1. לפני בקשה שלישית להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). שתי ההארכות הקודמות של מעצרו של המשיב (לפי סעיף 62 לחוק המעצרים), אושרו על-ידי חברותי, השופטות: ע' ארבל (בתאריך 12.06.2013 - ל-90 ימים, ב-בש"פ 3927/13) וא' חיות (בתאריך 11.09.2013 - באופן חלקי, קרי ל-45 ימים, ב-בש"פ 6018/13).
מאחר שמדובר בבקשה שלישית, הרי שהרקע לבקשה, כמו גם האירועים שתוארו בכתב האישום - פורטו כבר בהרחבה בהחלטותיהן המקיפות של חברותיי. לפיכך אסתפק בתיאור תמציתי של כתב האישום ושל השתלשלות האירועים בפרשה, ואתעכב רק על נתונים שיש בהם כדי להשליך על ההכרעה בבקשה שלפני.
הרקע לבקשה
2. בחודש ספטמבר 2012 הוגש נגד המשיב כתב אישום שבמסגרתו יוחסו לו עבירות של הריגה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה בשכרות, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה וכן החזקה ושימוש בסם מסוכן לצריכה עצמית. על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד מרכז-לוד, בתאריך 17.8.2012 המשיב נהג ברכבו במהירות מופרזת ותחת השפעת משקאות משכרים, כשלצדו נאשם נוסף. עוד על פי כתב האישום, במהלך נסיעה זו, פגע המשיב חזיתית בשלוש נשים, אשר חצו את הכביש במעבר חצייה, באופן שהביא למותן המיידי. המשיב והנאשם הנוסף, על פי הנטען, לא עצרו במקום התאונה ולא הזעיקו עזרה, והמשיכו בנסיעה קצרה עד להיעצרותו מעצמו של הרכב בו נסעו כתוצאה מנזקי התאונה. בשלב זה נטשו השניים את הרכב ונמלטו מן המקום ברגל. עוד עולה מכתב האישום כי המשיב התקשר לרעייתו וביקש ממנה לאספו ממקום הימצאו, ובהמשך נסע לביתו של יוחאי גליקסמן (להלן: גליקסמן), אחד העובדים בדוכן הפירות והירקות שבבעלותו, וביקש ממנו לגשת לתחנת המשטרה וליטול על עצמו את האחריות לנהיגה ברכב בזמן התאונה. יצויין במאמר מוסגר כי גליקסמן אכן נעתר תחילה לבקשת המשיב ונטל על עצמו את האחריות לנהיגה ברכב, אך חזר בו מגרסתו משהתברר כי היא שקרית. על פי כתב האישום המשיב המשיך בהימלטותו והסתתר באזור התעשייה בנתניה, ביודעו כי המשטרה מחפשת אחריו. כן עולה מכתב האישום כי בעת שהותו שם ועד למעצרו ביום 20.8.2012, החזיק המשיב והשתמש בסמים מסוכנים מסוג קוקאין וחשיש.
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובית המשפט המחוזי הנכבד, בהחלטתו מתאריך 14.3.2013, נעתר לבקשה, בהסכמת באי-כח משיב. להחלטתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד קדמו דיונים במעמד הצדדים וקבלת תסקיר של שירות המבחן, אשר נמנע מלהמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, וזאת נוכח המסוכנות שהוא מצא כי נשקפת ממנו.
4. בתאריך 12.6.2013, כתשעה חודשים לאחר מועד מעצרו של המשיב, הורה, כאמור, בית משפט זה (כב' השופטת ע' ארבל) על הארכת המעצר בתשעים ימים נוספים, זאת לבקשת המדינה (בש"פ 3927/13). בית המשפט הדגיש בהחלטתו את רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המשיב, את עברו הפלילי והתעבורתי המכביד, את הימנעותו של שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר ואת החשש שיימלט מאימת הדין וינסה להשפיע שלא כדין על מהלך המשפט. בית המשפט שם דגש מיוחד בהחלטתו הנ"ל - על החשש מפני שיבוש עדותו של גליקסמן, אשר טרם נשמעה נכון לאותה העת.
בכל הנוגע לקצב שמיעת המשפט בבית המשפט המחוזי הנכבד, ציין בית משפט זה באותה החלטה כי נראה שההליך צפוי להימשך זמן בלתי מבוטל, אך לא העניק לשיקול זה משקל מכריע, וזאת נוכח התרשמותו ממסוכנותו הרבה של המשיב.
