המשנה לנשיא מ' נאור :
הערעור שבפנינו נסב על גובה הפיצויים שפסק בית המשפט המחוזי (השופט נ' סולברג) למערערים, הם עיזבון המנוחה רוננה סושרד וילדיה.
רקע עובדתי ודיוני
1. ביום 23.8.2003 נרצחה רוננה סושרד ז"ל (להלן: המנוחה) מירי רובה M-16, על ידי אדם בשם ינקלביץ'. בעת הרצח הייתה המנוחה בת 40, גרושה ותפקדה כאם חד הורית לילדיה, הם המערערים 2 ו-3. לאירוע הרצח קדמו אירועים נוספים בהם איים ינקלביץ' על המנוחה, ובעקבותיהם התלוננה המנוחה במשטרה. המערערים - עיזבונה וילדיה של המנוחה - תבעו את משטרת ישראל (להלן: המשיבה) בגין אי מניעת הרצח ובגין רשלנות.
2. הצדדים הגיעו להסדר לפיו המשיבה תשלם פיצויים למערערים ללא הודאה בחבות. לגבי חלק ממרכיבי הפיצוי הושגה הסכמה, ולגבי חלק אחר - נותרה מחלוקת. ביום 11.3.2007 ניתן בבית משפט קמא תוקף של החלטה למוסכמות ולפלוגתאות בענין מרכיבי הפיצוי. ההסכמות עליהן הודע הן: בסיס השכר של המנוחה על פיו יחושבו הפסדי השתכרותה ב"שנים האבודות" הוא 14,000 ש"ח. על בסיס זה ייערך חישוב לפיו יקבלו המערערים את ידת החסכון וידות התלויים שלהם. מבסיס זה תנוכה ידת המנוחה, כאשר ניכוי ידת משק הבית נותר שנוי במחלוקת. החישוב ייעשה עד גיל 70. כן הוסכם על פיצוי בסך 450,000 ש"ח בשל קיצור תוחלת חיים, פיצוי בסך 150,000 ש"ח בשל אובדן שירותי אם, ופיצוי בסך 5,000 ש"ח עבור הוצאות קבורה ואבל; תנוכה קצבת המל"ל שמקבלים המערערים 3-2. שכר הטרחה יעמוד על 17.5% מהסכום שיפסק בתוספת מע"מ. הפלוגתאות שנותרו, כפי שהוגדרו בין הצדדים הן תוספת פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בשנים האבודות, עבור התקופה שלאחר גיל 70 של המנוחה; האם יש לנכות את ידת הבית ואם כן ממתי; תוספת מזונות שגרושה של המנוחה היה משלם לה (טענה זו לא נידונה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ונראה כי נזנחה - מ.נ.); האם יינתן פיצוי בגין כאב וסבל לילדים ופיצוי בגין כאב וסבל למנוחה, האם בכלל ואם כן כמה. למוסכמות ולפלוגתאות נתן בית המשפט כאמור תוקף של החלטה, וניתנו הוראות בעניין סדרי הדין.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט דן תחילה בגובה הפיצוי בגין אובדן השתכרותה של המנוחה ב"שנים האבודות". המנוחה היתה כאמור גרושה והיא חיה בנפרד מאבי ילדיה. בית המשפט התייחס בפסק דינו לשתי תקופות. האחת, עד לסיום גיל התלות של ילדי המנוחה, והשנייה - מסיום גיל התלות. בית המשפט פסק כי בתקופה הראשונה, עד לסיום גיל התלות, יש לפסוק לעיזבון פיצוי שחושב לפי שיטת הידות. על דרך חישוב זו אין מחלוקת בין הצדדים בערעור שבפנינו. לגבי התקופה השנייה - פסק בית המשפט פיצוי כאילו היתה המנוחה רווקה ללא תלויים, כפי שיבואר מיד.
4. בשאלת הפיצוי לגבי התקופה השניה, דהיינו לאחר סיום גיל התלות של ילדי המנוחה טענה המשיבה כי מסיום גיל התלות יש לראות במנוחה כמי שהייתה חיה בגפה, וכי יש להשוות את חישוב הפיצויים בגין הפסדי השתכרותה של המנוחה ב"שנים האבודות" להפסד השתכרות של רווק חסר תלויים. המשיבה טענה כי יש להחיל על מקרה זה את ההלכה שנקבעה ב- ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006) (להלן: הלכת פינץ)). בהלכת פינץ נקבע כי לניזוק חסר תלויים הוצאות מוגברות לצרכיו שלו - בגובה 70% מהכנסתו - אותן יש לנכות מסכום הפיצוי. על כן, לגבי ניזוק חסר תלויים סכום הפיצוי הנותר עבור הפסדי השתכרות ב"שנים האבודות" עומד על 30% מההכנסה בלבד. המשיבה טענה כי כך יש לחשב גם את פיצויי העזבון בענייננו לגבי התקופה שמסיום גיל התלות של הילדים. המערערים, מצידם, טענו כי אין מקום להשוות בין מצבה של המנוחה שהיו לה תלויים לבין מצבו של רווק חסר תלויים. לדידם, אין להפחית את סכום הפיצוי לעיזבון המנוחה עבור הפסדי ההשתכרות גם לא לאחר סיום גיל התלות. לטענתם, מאחר שבעת פסק הדין היו למנוחה תלויים, ילדיה, יש לדבוק בחישוב על פי שיטת הידות גם לאחר שהללו לא ייתמכו עוד על ידה. דהיינו, לאחר סיום התקופה בה תלויי המנוחה היו נתמכים בה, יש לחלק את הכנסתה לשלוש ידות: ידת משק הבית, ידת החיסכון וידת הקיום. לאחר הפחתת ידת הקיום, המייצגת את הוצאותיה של המנוחה על עצמה, בידי העיזבון אמורים להישאר 2/3 מהכנסות המנוחה. בית המשפט דחה בנסיבות העניין את החישוב המוצע על ידי המערערים. אעמוד עוד על פרטי הדברים בהרחבה. באופן כללי יאמר כי אף שבית המשפט נטה, על דרך העקרון, לעבר עמדת המערערים, הוא סבר כי השאלה העקרונית בעניין דרך החישוב אינה טעונה הכרעה משהוסכם בין הצדדים כי המשיבה תשלם פיצוי גם עבור אובדן שירותי אם. בית המשפט קבע כי הפיצוי עבור אובדן שירותי אם הוא במהותו פיצוי לתלויים ולא לעיזבון, ופיצוי זה מכסה בחלקו על הוצאות גשמיות ואחרות מהן היו נהנים ילדיה של המנוחה, גם לאחר סיום גיל התלות. על כן, כך קבע בית המשפט בענייננו ניתן לפסוק באופן "נקודתי" כי מסיום גיל התלות יעמוד הפיצוי לעיזבון בשל אובדן כושר השתכרות ב"שנים האבודות" על סך של 30% משכרה של המנוחה, כפי שהדבר נעשה על פי הלכת פינץלגבי ניזוק חסר תלויים. על הנמקת בית המשפט בנושא זה, שהוא, לטעמי מרכז הכובד של הערעור ארחיב את הדיבור בפרק המתאים.
5. בסוגיית גיל הפרישה, דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה גיל הפרישה של המנוחה היה עומד על 78 שנים. בית המשפט ציין שאומנם יש מגמה בפסיקה להעלות את גיל הפרישה לגבי עצמאים לצורך חישוב הפסדי שכר ב"שנים האבודות". אך לענייננו, כך קבע בית המשפט, די בכך שהמשיבה הסכימה לקביעת גיל 70 שהוא שלוש שנים מעל גיל הפרישה הקבוע בחוק. בקביעתו זו נסמך בית המשפט על כך שהמנוחה נפטרה בגיל צעיר יחסית, ועל כן קשה לשער כמה שנים הייתה ממשיכה לעבוד מעבר לגיל הפרישה הסטאטוטורי.
6. לגבי הפיצוי בשל כאב וסבל שנגרם למנוחה, ביקשו המערערים פיצוי גבוה לאור העובדה שהמנוחה נאנסה על ידי ינקלביץ' לפני מותה. כן טענו כי מהדו"ח הפתולוגי עולה כי המנוחה נורתה פעמיים. לטענתם, היא לא מתה מהירייה הראשונה אלא רק מהירייה השנייה, וכי ניתן להסיק זאת מכך שנמצאו פצעי ירי בראשה של המנוחה משני צידיו. על כן, סיבלה טרם מותה היה, לטענתם, גבוה. המערערים טענו גם כי נגרם להם נזק ראייתי מאחר שלא נערכה בדיקה פתולוגית מלאה אשר יכולה הייתה לקבוע איזו ירייה היא שהמיתה את המנוחה - הראשונה או השנייה. בית המשפט קבע כי הראיות מלמדות כי המנוחה נאנסה לפני שנרצחה בירייה, וכי לרצח קדם מאבק אלים, אך קבע כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי המנוחה מתה רק לאחר הירייה השנייה. בית המשפט אף דחה את טענתם בכל הנוגע לנזק ראייתי; שכן, לפי קביעתו, מרגע שהתבהרה סיבת המוות והתבררה זהותו של הרוצח, לא נדרשה עוד המשטרה להרחיב ולחקור את האירוע. ואולם, בית המשפט הדגיש כי על אף שהמנוחה מתה כתוצאה מהירייה הראשונה - הרי האונס שעברה, האימה והמאבק לפני מותה מצביעים על כך שסבלה היה רב, גם אם קצר מועד. בשים לב לשיקולים האמורים, פסק בית המשפט לעיזבון המנוחה 100,000 ש"ח בשל כאב וסבל. בית המשפט סרב לפסוק פיצוי עבור נזק בלתי ממוני עקיף שנגרם לילדי המנוחה, מכיוון שהם לא הוכיחו כי נגרם להם נזק נפשי חמור העונה על תנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397 (1990) (להלן: הלכת אלסוחה)).
7. עוד התייחס בית המשפט לשתי סוגיות נוספות אשר לא הוגדרו ברשימת הפלוגתאות בין הצדדים: הסוגיה הראשונה שעוררו המערערים הייתה גיל התלות של ילדי המנוחה. המערערים טענו כי בהתחשב בנתונים המשפחתיים והכלכליים של המשפחה, הייתה המנוחה ממשיכה לתמוך בילדיה גם לאחר סיום שירותם הצבאי ועד גיל 24. בעניין זה בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה לפיה טענה זו הינה בגדר הרחבת חזית פסולה. על כן, פסק בית המשפט שגיל התלות במקרה זה ייקבע לפי אומד דעת הצדדים בעת שערכו את ההסדר הדיוני ביניהם. באין ראיה לכוונה אחרת, קבע בית המשפט, יש להניח כי כוונתם הייתה שגיל התלות של ילדי המנוחה ייקבע לפי החזקה הנהוגה בפסיקה. דהיינו, תמיכה מלאה, עבור כל תלוי, עד גיל 18, ותמיכה חלקית מגיל 18 ועד סיום השירות הצבאי. הסוגיה השנייה שעוררו המערערים הייתה נקודת הזמן ממנה יש לחשב את הפיצויים עליהם הודיעו הצדדים, פיצויים ששיעורם נקבע באופן גלובאלי. המערערים טענו כי על דרך העיקרון, חישוב הסכומים צריך להיעשות ממועד היווצרות העילה ויש לשערך את הסכומים עליהם הודיעו הצדדים ליום זה. ואולם, מאחר שגם לגבי טענה זו נפסק כי מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענה הועלתה לראשונה בסיכומי המערערים, פסק בית המשפט שיש להכריע בכך על סמך אומד דעתם של הצדדים בעת שערכו את ההסכם הדיוני ביניהם. בית המשפט הוסיף וקבע כי פרשנות לשונית מובילה למסקנה כי הסכומים נקבעו בשיעורים הרלבנטיים לנקודת הזמן בה נערך ההסכם בין הצדדים, ואין לשערכם מיום היווצרות העילה.
טענות הצדדים
טענות המערערים
8. המערערים טענו כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי הפיצוי בשל ראש הנזק של אובדן שירותי אם משקף גם את הפיצוי עבור הוצאות אחרות מהן היו נהנים ילדי המנוחה, גם בתקופה שלאחר סיום תלותם בה. לטענתם, ראשי נזק אלה באים לפצות על נזקים שונים - אובדן שירותי אם נועד לפצות עבור נזק שנגרם לתלויים, ואילו הפסד כושר השתכרות נועד לפצות עבור נזק שנגרם לעיזבון ב"שנים האבודות". ניתן לפסוק את שני ראשי הנזק הללו במצטבר, גם כאשר תלויי המנוח הם יורשיו - ולכן האחד אינו יכול "להשלים" את השני. המערערים טענו כי התייחסות לאם חד הורית כאל רווקה נוגדת את הכלל לפיו בחישוב פיצויים בגין ה"שנים האבודות" יש להתחשב במצבו המשפחתי הידוע של המנוח טרם מותו. מאחר שלפני מותה היו למנוחה תלויים, אין לסטות מדרך החישוב המניחה את קיומם. לחלופין, ביקשו המערערים שיינתן פיצוי על דרך של תוספת גלובאלית לתקופה שלאחר סיום התלות של ילדי המנוחה בה.
9. המערערים שבו וטענו גם כי גיל הפרישה של המנוחה צריך לעמוד על גיל 78, או לכל הפחות על גיל 73. לטענתם, בית המשפט התעלם מהעלייה בתוחלת החיים ומתוחלת החיים הגבוהה יותר של נשים בפרט. כן טענו כי בית המשפט התעלם מכך שהמנוחה הייתה בעלת חברה מצליחה ועצמאית. על כן, היא הייתה יכולה להמשיך ולעבוד עד גיל מבוגר ואף לקבל רווחים מפעילות החברה לאחר פרישתה. לחלופין, טענו לראשונה בערעור כי המנוחה הייתה מקבלת קצבת זיקנה אותה יש להביא בחשבון. המערערים הלינו גם על סירובו של בית המשפט לפסוק פיצוי בשל הכאב והסבל שנגרמו למערערים 2 ו-3. לדידם, הפגיעה הנפשית העקיפה שנגרמה למערערים אלה אומנם אינה עולה כדי נכות קשה, אך, מאחר שתנאי הלכת אלסוחה, וביניהם חומרת הנזק, הוגמשו - די בכאב ובסבל שנגרם לילדי המנוחה עקב מותה כדי להצדיק פיצוי. עוד טענו המערערים כי סכום הפיצוי שנפסק בגין הנזק הלא ממוני שנגרם למנוחה טרם מותה אינו משקף את עוצמת הכאב והסבל שעברה. לטענתם, על בסיס קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, ביניהן המאבק האלים בין המנוחה לרוצח והאונס שעברה - ראוי להגדיל את סכום הפיצוי באופן משמעותי.
10. לעניין גיל התלות, טענו המערערים לאור נתוניהם האישיים של ילדי המנוחה ולאור רמת השתכרותה הגבוהה של המנוחה, שאין ספק כי המנוחה הייתה ממשיכה לתמוך בהם גם מעבר לגיל סיום השירות הצבאי עד להגיעם לגיל 24. לעניין מועד חישוב הפיצויים ושיעורם טענו המערערים כי שגה בית המשפט בפרשנותו. לטענתם, ההסכם שותק לגבי מועד השערוך ולכן יש להשלים פרטים על פי המקובל בחוזים מאותו סוג. מאחר שככלל, סכומי פיצוי משוערכים מיום היווצרות העילה, ברי כי גם במקרה זה יש לעשות כן.
טענות המשיבה
11. המשיבה, בתגובה, טענה כי מאחר שסכום הפיצוי הכולל סביר, הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק לגופם, אלא אם כן נפלה טעות בולטת. המשיבה הוסיפה וטענה כי במקרה זה לא נפלה טעות שכזו. ראשית, לעניין הפיצוי בגין "השנים האבודות", שבה וטענה המשיבה כי לאחר סיום גיל התלות הייתה המנוחה נותרת לבדה, ללא תלויים. על כן, יש להשוותה לניזוק ללא תלויים אשר לגביו קבעה הפסיקה כי הוא מוציא למחייתו סכום גדול יותר מאשר אדם אשר לשולחנו סמוכים בני משפחה. לחלופין, גם אם יימצא כי הורה יחיד ממשיך לקיים משק בית ממנו נהנים גם ילדיו הבוגרים, לשיטתה של המשיבה יש לפסוק פיצוי גלובאלי המתאים לנסיבות אלה.
12. המשיבה הוסיפה וטענה כי אומנם כאשר מדובר בניזוק עצמאי, התמסדה הלכה לפיה גיל הפרישה גבוה יותר מזה של עובד שכיר. ואולם, גם לגבי עצמאי לא נקבע גיל פרישה הגבוה מ-70, אלא בהתקיים נסיבות קונקרטיות המצדיקות זאת, אשר לא הוכחו במקרה דנן. המשיבה טענה גם כי אין המערערים יכולים לבקש פיצוי בגין קצבת זקנה. שכן, זכאותה של המנוחה לקצבה לא הוכחה, וממילא המערערים אינם יכולים להיבנות רטרואקטיבית מהלכה חדשה המאפשרת פיצוי עבור קצבת זקנה ממנה היה נהנה הניזוק ב"שנים האבודות". זאת בשל כך שבעריכת ההסכם בו הוגדרו הפלוגתאות לקחו המערערים סיכון שהמצב המשפטי עשוי להשתנות בעתיד לטובתם. המשיבה טענה גם כי אין להתערב בגובה הפיצוי בשל כאב וסבל למנוחה, וכי הנזק העקיף שנגרם לילדיה אינו חמור דיו כדי להצדיק פיצוי.