הסרת איסור פרסום שהוטל על שמו של עורך הדין שניסה להשתלט על ירושת ידידתו

1.         שתי התביעות המונחות בפני הינן להסרת איסור הפרסום שהטלתי על שמו של ד.ר, וכינויו בפסק הדין אשר ניתן ביום 13.12.2006, בתע 9940-7/01: "עוה"ד" (להלן: " פסק-הדין"). 

התביעות הוגשו ביום 25.12.2006, כדלקמן:

*           התביעה אשר הוגשה בתמ"ש 62280/06 הוגשה ע"י גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ.

*           התביעה אשר הוגשה בתמ"ש 62270/06 הוגשה ע"י עוה"ד איתן ארז, תנועת "עמית בלשכה" (לשלטון החוק) עמותה רשומה, וחברת אטרקציה תקשורת המונים בע"מ.

2.         בהחלטה מיום 25.12.2006 איחדתי את התובענות, וכן נקבע דיון ליום 27.12.06. 

טענות הצדדים

3.         לטענת התובעים יש להורות על צמצום צו איסור הפרסום, ולהתיר את פרסום שמו של עוה"ד, מן הטעמים שלהלן:

*           אי פרסום שמו של עוה"ד מחשיד באופן אוטומטי אלפי עורכי דין ששמם הנו "ר", ומדובר למעשה בהטלת כתם כללי על כל ציבור עורכי הדין בארץ. לראייה, בעקבות פרסום פסק הדין התקבלו תגובות רבות מספור מטעם עורכי דין ואזרחים מהשורה, בדרישה לחשוף את שמו של עוה"ד. 

*           מטרת איסור הפרסום הינה להגן על קטינים ולמנוע פרסום דברי רכיל בעניינים שבינו לבינה או בעניינים של צנעת הפרט. איסור הפרסום לא חל על כלל תיקי העזבונות.

*           אין בנדוננו עניין להגן על פרטיות המנוחה, אשר הלכה לבית עולמה. אשר לילדי המנוחה אין בפרסום שמו של עוה"ד בכדי לפרסם את זהותם בשום צורה שהיא.

*           בהתאם לחוק חופש המידע התשנ"ח 1998 זכאי הציבור לקבל מידע על פעולותיה של רשות ציבורית, לרבות בתי משפט. החשיבות הציבורית שבפרסום היא בדיווח לציבור, תוך הגשמת זכות הציבור לדעת ולכלכל את צעדיו בהתאם.

*           ביסוד התביעות עומדים כללים ועקרונות המעוגנים גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והכוללים את חופש הביטוי, חופש הפרסום וזכותו של הציבור לדעת. זהו המקרה המובהק בו על בית המשפט להתיר פרסום חלקי של ההליך השיפוטי, ובכך לאזן ולהגן הן על עקרון צנעת הפרט, הן על זכות הציבור לדעת והן על חופש הביטוי במדינת ישראל, שכן התרת הפרסום החלקי המבוקש כלל לא תפגע בצנעת הפרט של המתדיינים והיא נוגעת אך ורק לעניינים ציבוריים ו/או בעלי השלכות ציבוריות, ודאי כאשר עסקינן בעו"ד פעיל הממשיך לייצג לקוחות.

*           בשם האיזון הוסיפו ב"כ עיתון גלובס כי במידה ויוגש ערעור  - העניין יסוקר, וגם אם הערעור יתקבל יינתן לכך פרסום ראוי. 

*           ממקרא פסק הדין עולה כי הופנו טענות כנגד עוה"ד עוד מתחילת ההליכים, לכן אל לה לטענה כי הוא אינו צד להליכים, להישמע.

*           פרסום פסק הדין אינו בגדר עונש. קביעותיו של הערעור אינן משנות דבר לעניין זה . 

4.         טוען מנגד ב"כ הנתבע כי אין להתיר את פרסום שמו של מרשו, מן הנימוקים שלהלן:

*           בית-המשפט אינו מוסמך לדון בתיק כולו, או חלקו, הואיל ולמעשה סיים את תפקידו עם מתן פסק הדין. מאחר שסוגיית איסור הפרסום מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין, רק ערכאת הערעור רשאית לשנות את פסק הדין כולו או חלקו, ולא ניתן להפריד חלק כזה או אחר מפסק הדין.   

*           ההחלטה בעניין איסור הפרסום ניתנה כחלק מהותי מפסק הדין עצמו, על כן לא ניתן לראות בצו איסור הפרסום משום עניין פרוצדורלי, הניתן לדיון חוזר בפני אותה ערכאה, אלא מדובר בחלק מהותי, אינהרנטי מפסק הדין.

*           לתובעים ישנם אינטרסים זרים בתביעות, ורצון לעשות רווח אישי ומקצועי על גבי הפרשה.

*           עוה"ד הוא לא צד לתיק העזבון, בו הוא פעל כמייצג אחד הזוכים, ותו לא. לפיכך, לא ניתנה לו זכות טיעון והזדמנות להגן על עצמו בפני המוגדר כ"הכפשות" המופיעות בפסק הדין. דבר זה לא יישמע במדינה דמוקרטית, ומהווה פגיעה בזכות יסודית.