העליון דחה בקשת ההורים לביטול הכרזת בנותיהן הקטינות כבנות אימוץ כלפיהם

השופט נ' הנדל:

1.       מונחת לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעמ"ש 23208-06-10 (מפי כבוד השופטים מ' דרורי, י' שפירא ות' בזק-רפפורט, מיום 7.4.2011), אשר הותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתיק אימוץ 5/09 ו-1/09 (כבוד השופט ש' אלבז, מיום 13.4.2010) ולפיו התמלאו כלפי המבקשים תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים התשמ"א - 1981 (להלן: חוק האימוץ) ובנותיהם הקטינות הוכרזו כלפיהם בנות אימוץ. המבקשים עותרים כאן למתן רשות ערעור, לקבלת הערעור וביטול ההכרזה על הקטינות כבנות אימוץ. לחילופין, מתבקש בית משפט זה לצמצם את תוצאת האימוץ למסגרת של "אימוץ פתוח". מנגד, סומך המשיב ידיו על פסקי הדין של בתי המשפט לענייני משפחה והמחוזי.

העובדות והשתלשלות ההליכים עד כה

2.       בהיותה בת 17, נישאה המבקשת לאדם שהוכר למערכת בריאות הנפש כחולה סכיזופרניה, אשר אושפז פעמים רבות. מנישואים אלו נולדו ארבעה ילדים. המבקשת וילדיה סבלו מאלימות קשה מצד אותו בעל ובני הזוג התגרשו לאחר 5 שנים, בשנת 2000. למבקש ארבעה ילדים מנישואיו הראשונים. הוא עבד בעבר בעירייה, למד בישיבה, שימש כרב והעביר שיעורים. בשנת 2002, הוא נישא למבקשת. לאחר גילוי אלימות מצידו שהצריך את מעורבות המשטרה, התגרשו. הם שבו ונישאו ומנישואים אלו נולדו להם חמישה ילדים: שני קטינים, ילידי 2003 ו-2005; שתי קטינות- א', ילידת 20.9.2006 וב', ילידת 4.8.2007 - הן מושא פסק דין זה, וקטין שנולד ביום 27.11.2008. ארבעת ילדי המבקשת מנישואיה הראשונים הועברו לפנימייה ביוזמת המבקשים. האחרונים עברו להתגורר בירושלים, כאשר המבקשת המשיכה לסבול מאלימות המבקש. ארבעה מתוך חמשת ילדיהם המשותפים של בני הזוג, לרבות הקטינות מושא פסק הדין, מצויים כיום מחוץ לבית, בהתאם לצו שניתן לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער). חמשת ילדי בני הזוג הוכרזו כקטינים נזקקים והועמדו תחת פיקוח של פקידת הסעד לפי חוק הנוער. זאת, בגין תלונות רבות שעניינן הזנחה והעדר טיפול רפואי כנדרש.

          ביחס לשתי הקטינות מושא הדיון, מעדות רשויות הרווחה התבהר מראה של הזנחה קשה. כך למשל, אחת הקטינות הייתה מחותלת בחיתול מלא צואה, כשהמבקשת השכיבה אותה לישון מבלי להחליפו. הומלץ על ביצוע מעקב אחר מצבה של א'. מאוחר יותר, הביעה האחות מ"טיפת חלב" דאגה מהטיפול בא' מפאת היותה סובלת מעיכוב התפתחותי. להערכתה, המבקשת איננה רואה לנגד עיניה את צרכי הילדים. על כן, היא זקוקה לליווי שוטף לאורך כל שעות היום, על מנת לענות על צרכיהם. בחודש יוני 2007, התכנסה ועדה לתכנון, טיפול והערכה בעניינם של הקטינים. זו הביעה דאגה רבה נוכח מצבם והתרשמה כי הם בסיכון. המלצת הוועדה הייתה בין היתר להשים את א' במעון. המבקשים התנגדו להמלצות הוועדה.

