הסכמי גירושין אינם מחייבים את הקטינים בענייני חינוך ומשמורת

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה באשדוד (כב' ש' שרית גולן, ס.נ), מיום 25.8.10 שניתנה בבקשה לצו מניעה במסגרת תמ"ש 25477-07-10, הקובעת כי הקטינים ילמדו במוסדות חינוך דתיים - הבת בבי"ס "נועם הרוא"ה" והבן בגן חב"ד.

2. הורי הקטינים נישאו בשנת 2002 והתגרשו בשנת 2008; במהלך נישואיהם נולדו הקטינים: הבת ילידת 13/2/04 והבן יליד 22/12/06.

3. ההחלטה נשוא הערעור ניתנה כאמור, בבקשה למתן צו מניעה שהוגשה ע"י האב ביום 18/7/10 במסגרת תובענה שהגיש באותו היום, לאכיפת הסכם גירושין בעניין חינוכם של הילדים.

הסכם הגירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 31/3/2008, קובע כי הילדים יישארו המשמורת האם כאשר הסדרי הראיה בין האב לילדים יתקיימו פעמיים בשבוע אחה"צ ובכל סוף שבוע שני לסירוגין. אשר לחינוך הילדים נקבע בסע' 11 להסכם: "הצדדים מסכימים, כי מרכז חייהם של הילדים הוא ישראל, ומתחייבים כי חינוכם יהא מושתת על קיום תורה ומצוות, וכי מוסדות הלימוד יהיו במסגרות מוסדות חינוך כדוגמת בי"ס חב"ד וחורב". בסע' 12 נקבע "הצדדים מתחייבים כי קביעת מוסדות הלימוד ואורח חיי הילדים ייעשה באופן כזה שיאפשר להם קשר הדוק ושוטף גם עם משפחת האב החרדית".

4. הצדדים הגיעו להסכם גירושין במסגרת תביעה שהגישה האם למזונותיה ומזונות הקטינים. ברקע ההסכם יש לציין את היות הורי הקטינים בנים למשפחות חסידי גור ובמהלך הנישואין ניהלו אורח חיים חרדי, אלא שהיום האם חילונית ואילו האב ממשיך לקיים אורח חיים חרדי. מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבמ"ש קמא (25/8/10) עולה, כי לדברי האב, בעת החתימה על הסכם הגירושין במרץ 2008, הוא טרם ידע על אורח החיים החילוני של האם, אם כי החל להבין כי היא אינה חרדית כפי שהייתה (באה עם חצאיות יותר ארוכות; כובע ולא פאה), לאחר הגירושין אכן הילדים התחנכו במוסדות חינוך דתיים ורק בשנת 2009 ראה האב "התדרדרות מבחינה דתית המשיבה היתה חילונית לגמרי". באותה העת, נישא האב בשנית אך התגרש לאחר פרק זמן קצר והסדרי הראיה בינו לבין הילדים הופסקו כמעט כליל, עד כי, לטענת האם, הודיע האב כי ינטוש את הילדים. בסמוך לאחר מכן נישא האב בשלישית ומאז מתגורר בלונדון, מגיע לביקור מדי פעם ואזי נפגש עם הילדים.

5. יצויין כי בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים נוספים  - כשנה לאחר הגירושין, במרץ 2009, הגישה האם תובענה בעניין דירת המגורים המשותפת ובמרץ 2009 הגישה תביעה בעניין הסדרי ראיה בין האב לקטינים.

6. מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבימ"ש קמא, במסגרת הבקשה לצו מניעה דנא, עולה עוד, כי האב מאשר שמאז "פסח לפני שנה וחצי"  ידע שילדיו לומדים במוסדות חינוך חילוניים ולא עשה דבר כיוון שלדבריו, האמין לאם כי מדובר בעניין זמני ולא היה לו כסף לעו"ד. האב הודה בכנות וברגישות כי הוא מבין שמוסדות חב"ד אינם מתאימים עוד לילדיו; כי הילדה הייתה מרוצה מהגן החילוני בו למדה; כי הוא חושש שהורים לבנות חרדיות לא יתנו לבנות שלהן לשחק עם הבת שלו וכי הואיל והילדה נמצאת רוב הזמן אצל האם קיימת ניגודיות קיצונית בגלל הנושא הדתי, אך הוא סבור כי לטווח הרחוק זה יהיה הרסני.

לדברי האם מאז שעברה דירה לרמת גן ביום 1/3/09, הילדים מתחנכים במוסדות לימוד חילוניים. עתה הבת רשומה לבי"ס חילוני במסגרת תוכנית תל"י שמקנה חינוך ביהדות וחגים. האב אישר כי הוא מעריך את תל"י ומאמין שמקנים שם לימודי יהדות, יחד עם זה המסגרת נראית לו זרה.

7. בהחלטה נשוא הדיון, ציין בימ"ש קמא, כי האב ניסה להגמיש את עמדתו לגבי מוסדות החינוך בהבינו כי לא ניתן לשלב את הילדים במסדרת חרדית כדוגמת חב"ד באזור מגוריהם וכי האם רשמה את הילדים על דעת עצמה למסגרת חילונית הגם שמתקיימים שם שיעורי תורה במסגרת תל"י, שאולי היו מספקים, אך אינם עומד בדרישות הסכם הגירושין. עוד נקבע כי האם לא פנתה לביהמ"ש בבקשה מתאימה לשנוי הקבוע בהסכם הגירושין בעניין החינוך ומשנכרת הסכם המגדיר מפורשות את מסגרות החינוך של הילדים, יש לפעול על פי הוראות אלו. על כן נעתר בימ"ש קמא לבקשת האב, נתן צו מניעה האוסר על האם לשלוח את הילדים למוסדות אליהם נרשמו והורה על רישומה של הבת לבי"ס "נועם הרוא"ה" שהוא בי"ס ממלכתי דתי עם תגבור תורני ונמצא ע"י האב כראוי ומהווה תחליף הכי קרוב לבי"ס חב"ד, ואת הבן הורה לרשום לגן חב"ד.

8. בקשה לעיכוב ביצוע נדחתה ע"י בימ"ש קמא מהנימוק כי עיכוב ביצוע לא יאפשר להחזיר המצב לקדמותו, לשנות את המצב ולרשום את הילדים למוסדות דתיים.

 הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבימ"ש זה התקבלה.

ביום 4/10 התקיים דיון בבר"ע במעמד הצדדים. לטענת האם, שגה בימ"ש קמא בהחלטתו שניתנה על סמך דיון קצר בו נחקרו הצדדים מבלי שתתקבל בעניין זה חוו"ד מומחה שתבדוק את טובת הילדים, ואילו האב עמד על קיום החלטת בימ"ש קמא מנימוקיו. ניסיון להביא את הצדדים להסכמה לא צלח.

9. דין הבר"ע להתקבל. בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 הבקשה תידון כערעור בהסכמת הצדדים.

10. מושכלות ראשונים כי הסכם גירושין אינו מחייב את הקטינים אשר אינם צד להסכם ובכל מקרה, לעולם פס"ד בעניין משמורת וחינוך אינו פסק דין סופי אלא הוא נתון לשינוי ובחינה מחדש בכל עת שימצא הצורך לכך.

11. אין חולק כי חינוכם של הילדים לא נידון לגופו של עניין ולא נבחן באופן מהותי על ידי בית משפט לענייני משפחה בטרם אושר הסכם הגירושין. הלכה היא, כי קטינים אינם כבולים לתוכן ההסכמים שנערכו בעניינם במסגרת הליך גירושין שבין ההורים. הרציונל העומד מאחורי כלל זה נועד להבטיח כי עניינו של הקטין לא יישחק במסגרת ניגודי האינטרסים, המאבקים והלחצים בהם נתונים הוריו בהליך הגירושין, כאשר עיקר מעייניהם של ההורים נתון לסידור ענייניהם האישיים והם עלולים שלא להקפיד על טובת ילדיהם. במצב דברים זה, אין בהסכם כדי לכבול את הקטינים ויש להבטיח כי תישמר לילדים זכות עצמאית לתבוע בעניינים הקשורים לטובתם ורווחתם. מטעם זה נפסק, כי הסכם גירושין בין הורים שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין, יחייב את הקטינים רק כאשר ברמה הדיונית עניינם נבחן לגופו כעניין עצמאי ונפרד מיתר סוגיות הגירושין, וברמה המהותית שוכנעה הערכאה המוסמכת כי ההסכם בין ההורים משרת את טובת הקטין. הלכה זו התייחסה במקורה למזונות ילדים אולם הורחבה גם לענייני משמורת, הסדרי ראיה  וחינוך. הוסף על כך את האמנה בדבר זכויות הילד משנת 1989, המכירה בזכותו של הילד להישמע בכל הליך משפטי שבעניינו, כבעל אינטרס עצמאי ונפרד משל ההורים, ונמצאנו למדים כי אין להסכם הגירושין בין הצדדים תוקף מחייב כלפי הילדים ויש לבחון את טובתם בסוגיית החינוך באופן ראשוני ועצמאי .

