לפנינו ערעור של האיש וערעור שכנגד של האשה על פסק הדין של כב' ביה"ד האזורי ירושלים מיום כ"ו בתשרי תשע"ב (24/10/2011) בתיק 747359/1. יש לציין שביה"ד נתן פסק דין מפורט ומנומק בכל הסעיפים, וניכר שהשקיע מחשבה רבה בכתיבתו.
בדיון שהתקיים לפנינו בנוכחות הצדדים וב"כ, התברר שלאחר מתן פסק הדין הנ"ל סודר גט בין הצדדים בביה"ד האזורי, לכן נושא החיוב בגט אינו מעשי יותר. כמו כן ביקשה ב"כ האשה במהלך הדיון (עמ' 5 לפרוטוקול) למחוק את הערעור שכנגד. היא הסבירה, שמתחילה סברה שיש מקום לערער בענין שכר הדירה שביה"ד פטר את האיש מלשלם לאשה, "אבל היות שביה"ד האזורי איזן את שאר הדברים, זה כולל גם את תשלום שכר הדירה הראוי. פסק הדין בנוי כ'לגו', ואם פותחים נקודה מסוימת בפסק הדין זה גורר אחריו שינויים בסעיפים אחרים".
מיד אחריה הודיע ב"כ האיש, שהם חוזרים בהם מכל הערעור למעט עניין הירושה של האשה.
לאחר שמיעת הצדדים הוצע להם להסמיך את ביה"ד למתן פסק דין בשיקול דעת רחב.
אך ב"כ האשה הודיעה שהיא מבקשת פסק דין על סמך כתב הערעור ותשובת המשיבה בדיון בלבד. האיש לא השיב ישירות על ההצעה אלא הגיש בקשה דחופה להבהרה, בה הוא מבקש לדון בענין הירושה על פי דין תורה או לחילופין על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון.
לפיכך עלינו להכריע בערעור שלפנינו בענין הירושה לגופו.
אך תחילה נתייחס לטענה הכללית של האיש, שביה"ד לא היה מוסמך לפסוק על סמך "הלכת השיתוף" או לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, הואיל ולא היה קניין על כך בפני ביה"ד.
על כך נשיב: התחייבות כגון זו בפני ביה"ד מועילה גם ללא קניין. דוגמה לדבר מצינו במסכת סנהדרין (דף כד ע"א):
"אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנים עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו. וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו. היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו: דור לי בחיי ראשך. רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו. וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו."
למסקנת הגמרא, הלכה כחכמים, ולאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו
למרות שלא נעשה קניין.
במפרשים יש שני הסברים כיצד מועיל דיבורו בלי קניין:
א. הרשב"ם (בבא בתרא, דף קכח, א ד"ה אינו) והרמ"ה (בבא בתרא, דף יג, א בסוגית גוד או איגוד) מבארים, שיסוד ההלכה של "נאמן עלי פלוני", היא "הודאת בעל דין". שהודה לצד השני שהוא חייב לו, אם פלוני יעיד או יפסוק כך. לפיכך כשאדם אומר: נאמן עלי פלוני לדון בינינו. הרי זו הודאה, שדברי פלוני הם האמת. ולאחר שאותו פלוני פסק את הדין, הופך פסק הדין להודאת בעל-דין של החייב, שכך היא האמת.
ב. המהרי"ק (שורש קפב, בשם תשובת הרשב"א) מבאר, שכל מה שאדם מקבל עליו בפני בית-דין, נחשב כ"תקנת בית דין". ול
"תקנת בית דין" יש כח כקניין.
ומבאר החזון איש (סנהדרין, סימן יז, ס"ק ד),
שאין מחלוקת בין הפירושים, ושניהם אמת. אלא שפעמים אנו משתמשים בביאור אחד, ופעמים בביאור השני, וכמו שמבאר שם באריכות. וכן משמע מדברי הנמוקי יוסף (בבא בתרא, דף קכח, א), שהביא את שני הפרושים כאחד.
מוסיף החזון איש ומבאר, שגם בתחילה ידעה הגמרא, שבאומר "אתן לך", אין הפגם מפני שחסר קניין. שהרי אם אנו מבארים את סברת חכמים מטעם "תקנת בי"ד", או מכח "קניין אודיתא", אין הבדל בין "אתן לך" לבין "מחול לך". אלא שהגמרא חשבה שיש ההבדל ביניהם
בגמירות הדעת של האומר:
"דבמחול לך, הדעת נוטה יותר שמוחל באמת, שהרי יודע שקשה להוציא מיד אדם. וכשנותן לו להמוחזק פתח לפטור, הוא מכביד את הגביה, ועל כן דעתו למחול באמת. אבל באתן לך, יש לומר, דעדיין לא סמכה דעתו להשתעבד, שלא יוכל לחזור."
ולמסקנה, הלכה כחכמים, ואפילו ב"אתן לך", שקודם גמר דין יכול לחזור בו, ולאחר גמר דין אינו יכול לחזור.
ולענין "דור לי בחיי ראשך" מבאר החזון איש בדעת הפוסקים שיש ההבדל בין אם כבר נשבע ובין אם עדיין לא נשבע, וז"ל:
"מפני שאין דעתו סומכת וגומרת הענין, לקבוע קנין אודיתא שלא יוכל לחזור בו, כל זמן שלא נשבע. אבל אם כבר נשבע כמו שאמר לו, אין יכול לחזור. דכאן יש גמירת דעת,
דלאו כל כמיניה להשלות את חבירו שישבע בחנם."