5. בתאריך 11.09.2013, כ-90 ימים לאחר ההחלטה הראשונה של בית משפט זה בעניין מעצרו של המשיב, הוגשה בקשה שנייה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים (בש"פ 6018/13). בית המשפט (כב' השופטת א' חיות) קיבל את הבקשה באופן חלקי, והאריך את מעצרו של המשיב ב-45 ימים בלבד. בהחלטתו עמד בית המשפט על הקצב הבלתי-מספק של התקדמות המשפט בעניינו של המשיב, וזאת נוכח מספר הדיונים הנמוך יחסית שהתקיים בתיק והמספר המועט של העדים שנשמעו עד לאותו שלב. בית המשפט סקר גם את מועדי הדיון הנוספים שהיו קבועים, נכון לאותה עת, להמשך הטיפול בתיק, וקבע כי גם הם נראים בלתי-מספקים. בית משפט זה ביקש איפוא לאזן בין המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב (כפי שעולה מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום, ובמיוחד ההתנהלות המיוחסת למשיב בכתב האישום לאחר קרות התאונה, לרבות: הימלטותו מזירת האירוע, הפקרת קורבנות התאונה, ההסתתרות מפני המשטרה והדחתו של אדם אחר ליטול על עצמו את אחריות בגין התאונה) וההתרשמות כי למשיב אין "מורא מפני החוק" - לבין קצב התנהלות משפטו של המשיב עד אותה עת, שלא הניח את דעתו של בית המשפט. מתוך שבית המשפט סבר שם כי קיים צורך דחוף לעבות באופן משמעותי את לוח הדיונים בתיק - הוא הורה על הארכת מעצרו של המשיב בארבעים וחמישה ימים בלבד, על מנת שהמבקשת תפנה אל בית המשפט המחוזי, בבקשה להוסיף ימי דיונים ולהאיץ בכך את קצב שמיעת המשפט כדי להביאו להכרעה בעתיד הנראה לעין.
6. כעת, לקראת תום 45 ימי המעצר הנוספים שאישר בית משפט זה בהחלטתו הקודמת - הוגשה הבקשה שלפני.
טענות הצדדים
7. בא-כח המבקשת מבסס את בקשתו הנוכחית על מסוכנותו של המשיב, אשר לא קהתה, לגישתו, במהלך התקופה שבה היה המשיב עצור עד כה, כמו גם על החשש מפני שיבושי חקירה נוספים מצד המשיב וחוסר היכולת, לשיטתו, ליתן אמון במשיב, שימלא אחר תנאי חלופת מעצר (זאת נוכח הרשעותיו בעבר בעבירות של בריחה ממעצר ותקיפת שוטרים).
לעניין קצב התקדמות שמיעת המשפט, ציין בא-כח המבקשת, כי אכן נעשתה פנייה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעבות את לוח הדיונים, וכי אכן נקבעו תשעה מועדים נוספים לחודשים אוקטובר 2013 - ינואר 2014. בא-כח המבקשת הדגיש עוד כי מועדים נוספים שהוצעו לקיום דיונים במשפטו של המשיב - נדחו על ידי באי-כחו.
8. באי-כח המשיב טענו, לעומת זאת, בדיון שהתקיים בפני בתאריך 23.10.2013 כי חלק מהשיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה המקורית לעצור את המשיב עד תום ההליכים, וההחלטות הקודמות של בית משפט זה - אינם תקפים עוד, לשיטתם. כך, למשל הם טענו כי החשש מפני שיבוש הליכי משפט, איננו תקף יותר, וזאת משום שעדותו של גליקסמן נשמעה זה מכבר, ועדויות נוספות בעניין השיבוש אינן רלבנטיות - משום שהמשיב מוכן עתה להודות בעבירת השיבוש. בכל הנוגע לקצב שמיעת משפטו של המשיב בבית המשפט המחוזי - באי-כחו טוענים כי הקצב מוכתב על-ידי לוח המשפטים של בית המשפט המחוזי הנכבד, וכי לא ניתן להטיל את האחריות להתמשכות ההליכים על המשיב, או על באי-כחו.