          במהלך חודש מרץ 2007, אושפזה א' בבית חולים הדסה. על-פי דיווח עו"ס בית החולים, הגורמים המטפלים בקטינה בבית החולים התרשמו מהזנחתה והעריכו כי הפריחה בעורה נובעת מאי החלפת טיטול (ראו דו"ח סוציאלי לוועדת תכנון, טיפול והערכה מיום 26.3.2007; תגובת עו"ס לפי חוק הנוער לבית המשפט לנוער, מיום 17.6.2007)).

          על פי העובדות המתוארות בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, משהתברר שגם הפעם אין המבקשים משתפים פעולה עם הגורמים הרשמיים, נעשה ניסיון לפנות אליהם באמצעות "גורמים המקובלים עליהם יותר". עוד באותו החודש, כונסה ועדה, בגדרה סוכם שיש להכניס סומכת חרדית למשפחה על מנת להביאם לידי שיתוף פעולה. ברם, המבקשת התנגדה לכך. בעקבות בקשה שהוגשה מצד המבקשים לבית המשפט לנוער להסיר את צו הפיקוח וההשגחה על הקטינים ואשר נדחתה, התייחס בית המשפט לחוסר שיתוף הפעולה שמגלים המבקשים עם רשויות הרווחה, וכך הוא אומר:

"טוב יעשו ההורים אם במקום לנסות להתנגד, ינסו לשפר את שיתוף הפעולה במסגרת הפיקוח, לרבות שיתוף פעולה עם הסומכת המהווה חוליה חשובה בשרשרת ההדרכה ולרבות מעקב "בטיפת חלב" במועדים כפי שייקבעו מזמן לזמן ע"י האחראי בטיפת חלב" (ראו החלטה מיום 2.9.2007).

עוד קודם לכן התחייבה המבקשת להביא את הקטינה א' לביקורת בטיפת חלב ולמלא אחר ההנחיות שתינתנה לה שם (ראו החלטת בית המשפט לנוער מיום 9.11.2006).

בדיון מיום 29.11.2007, קיבל בית המשפט לנוער את התנגדות המבקשת להכנסת סומכת לביתה. נקבע, כי במידה שיתקבלו דיווחים מדאיגים מאחת המסגרות, תגיע סומכת לבית המשפחה. בית המשפט הכריז בין היתר על א' וב' -שנולדה כשלושה חודשים לפני כן - כקטינות נזקקות, מחשש לשלומן הפיזי וכן האריך את צו הפיקוח שהוטל עליהן. בית המשפט הורה בין היתר כי א' וב' ייכנסו למעון. חרף זאת, המבקשת לא הכניסה את הקטינות למסגרת חינוכית כלשהי ואלה לא הגיעו למעקב סדיר בטיפת חלב (ראו תסקיר עו"ס לחוק האימוץ מיום 2.1.2009; תצהיר עו"ס לחוק האימוץ מיום 27.1.2009). עו"ס לפי חוק הנוער, גב' יעל בן דוד, הסבירה כי הסיבה לכך נעוצה בהתנגדות האם (ראו עמ' 31 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.2009).

          בחודש יולי 2008, נעצר המבקש באשמת ביצוע מעשי אלימות נגד המבקשת וכן בגין מעשים מגונים בבתה מנישואיה הראשונים. הדיווחים על הפקרת הילדים והזנחתם נמשכו גם לאחר מעצר המבקש. בביקור בבית המשפחה באותו החודש, היה הבית "מלוכלך מאוד". הקטינות שכבו בסלון על מזרון, ללא מעקה ובחוסר מעש, "החיתולים שעל גופן היו מלאים בשתן ובצואה ונראה היה שלא הוחלפו, מאז הלילה הקודם". העו"ס לפי חוק האימוץ, גב' לאה אורן, מתארת בתסקירה את דיווח השוטרים עת הגיעו לדירה כי "מצב הדירה הן מבחינה היגיינית והן מבחינת סדר וניקיון היה מוזנח ברמה קטסטרופאלית" וכי נשקפת "סכנה בריאותית ובטיחותית לילדים" (שם, בעמ' 9; ראו דו"ח המשטרה לעו"ס מיום 24.7.2008; תצהיר עו"ס לפי חוק הנוער, גב' יעל בן דוד, לבית המשפט לנוער מיום 27.7.2008; ראו עדותה של עו"ס נוספת, עמ' 15-16 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.2009). בביקור נוסף שהתקיים באותו החודש ע"י עו"ס, הבית היה עודנו "מבולגן ומלוכלך" ושתי הקטינות שכבו עם טיטול מלא שתן וצואה, על מזרון בסלון ללא מעקה (שם. בעמ' 10).

ביום 27.8.2008, נתברר כי המבקשת הפסיקה לקחת את הקטינות א' וב' למעקב ב"טיפת חלב" במשך כחצי שנה ומתקופה זו אלו אף לא קיבלו את החיסונים הנדרשים. מבחינת משקל, שתי הקטינות נמצאו מתחת לעקומת הממוצע (ראו תצהיר עו"ס לחוק הנוער מיום 21.9.2008).

          בתאריך 28.7.2008, הורה בית המשפט לנוער על הוצאת ארבעת הקטינים, ובכלל זה שתי הקטינות מושא הדיון, ממשמורת המבקשים והשמתם במשפחת קלט למשך 30 יום. יוער, כי המבקשת לא הגיעה לדיון הואיל וסירבה להתייצב. שורטט כי הקטינות הגיעו למשפחת קלט במצב הזנחה קשה, כשהן סובלות ממשקל נמוך על פי דיווח טיפת חלב ולא מקבלות את החיסונים הנדרשים בזמן (תסקיר עו"ס לפי חוק האימוץ מיום 2.1.2009, בעמ' 13). חודש לאחר מכן, האריך בית המשפט לנוער את צו ההוצאה מהמשמורת ל-90 יום נוספים. בתאריך 14.9.2008, נערכה בדיקה פסיכיאטרית לקטינים, לרבות לקטינה ב'. הפסיכיאטרית הטעימה כי התנהגויות הקטינים של "אכילת יתר, משיכה בשיער, דפיקות ראש, חרדת זרים, התחברות עם כל מבוגר...הינם תוצאות של הזנחה ארוכת שנים" (כפי שצוטט בתצהיר עו"ס לחוק הנוער מיום 21.9.2008). בחודש אוקטובר 2008, עברו הקטינות למשפחת אומנה קבועה. ביום 6.11.2008, הוארך צו ההוצאה ממשמורת המבקשים לגבי הקטינות בהסכמה למשך תקופה של 3 חודשים, אשר בסופם תוחזרנה למשמורתם. המבקשים סירבו לעבור בדיקת מסוגלות הורית. בוועדה לתכנון, טיפול והדרכה שהתכנסה בחודש דצמבר 2008, הומלץ לפתוח בהליכי אימוץ בנוגע לקטינות ובעקבותיה הוגשה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להכריז על הקטינות כבנות אימוץ.

3.       בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו, כי הקטינות ב' וא' היו תחת משמורת המבקשת במשך שנה ושנתיים בהתאמה, שלאחריהן יצאו ממשמורתה "עם חסכים רגשיים, כשהן ניזוקות מחוסר יכולותיה של המשיבה (המבקשת) וחוסר הבנתה את צרכיהן" (ראו עמ' 15 לפסק הדין). הוא עימת בין עדותה של עו"ס לפי חוק האימוץ לבין עדותה של המבקשת ופסק כי אין ביד האחרונה היכולת להבין ולהפנים את המצב בו היא נמצאת, הן כלפי עצמה והן כלפי הקטינות. בעניין זה קבע, כי "חוסר היכולת להבין את המצב בו היא נתונה, עלול לסכן את הקטינות ולגרום לכך שבמקרה שהמשיבה (המבקשת) תקבל אותן בחזרה למשמורתה, לא יזכו הקטינות לטיפול הולם, ככל הילדים בני גילן" (שם. בעמ' 16).

          עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי ביחס לכל הקטינים אופיין דפוס דומה של הזנחה פיזית, חסכים רגשיים ואי מתן טיפול הולם. מניסיון העבר ניתן ללמוד כי הסיכוי לשינוי בעתיד לא יתממש. גורמי הרווחה היו מעורבים בחיי המשפחה עוד טרם ביאתן לעולם של הקטינות מושא הדיון. זאת, כאמור, על רקע הזנחה פיזית ורגשית וטיפול הורי לקוי ביתר אחיהן הקטינים. באשר לקבלת סיוע משירותי הרווחה, קיבל בית המשפט לענייני משפחה את עדויות עו"ס לפי חוק הנוער ועו"ס לפי חוק האימוץ, לפיהן נעשו ניסיונות רבים לשיפור מצבה הכלכלי של המשפחה. כך למשל, סיוע בפנייה למשרד השיכון, הענקת תלושים לחג ומימון מעונות הקטינים, אולם המבקשים לא שיתפו איתם פעולה בעניין זה. נוסף על כך, נערך ניסיון לבנות תוכניות שיותאמו במיוחד למשפחה שאף הוא לא צלח.

          מאז שהוצאו הקטינים ממשמורת המבקשים, מתקיימים מפגשים אך ורק בין המבקשת לקטינים. זאת, הואיל והמבקש היה עצור ונידון למאסר. בעקבות טענת המבקשים כי גורמי הרווחה מנעו בעדם במשך תקופה ארוכה לבקר את הקטינים, קבע בית המשפט לנוער שהמבקשת תוכל לבקרם תחת פיקוח מרכז החירום החרדי (החלטה מיום 12.10.2008; החלטה מיום 6.11.2008; החלטה מיום 22.12.2008).

          בית המשפט לענייני משפחה סוקר בהרחבה את עדויות העובדות הסוציאליות, מכולן מצטיירת תמונה אחת ברורה: קיים קושי ממשי ביכולת המבקשת לטפל בקטינים וליתן מענה לצרכיהם הפיזיים והרגשיים; קיים פער גדול בין הצהרותיה בדבר רצונה לגדל את הילדים לבין יכולת זו; המבקשת מתפרצת בקלות ומתנהגת בחוסר גבולות. מפגשיה עם הקטינים מלווים במתחים רבים; גם העובדת הסוציאלית שהוגדרה על ידי המבקשת ככזו שהיא "האדם היחיד עליו יכולה לסמוך", תיארה את תפקודה כלוקה במקרים רבים בחוסר שיפוט בסיסי ובחוסר שיקול דעת. 

          הודגש על ידי בית המשפט לענייני משפחה כי חלוף הזמן עד להכרעה בעניין אימוץ הקטינות, לא רק שמקטין כאן את סיכוי הקטינות להתקבל על ידי משפחה שתהיה מעוניינת לאמצן, אלא שיהא לו השלכות משמעותיות גם לגבי עתידן. עוד נקבע, כי אופי העבירות בהן הורשע המבקש והימשכות ביצוען, בין היתר כלפי ילדיו וילדיה של המבקשת - די בהם לקבוע שהמבקש אינו מסוגל לטפל בקטינים.

על המסד הזה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי נתמלאו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. כן נקבע, כי האימוץ יהא במתכונת של אימוץ "סגור" ביחס למבקשים, אך תוצאות האימוץ יצומצמו ביחס לקשר שבין הקטינות לבין אחיהן. על פסק דין זה ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. ביום 30.7.2010, הופסקו הביקורים בין המבקשת לבין הקטינות, על פי החלטת בית המשפט המחוזי.