ראו לעניין זה: בג"צ 2898/03 פלונית נ. ביה"ד, נח (2) 550 :

"החשש הוא כי במסגרת הליך הגירושין, כשנוצר ניגוד עניינים בין ההורים  עצמם, עלול להיווצר ניגוד עניינים בין ההורים לבין ילדם באופן שהאינטרסים של הקטין עלולים להידחק לקרן זווית ולהיפגע. בהתחשב בכך נפסק כי בהיעדר דיון מהותי בטובת הקטינים בנפרד מעניינם של ההורים בהליך הגירושין אין לראות בקטינים כצד להסכם שבין ההורים הן מבחינת תוכנו הן מבחינת הערכאה השיפוטית שנבחרה במסגרתו".

"........ לא נעלם מעינינו כי ההלכה שלפיה הסכם אגב גירושין אינו מחייב את  אלא בהתקיים התנאים שפורטו לעיל, נפסקה בנוגע למזונות קטינים. עם זאת אין סיבה שלא להחילה גם בנוגע להחזקת ילדים: ראשית, מטבע הדברים, החשש מפני ניגוד אינטרסים בין ההורים לבין הילד במסגרת הליך הגירושין מתעורר לא רק בנוגע למזונות הילדים אלא גם בנוגע להחזקתם ולהסדרי ראייתם. שנית, האמנה בדבר זכויות הילד  משנת 1989, שנקלטה למשפטנו הפנימי בשנת 1991, הכירה בזכותו של הילד להישמע בכל הליך משפטי הנוגע לו. אמנה זו ולצדה חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מחזקים את ההכרה בקטין כבעל-דין עצמאי, בעל זכויות ואינטרסים נפרדים משל הוריו. בהתחשב בכך ראוי לקבוע כי הסכמים בין הורים לעניין משמורת הקטין ולעניין הערכאה השיפוטית שתדון בסוגיה זו לא יחייבו את הקטין אם טובתו לא נבחנה במעמד הצדדים כעניין העומד לעצמו בנפרד מיתר סוגיות הגירושין (ראו עמדת השופטת פרוקצ'יה בבר"ע (י-ם) 1016/99 אנגלמן נ' אנגלמן [15] וכן בג"ץ 78/03 כץ נ' בית-הדין הרבני הגדול [12]."

12. בענייננו, לא ניתן לומר כי נתקיימה זהות אינטרסים מלאה בין ההורים לבין הקטינים בנוגע למסגרות החינוך שנקבעו בהסכם הגירושין. מדובר כאמור בהורים שהתגרשו על רקע תהליך הדרגתי של שינוי באורחות חייה של האם - ממסגרת חרדית בה גודלה ועד למעבר לאורח חיים חילוני לחלוטין והאם ציינה בחקירתה בפני בימ"ש קמא "כשהסכם זה אגב נחתם על ידי עו"ד חרדי בלחץ מאוד אדיר". מהלך הדברים פותח פתח לאפשרות, כי הסדר מסגרות החינוך נעשה על רקע רצון בני הזוג לסיים את הליכי הגירושין ביניהם בהסכם, ולאו דווקא בדרך של בחינת שאלת טובתם של הילדים כנושא העומד בפני עצמו.