1. המערערים, מדינת ישראל ושני שוטרים המשרתים במשטרת ישראל, חוייבו בפיצוי המשיבה 1 (להלן - "
המשיבה"), לאחר שאנשי משטרה הוציאוה בכוח ובניגוד לרצונה מרכבו של המשיב 2 (להלן - "
המשיב"), בן זוגה בנפרד באותה עת, וכתוצאה מכך נגרם לה קרע ברצועה קדמית צולבת בברכה השמאלית. סכום הפיצוי הכולל הועמד ע"י בית משפט קמא על 440,000 ש"ח, ממנו נוכו 30 אחוז בגין אשם תורם וכן תשלומים שהתקבלו ע"י המשיבה מהמוסד לביטוח לאומי.
הערעור נוגע הן לשאלת החבות והן לשאלת הנזק. יצויין שהתביעה הוגשה גם נגד המשיב, אליו גם נשלחה הודעה לצד שלישי, אולם התביעה נגדו נמחקה מחוסר מעש משלא בוצעה לו מסירה.
2. ואלה עובדות המקרה: ביום 28.3.93 הגיע המשיב לתחנת משטרה ובקש ממ"מ ראש משרד החקירות בתחנה, שמעון הרוש, לסייע לו בהוצאת המשיבה מהרכב בו נהג לנוכח סירובה-שלה לעשות כן. הרוש פנה אל המשיבה ובקש שתצא מן הרכב, ולא - תוצא ממנו בכוח. לאחר שסירבה, בקש הרוש את עזרת המערערים 2-3, אליהם הצטרפו שתי שוטרות. בעדותם ציינו המערערים 2-3 שביקשו מהמשיבה לצאת, אולם זו סירבה, והם הוציאו אותה בכוח מן הרכב. המשיבה נאבקה בשוטרים, ובמהלך המאורע נתקעה רגלה בין דופן הרכב למושב, באופן שגרם לנזק האמור.
3. כרקע למקרה, אוסיף, שהמשיבים ניהלו מערכת זוגית ללא נישואין משך כ-7 שנים לפני האירוע ובעבר אף התגוררו יחד. לדברי המשיבה, יחסיהם היו עכורים, בלשון המעטה, ובמועד האירוע עברה להתגורר בנפרד מהמשיב בשל אלימות. שני הצדדים היו מוכרים להרוש מאירועים קודמים. לדברי המשיבה, באותו יום חכתה למשיב במקום מגוריה החדש, בלבוש ביתי, על מנת שהלה יביא לה מצרכים; משהגיע, בקש לשוחח עמה ברכב, והיא נענתה לבקשתו. במהלך הנסיעה התעורר בין הצדדים ויכוח בקשר למצית שהיה בידי המשיבה. המשיבה טענה בתצהירה שהמשיב קנא לה משום שחשד שהמצית ניתן לה ע"י גבר אחר, ועל כן לקח אותו ממנה, ועקב כך פרץ ביניהם הויכוח שהוביל לנסיעת המשיב לתחנת המשטרה. המשיב, לעומת זאת, מסר להרוש גרסה שונה, לפיה המשיבה איימה לפגוע בו באמצעות המצית ועל כן לקח אותו ממנה.
לטענת המשיבה, היא סירבה לצאת מן הרכב בשל האופן שבו הייתה לבושה באותה עת, כשלבושה אינו מתאים לשהות מחוץ לבית, ומאחר שלטענתה לא הייתה לה אפשרות אחרת לחזור למקום מגוריה. המערערים 2-3 העידו, שפעלו כפי שפעלו בהנחיית הרוש ובלא בדיקה לעומק של נסיבות המקרה.
4. המשיבה הגישה את תביעתה רק בשנת 2002. המערערים טענו כי עמדה להם הסמכות לסלק את יד המשיבה מהרכב, וזאת על יסוד שלוש עילות: המשיבה נחשדה בעבירה של הסגת גבול פלילית; המשיב בקש את עזרתם במסגרת זכותו לעשיית דין עצמית בגין הסגת גבול אזרחית; וכן חששם של השוטרים, נוכח גרסאות המשיבים בדבר המצית וניסיון העבר, שהמצב עלול להתדרדר לאלימות.
