הסכם המבריח רכוש מנושים אינו בהכרח הסכם למראית עין

מבוא:

התובע הוא אחיו של הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"). הנתבע והנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") הינם בני

זוג לשעבר, גרושים זה מזו.

הסכסוך בין האחים נוגע לחובו של הנתבע כלפי התובע, חוב אשר הובטח בשטר בטחון על סך 200,000 ש"ח

ואשר הוגש לביצוע ע"י התובע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה ביום 1.10.02 (להלן: "הליך הביצוע").

הואיל ובין הנתבע והנתבעת נחתם הסכם ממון שהקנה לנתבעת זכויות, הואיל ובעקבות הסכם זה נחתם

ביניהם גם הסכם גירושין שאישר פעם נוספת את האמור בהסכם הממון - הוגשה ביום 23.2.04 התביעה

נשוא המחלוקת שבפני, אשר תכליתה עתירת התובע להכרזה כי ההסכמים בין הנתבעים  בטלים, בהיותם

הסכמים למראית עין, אשר מטרתם אחת - הברחת נכסי הנתבע מנושיו, ובכללם התובע.

תמצית טענות התובע:

הנתבעים הינם בני זוג, אשר נישאו בשנת 1980 והתגרשו בשנת 2003. במהלך חודש נובמבר 1994 הלווה התובע לנתבע סך של 200,000 ש"ח, וסוכם ביניהם כי הנתבע ישיב לו את סכום ההלוואה כשיוכל לעשות זאת. להבטחת החזר ההלוואה נתן הנתבע בידי התובע שטר בטחון בסך של 200,000 ש"ח.

במהלך שנת 1996 חלה החמרה במצבו הכלכלי של הנתבע והתנהלו כלפיו הליכי הוצאה לפועל בשל חובות שונים (ובכללם חובות לבנקים ולרשויות מס).

לפי ייעוץ משפטי שקיבל הנתבע, כך לפי הטענה, נכרת הסכם ממון בין הנתבעים ביום 11.11.98 (להלן: "הסכם הממון"), הסכם אשר הקנה לנתבעת את זכויותיו של הנתבע. סעיף 4 להסכם הממון מפרט מהם הנכסים ששווים לא יאוזן בין הנתבעים ובהם בית ברח' --- בחיפה, (להלן: "הבית"), דירה ברח' --- בחיפה (להלן: "הדירה") וכספים. בנוגע לכל אלה הוסכם כי יהיו בבעלותה הבלעדית של הנתבעת בלבד. הסכם הממון אושר ע"י בית המשפט ביום 21.12.98, בתיק תמ"ש 37520/98.

ביום 3.10.99, נרשמה הערת אזהרה על זכויות הנתבע בבית, לטובת הנתבעת, כאשר לטענת התובע, במועד זה רבצו עיקולים על הבית. מטרת רישום הערת האזהרה, כך לטענת התובע, היתה הברחת נכסים מנושים ולראיה - העיסקה לא דווחה לשלטונות המס.

ביום 1.10.02, לאחר מספר שנים של אי-תשלום החזרי ההלוואה, הגיש התובע את השטר שבידיו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה (תיק הוצל"פ ---). במסגרת הליך הביצוע, ניתן על ידי כב' ראש ההוצל"פ, ביום 8.12.02, צו עיקול על זכויות הנתבע בבית, עד לגובה סכום חובו של הנתבע בתיק ההוצל"פ. באת כוח התובע מונתה ככונסת נכסים על זכויות הנתבע בבית, זאת על פי החלטת כב' ראש ההוצל"פ מיום 19.12.02.

הנתבעת עתרה ביום 18.12.02 לביטול העיקול, זאת בהסתמך על הסכם הממון. הנתבע מצידו, במסגרת ההתנגדות לביצוע השטר, טען כי הבית שלו. כב' ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 16.2.03 השהה את הליכי הכינוס של הבית עד למתן החלטה ע"י ביה"מ המוסמך לדון בתביעה שתוגש ע"י הכונס למתן סעד מתאים. התביעה הנוכחית שבפני הוגשה בהמשך להחלטה זו.

ביום 16.2.03 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין שנחתם בין הנתבע לנתבעת ואשר הקנה את כל זכויותיו של הנתבע לנתבעת. הנתבע התחייב במסגרת הסכם זה לשלם את מלוא החובות לבדו ולהעביר לנתבעת את עמלות תיקי הביטוח וכן ניתן צו מניעה כנגד העברת תיקי הביטוח לצדדים שלישיים.

לטענת התובע, הנתבעים המשיכו לחיות יחדיו כבעל ואשה, כאשר מטרת ההסכמים שנחתמו ביניהם היתה הברחת נכסים. המדובר בהסכמים למראית עין בלבד, ללא תמורה אמיתית עבור הזכויות שהשתלמו לידי הנתבעת וללא ביצוע איזון משאבים כמצופה בנסיבות. לחלופין, טוען התובע, כי ההסכמים הינם בלתי חוקיים וכי ממילא, אין ההסכמים הללו פועלים אל מול צדדים שלישיים, אלא מסדירים את היחסים שבין הצדדים להסכם בלבד.

תמצית טענות הנתבע: