1.הנאשמים הורשעו בעבירה של העסקת עובדת זרה ללא היתר כדין, בניגוד להוראות סעיפים 2(א)(1)- (2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991.
2.על פי המתואר בהכרעת הדין, העובדת הזרה שהועסקה על ידי הנאשמים עבדה במשק ביתם חודשים ספורים באופן לא קבוע. נקבע שמדובר בהעסקה של חמישה עד ששה חודשים, במשרה חלקית, כשלוש פעמים בשבוע, כאשר לבקשת הנאשמת, העובדת לנה מעת לעת במקום. לגבי הנאשם נקבע בהכרעת הדין, שגם אם לא מתקיימים בו כל הסממנים העובדתיים המצביעים על מעמדו כמעסיק, כיוון שמדובר בהעסקת עובדת במשק בית שבראשו עומדים שני הנאשמים, מתקיימות די עובדות המביאות למסקנה שגם הנאשם הוא המעסיק.
3.עוד טרם שמיעת הטיעונים לעונש, הנאשם הודיע על כוונתו לעתור בקשה לאי הרשעה ושליחתו לתסקיר שירות המבחן בעניין זה. בקשה זו נדחה בהחלטה מיום 31.1.17, בה נקבע כי דרך המלך בהליכים פליליים הנדונים בבית הדין לעבודה, שבעיקרם עוסקים בעבירות חברתיות/כלכליות, היא הרשעה, וכיוון שהנאשם לא הציג נימוקים משמעותיים, אין מקום להיעתר לבקשתו.
4.בישיבה שנקבעה לשמיעת הטיעונים לעונש, הנאשם חזר וביקש לבטל את הרשעתו. הנאשם ציין שהוא ער לכך שביטול הרשעה של מי שעבר עבירה הוא חריג, אך טען שבעניינו מתקיימות נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת. הנאשם הפנה להליכים אחרים בפני מותבים שונים, שעסקו באותן עבירות ובהם בוטלה ההרשעה. הנאשם ציין שהוא מכהן כמנכ"ל החברה הציבורית הכשרת היישוב בישראל בע"מ וכן משמש כיו"ר דירקטוריון בחברה ציבורית נוספת (הכשרת היישוב בישראל אלפא בע"מ). לטענתו, בעת חידוש תפקידיו אלה, הוא נדרש להצהיר שלא הורשע, בהתאם להוראות סעיף 226 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999. הנאשם הזכיר מיזם בתחום האנרגיה שהוא עוסק בו והפנה להוראת סעיף 6 לחוק משק החשמל, תשנ"ו - 1996. כמו כן טען שחברת הכשרת היישוב מרחיבה את עסקיה גם לארה"ב, הנאשם יידרש לצאת לשם, כי הרשויות האמריקאיות מכבידות בהנפקת אשרות למי שהורשע בישראל וכי אין סיבה להעמידו במצב שהוא חייב בגילוי נאות.
5.גם לאחר שמיעת הטיעונים הנוספים מצד הנאשם והצגת הראיות בעניין הנזק שייגרם לו, עמדת המדינה נותרה זהה ולפיה נדרש שהפגיעה שתיגרם לנאשם תהיה בלתי מידתית וכי אין כך הדבר בעניינו של הנאשם. נטען שבקשת הנאשם לביטול ההרשעה ולהטלת עונש של התחייבות מביצוע עבירה מייתרת לחלוטין את אלמנט ההרתעה שבהרשעה פלילית ואין להיעתר לה. לגבי הפסיקה אליהן הנאשם הפנה, נטען שמדובר בהחלטות של בית הדין האזורי, שניתנו על יסוד הנסיבות הקונקרטיות בכל מקרה ואינן מחייבות את המותב. המדינה הפנתה לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה לפיה דרך המלך היא הרשעה. לגבי הוראות החוק שנאשם הפנה אליהן, המדינה טענה שבחוק החברות, הנאשם הפנה לסעיף סל וכי בית הדין לא יקבע שההרשעה בהליך זה תמנע מהנאשם לכהן כדירקטור. כך גם לגבי חוק משק החשמל, נטען שהסעיף בחוק עוסק בנסיבות בהן יש קלון בהרשעה. לגבי אשרה לארה"ב, נטען שאין מדובר בעניין קונקרטי וכי בהתאם לחוקי ההגירה של ארה"ב, הרשעה בעבירה אחת אין מהווה עילה לאי מתן אשרה כניסה או עבדוה בארה"ב.
החלטה בבקשת הנאשם לבטל את הרשעתו
6.הסמכות לבטל הרשעה של נאשם שהורשע בביצוע עבירה נקבעה בסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, בו נקבע:
"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור."
ר' גם הוראות סעיפים 71א(ב) ו – 72(ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1997 וסעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש), תשכ"ט – 1969.
על פי ההלכה הפסוקה, מדובר בחריג לכלל הרחב על פי תורת הענישה, כי מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין (ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל, 31.12.07; ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 (1997); ע"פ (ארצי) 6291-05-10 א. כפיר אחזקות בע"מ נ' מדינת ישראל, 31.1.12 (להלן – פרשת כפיר); ע"פ (ארצי) 33098-09-12 א.פ.י שירותי כח אדם בענף הבניין (2005) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, 11.8.14; ע"פ (ארצי) 57160-01-14 מדינת ישראל - חדוות הורים בע"מ, 8.11.14).
בע"פ (ארצי) 3043-09-14 מדינת ישראל – ישראלוף, מיום 22.11.16, חזר בית הדין הארצי על התנאים לביטול הרשעה (ההדגשות במקור – ד.ו.):
"באשר להפעלת הסמכות לבטל הרשעה נקבע בפסיקה כי סמכות זו תופעל במשורה. לעניין זה נקבע בעניין קליין [ע"פ 5102/03 מדינת ישראל – דני קליין (4.9.2007)] כך:
"חלופה עונשית זו מופעלת במשורה, שכן הכלל הרחב הוא כי מקום בו הוכחה אשמתו של אדם, יש, בדרך כלל, להרשיעו בדין. תכליתו של העיקרון הנוהג נהירה על פניה: הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא חוליה טבעית הנובעת מהוכחת האשמה בהליך הפלילי. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את אכיפת החוק באופן שוויוני, ומונעת איפה ואיפה בהחלת ההליך הפלילי. ... חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת.
עם זאת, המשפט מניח כי רקמת החיים האנושיים, בהשתקפותה בהליך הפלילי, מולידה מצבים קיצוניים שאינם מתאימים להחלת העיקרון העונשי הרחב המחייב הרשעה פלילית בעקבות הוכחת האשמה. במצבים חריגים ומיוחדים, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה, נתון בידי בית המשפט הכוח להחליט, כי חרף אשמתו של הנאשם הוא לא יורשע בדין". (ההדגשה הוספה - ל.ג.)
על השיקולים אותם על בית המשפט לאזן בשוקלו אם לבטל הרשעה נאמר בעניין לאופר [ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.2007)] כך:
"מקום שבנסיבות מיוחדות וחריגות עלול להיווצר יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי הכללי לבין עוצמת הפגיעה בנאשם הצפויה מההרשעה, עשויה לקום הצדקה לעשות שימוש בסמכות השיפוטית של אי הרשעה. לצורך כך, יש להתחשב, מן הצד האחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות, והמסר הציבורי המתחייב מהן; יש להתחשב בזהותו של עובר העבירה ובמעמדו בציבור, ולבחון באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית; יש לשקול במבט רחב גם את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לאצור בחובו בנסיבות הענין הספציפי.