9. במאמר מוסגר אציין כי במהלך הדיון שהתקיים בפני - העליתי בפני הצדדים הצעה מסוימת שאם היתה מתקבלת היתה אולי מאפשרת מחד גיסא לתחום את מהלך המשפט ולהביא לסיומו בפרק זמן סביר ומאידך גיסא יתכן והיתה מייתרת בקשות הארכה נוספות בעתיד הנראה לעין (מעבר להארכה ממושכת מוסכמת). דא עקא, שקבלת ההצעה לא הסתייעה ולפיכך לא נותר לי אלא להכריע בבקשה שלפני, כפי שהוגשה. לכך אפנה עתה.
דיון והכרעה
10. לאחר שבחנתי את טענות המבקשת ואת עמדת באי-כח המשיב - הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל, בשלב זה, את הבקשה באופן חלקי - ולהאריך את מעצרו של המשיב ב-60 ימים בלבד, שימנו החל מתאריך 26.10.2013, או עד למתן פסק-דין בת"פ 36216-09-12 בבית המשפט המחוזי מרכז, הכל לפי המוקדם מביניהם. בנוסף לכך קבעתי מתווה ותנאים מוצעים להמשך הדרך. הטעמים לקביעות האמורות יובאו מיד בסמוך.
11. נקודת המוצא לפי סעיף 61 לחוק המעצרים גורסת, כידוע, כי בעקרון יש לשחרר נאשם, אשר היה נתון במעצר במשך תשעה חודשים מבלי שמשפטו הגיע לכדי הכרעה, הכלל האמור נשען על התפיסה כי יש לעשות מאמצים מירביים לסיים במהירות האפשרית את ההליך הפלילי שבמסגרתו עצור הנאשם על מנת שלא לפגוע בחירותו של הנאשם, אשר דינו טרם הוכרע, במידה העולה על הנדרש. ואולם גם לאחר חלוף תשעה חודשים, ייתכנו מצבים שבאיזון בין השיקולים התומכים בהותרתו של נאשם במעצר לבין השיקול בדבר חירותו האישית - יגברו הראשונים. מקרים מיוחדים אלה נדונים במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים, שבמסגרתו רשאי שופט של בית משפט זה להורות על הותרתו של נאשם במעצר לתקופה של עד 90 ימים (או עד 150 ימים במקרים מיוחדים עוד יותר - עיינו: בג"ץ 2442/11 שטנגר נ' יו"ר הכנסת(26.06.2013), ולחזור ולהורות כך מדי פעם בפעם. בין יתר השיקולים שיש לשקול בעת בחינת האיזון בין חירותו האישית של הנאשם לבין אינטרס על ההגנה על הציבור במסגרת בקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, מקובל לשקול בין היתר את השיקולים הבאים: חומרת העבירות המיוחסות לנאשם; קצב התנהלות המשפט; המסוכנות הנשקפת מהנאשם לציבור בכלל ולקורבנותיו בפרט; והחשש מפני הימלטות הנאשם, או מפני שיבוש הליכי משפט (ראו: בש"פ 179/10 מדינת ישראל נ' לייזרזון (17.01.2010); בש"פ 6687/10 מדינת ישראל נ' מוראידי(20.09.2013)).
12. מקריאת החומר התרשמתי כי המשיב אכן מסוכן, כפי שניתן ללמוד מהמעשים המיוחסים לו, ובמיוחד מהתנהלותו, לכאורה, לאחר הפגיעה במנוחות, והדפוס העברייני העולה מהנסיון שעשה, לכאורה, להטיל את האשמה על אדם אחר. לא התרשמתי כי מסוכנות זו קהתה במהלך התקופה שחלפה ממועד הגשת כתב האישום. גם לא השתכנעתי מטענות באי-כח המשיב, כי החשש מפני שיבוש הליכי חקירה - איננו קיים עוד מעת שנשמעה עדותו של גליקסמן.
יחד עם זאת, כפי שהבהירה חברתי, השופטת א' חיות, בהחלטתה ב-בש"פ 6018/13 הנ"ל, קצב התקדמות משפטו של המשיב בבית המשפט המחוזי - לא השביע רצון עד כה. אמנם נקבעו בינתיים תשעה מועדים נוספים לקיום דיוני הוכחות נוספים בתיק (עד לאמצע חודש ינואר 2014), אך מועדים אלה אינם מקובצים ולפיכך סופו של המשפט עדיין איננו נראה באופק.