלפי האב והן מהוות סכסוך עסקי גרידא ואף עלולות לגרור בירור מקיף הנוגע לצדדים שלישיים נוספים. עוד צוין כי מכתב התביעה שהגישה המבקשת עולה שהשאלה האם ההסדר בינה לבין האב הופר אם לאו תלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרת תיק פירוק, דהיינו קיים כבר הליך שבו מתבררות הטענות שנוגעות לעילת התביעה של המבקשת כלפי המשיב. לבסוף נקבע כי טענותיה של המבקשת כלפי המשיב נוגעות לעצם תפקודו ככונס נכסים, כאשר לטענתה פעל המשיב בחוסר תום לב במסגרת הליכי כינוס הנכסים, ולפיכך אין לקבל את ניסיונה המלאכותי להפריד בין הדברים.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה בהחלטה מיום 9.7.2012. בית המשפט המחוזי (השופטת ו' פלאוט) קבע כי לא ברור מדוע נפתח ההליך כערעור, שעה שמדובר בהשגה על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 29.2.2012 שהינה - על פי כותרתה ועל פי מהותה - דחיית בקשה לצירוף צד להליך, ואשר ניתנה לאחר שכבר בחודש יולי 2012 הורה בית המשפט לענייני משפחה על מחיקת המשיב מכתבי הטענות ולא הוגש על כך ערעור.
6. ביום 12.7.2012 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי, בעקבות בקשה לעיון מחדש שהגישה המבקשת. בית המשפט ציין כי דינה של הבקשה לעיון מחדש להידחות על הסף, מאחר שהליך כזה אינו קיים בתקנות אולם מצא לנכון להתייחס לטענות המבקשת לגופן. נקבע כי במסגרת החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 17.7.2011 נמחקו כונס הנכסים והבנק מהתביעה וכי בהחלטה נוספת מיום 26.12.2011 הורה בית המשפט לענייני משפחה במפורש על מחיקת כונס הנכסים מהתביעה. נקבע כי שתי ההחלטות הללו מהוות פסק דין בכל הנוגע לכונס הנכסים והמבקשת לא הגישה עליהן ערעור. עוד נקבע - בהתבסס על החלטה שניתנה בבית משפט זה על ידי הרשמת ג' לוין (כתוארה אז) בע"א 3906/07 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 4.11.2007) (להלן: עניין טופז) - כי החלטה שדוחה בקשת תובע לצרף צד ג' להליך מהווה "החלטה אחרת" ולא "פסק דין" לעניין דרך ההשגה עליה ולכן היה על המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור, וזאת בניגוד להחלטה שדוחה בקשת צד ג' להצטרף להליך שמהווה "פסק דין" אשר הערעור עליה הינו ערעור בזכות.
תמצית נימוקי הבקשה
7. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט בקובעו כי החלטה שדוחה בקשה לצירוף צד שלישי לתביעה בבית המשפט לענייני משפחה הינה "החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ברשות ולא בזכות. נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי שגויה הן מן הפן הפרוצדוראלי והן מן הפן המהותי. בפן הפרוצדוראלי נטען שדחיית בקשה לצירוף צד שלישי להליך סוגרת את התביעה מבחינתו של הצד השלישי ומשכך מדובר ב"פסק דין" שהערעור לגביו הינו בזכות. בפן המהותי נטען כי שגה בית המשפט בקובעו כי ההחלטות בדבר מחיקת כונס הנכסים שניתנו בחודשים יולי ודצמבר 2011 מהוות סוף פסוק וכי אין באפשרותה של המבקשת לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה לצרף את כונס הנכסים כנתבע בהתאם לסעיף 6(ו) לחוק. כמו כן נטען כי קביעה זו של בית המשפט סותרת את קביעתו הראשונה. עוד נטען כי ההחלטה בעניין טופז אינה רלוונטית למקרה דנן וכי אף לגופו של עניין החלטה זו תומכת בעמדת המבקשת. לבסוף מקדישה המבקשת חלק ניכר מבקשתה לטענות לגופו של עניין על מנת לבסס טענתה כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בקביעתו שבנסיבות העניין צירופה של המבקשת אינו "נדרש" לבירור התובענה.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובפסקי הדין שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב.
9. הבקשה שלפני הינה בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כידוע, על בקשה כזו לעמוד במבחנים המחמירים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה, לפיהם רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך ורק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי 1273-1269 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. בנוסף, נקבע לא אחת כי הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בשאלות שנוגעות לסדרי דין, בהן נתון לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב אשר לא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור ועל אחת כמה וכמה בית משפט זה במסגרת "גלגול שלישי" [ראו, בין היתר: רע"א 7280/12 לייבוביץ נ' פסי (טרם פורסם, 22.10.2012); רע"א 5264/12 אלמונית נ' אלמוני (טרם פורסם, 23.10.2012)]. הבקשה שלפני עניינה בשאלה מובהקת שבסדרי דין - צירופו של צד לתובענה - וככזו היא אינה מעוררת כל שאלה החורגת מהנסיבות הפרטניות של הצדדים לה. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
10. זאת ואף זאת. אף לגופו של עניין אין בידי לקבל את טענת המבקשת לפיה החלטתו של בית המשפט לדחות את בקשתה לצרף את המשיב לתובענה שהגישה בבית המשפט לענייני משפחה הינה "פסק דין" אשר הערעור לגביו הינו ערעור בזכות. הסמכות הקבועה בסעיף 6(ו) לחוק הינה במהותה סמכות דומה (אם כי בעלת "צבע" מיוחד, כפי שאבהיר להלן) לסמכות הקבועה בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), שבמסגרתה רשאי בית המשפט לצרף צד לתביעה שמתנהלת לפניו או למחוק צד מתביעה שכזו [להרחבה בנוגע לסמכויותיו של בית המשפט לעניין הוספת ומחיקת בעלי דין, ראו: גורן בעמ' 99-94].
בפסיקתו של בית משפט זה נדונו במספר הזדמנויות בעבר טענות של צדדים כנגד החלטות הערכאה הדיונית לדחות בקשה לצירוף נתבעים או לקבלה בהתאם לתקנה 24 לתקנות, ובכל המקרים דובר על ערעור שהוגש ברשות ולא בזכות [ראו, בין היתר: רע"א 9360/11 הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית של ירושלים נ' רבינוביץ' (טרם פורסם, 8.1.2012); רע"א 4040/11 ד"ר י. שגב ושות', עורכי דין נ' אנג'ל ג'נרל דיבלופרס בע"מ (טרם פורסם, 28.8.2011) (להלן: עניין שגב); רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' קורלנד (טרם פורסם, 25.6.2007); רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206 (1990) (להלן: עניין סאן)]. ולא בכדי. ההחלטה בדבר צירוף או מחיקה של בעלי דין הינה החלטה בעלת "צבע" דיוני מובהק, וככזו הערעור עליה הינו, ככלל, ערעור ברשות. בשים לב לאופייה הדיוני של החלטה זו נקבע בפסיקה כי התערבותה של ערכאת הערעור בה תישמר לאותם מקרים נדירים בהם "ההחלטה שמערערים עליה נוגדת את הדין או גורמת לעיוות-דין" [עניין סאן בעמ' 211]. יתרה מכך, השאלה שיש לשאול הינה האם דחיית הבקשה לצירוף צד שלישי כנתבע "נועלת את השער" בפני מבקש הצירוף בנקודה זו או שמא משמעותה הינה רק שהמבקש ייאלץ להגיש תביעה נפרדת כנגד הצד השלישי שצירופו התבקש. בעניין שלפני יש לייחס חשיבות רבה לעובדה שהחלטת בית המשפט לדחות את בקשת המבקשת במקרה דנן אינה שוללת ממנה את יומה בבית המשפט ככל שעסקינן בטענותיה כנגד המשיב. כל שנקבע הוא שטענותיה של המבקשת כנגד המשיב לא יידונו במסגרת התובענות ההדדיות שהגישו המבקשת והאב בבית המשפט לענייני משפחה. התוצאה של קביעה זו הינה כי על המבקשת להגיש תביעה נפרדת כנגד המשיב בערכאה המתאימה לכך. אף אם הדבר יגרום למבקשת להוציא הוצאות נוספות, בוודאי שלא מדובר בעיוות דין שמצדיק התערבות [ראו: פסקה 9 להחלטת השופטת מ' נאור בעניין שגב; עניין סאן בעמ' 212-211].
11. למען שלמות התמונה אעיר כי הגם שהסמכות הקבועה בסעיף 6(ו) לחוק דומה במהותה לסמכות המוקנית לבית המשפט בתקנה 24 לתקנות, יש לה "צבע" ייחודי, בשים לב לתכליתו של החוק. סעיף 6(ו) מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה לשקול האם צירופו של צד שלישי (שאינו "בן משפחה" כהגדרת מונח זה בחוק) נדרש לצורך בירור תובענה שמתנהלת לפניו. ודוק, מדובר בסמכות "לגרור" לתוך תובענה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה גם צדדים שאינם "בני משפחה". במסגרת זו על בית המשפט לשקול את התועלת הדיונית שבצירופו של הצד השלישי לתובענה למול הפגיעה שעלולה להיגרם לו כתוצאה מהצירוף, והכול על רקע התכלית המצויה בבסיסו של החוק לרכז בערכאה מקצועית אחת את כל המחלוקות שבין בני משפחה בשים לב לאופיו המיוחד של הסכסוך המשפחתי [ראו והשוו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000)]. נוכח אופיו של בית המשפט לענייני משפחה כערכאה "מיוחדת" שהוקמה לשם טיפול בסכסוכים משפחתיים, השתרשה בבתי המשפט לענייני משפחה מגמה לפיה השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6(ו) לחוק ייעשה בצמצום ובמשורה [ראו והשוו: שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 261-254 (התש"ע-2009) והדוגמאות המובאות שם מן הפסיקה]. כשלעצמי סבורני - מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם יש לנקוט בעניין זה בגישה א-פריורית של צמצום אם לאו - כי תכליתו של החוק מחייבת שתאגידים וצדדים בעלי אופי "עסקי", אשר אינם בבעלות או ניהול של מי מבני המשפחה ואשר נקלעו לסכסוך בין בני המשפחה בעקיפין, לא יצורפו בקלות לתובענה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה, אלא רק במקרים שבהם יהיה בצירופם כדי לייעל את בירור מכלול הסכסוכים בין הצדדים. כך או כך, אף אם קיימת מגמה מרחיבה בעניין זה בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה (כפי שציין בית המשפט בעניין דנן, מבלי לפרט) הרי שבצדק קבע בית המשפט כי מדובר בסופו של דבר בסמכות אשר שיקול הדעת שבצידה הינו רחב וכי מדובר ביישום פרטני בכל מקרה לגופו. כאמור, התערבותה של ערכאת הערעור בכגון דא תישמר למקרים נדירים בהם הותרת ההחלטה על כנה תגרום לעיוות דין. זהו אינו המקרה שלפני.
12. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי עיינתי גם בתשתית העובדתית שהציגה המבקשת במסגרת הבקשה שלפני לביסוס טענתה בדבר חשיבות צירוף המשיב לתובענה. לאחר העיון, סבורני כי גם לגופו של עניין צדק בית המשפט לענייני משפחה בקביעתו שטענותיה של המבקשת כנגד המשיב מנותקות מטענותיה כנגד האב והינן עסקיות באופיין וככאלה עליהן להתברר בנפרד בערכאה המתאימה.
נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. מכיוון שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.