בית משפט קמא קבל את התביעה. טענת המערערים לפיה פעלו כדין כנגד הסגת גבול פלילית נדחתה מן הטעם שלא הוכח שהמשיבה נכחה ברכב במטרה להעליב, להקניט או להפחיד את המשיב, או לעבור עבירה, כדרישת סעיף 447 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. נפסק, שאם אכן איימה המשיבה על המשיב באמצעות המצית, ייתכן שהדבר הקים חשד לביצוע עבירה, אולם דרך הטיפול הנכונה במקרה זה היא עיכוב או מעצר המשיבה. מאחר שהמשיבה לא עוכבה ולא נעצרה, קבע בית המשפט שהוצאתה מהרכב נעשתה בשל חשד להסגת גבול, למרות שלא הייתה לשוטרים סיבה לחשוד בה בביצוע עבירה זו.
בית המשפט בחן גם את סמכותה של המשטרה לסייע לאזרח בהגנה על קניינו ופסק, שלא הייתה מחלוקת שהמשיבה נכנסה לרכב ברשות, ונוכח הגרסאות הסותרות של המשיבים בדבר הנסיבות שהובילו את המשיב לבקש ממנה לצאת מהרכב, לא ניתן לומר שמדובר בפלישה ללא רשות באופן שאינו מוטל בספק. מכאן, נפסק, לא היה מקום להתערבות השוטרים.
בית המשפט גם דחה את גרסת השוטרים לפיה חששו שאם לא יוציאו את המשיבה מהרכב, עלול האירוע להגיע לכדי אלימות, מאחר שחשש זה לא עוגן בראיות ולא הצדיק את פעולת המערערים.
לעניין הנזק נקבע, כי על אף שהמשיבה הייתה רשאית להתנגד להוצאתה מהרכב, התנגדות זו הייתה צריכה להיעשות בצורה סבירה. לפיכך נקבע אשם תורם בשיעור של 30 אחוז.
אשר לגובה הנזק, בית המשפט מינה מומחית מטעמו להערכת נכותה של המשיבה, ילידת 11.1.62. המומחית העמידה את נכותה הצמיתה על 20% (וכן קבעה נכויות זמניות שונות מיום האירוע עד שנת 2005). כאמור, סכום הפיצוי הכולל הועמד על 440,000 ש"ח בניכוי האשם התורם והתשלומים מהמוסד לביטוח לאומי, וזאת בגין ראשי נזק של הפסד השתכרות, פגיעה בכושר ההשתכרות, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד וכאב וסבל. כן נפסקו שכ"ט עו"ד בשיעור 20 אחוז ומע"מ והחזר הוצאות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
5. הערעור נוגע לשאלת החבות, שיעור האשם התורם וגובה הנזק. המערערים חוזרים על טיעוניהם בפני בית המשפט קמא, ומדגישים כי יש להעניק למשטרה מתחם רחב של שיקול דעת ולהימנע מהצרתו; עוד הם מדגישים ששיקולים של מדיניות משפטית אמורים להטות את הכף לטובת קבלת הערעור, שכן יש להימנע מעידוד אזרחים לסרב לבקשת המשטרה, שנעשתה בתום לב, להוצאת אדם מנכס של חברו.
המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, ומדגישה שהמערערים 2-3 פעלו שלא תוך בחינה עניינית של ה"תלונה", והפעילו כוח בלתי סביר לשם הוצאתה מהרכב.
6. דין הערעור להתקבל, ולו מן הטעם שהמערערים פעלו כדין ובסמכות משסייעו למשיב בהוצאת המשיבה מהרכב, בגדר זכותו להשתמש בכוח סביר כלפי מסיג גבול, כשמדובר בהסגת גבול "טריה".
הדעת אינה סובלת מצב בו אדם יאלץ להשלים עם הסגת גבול "טרייה" עד לסיומם של הליכים משפטיים. דברים אלה אמורים במיוחד מקום בו מדובר בהסגת גבול בנכס המצוי בשימוש יומיומי של המחזיק בו, דוגמת ביתו או רכבו. ואכן, המחוקק הכיר בזכותו של אדם לסעד עצמי, תוך הפעלת כח סביר, לשם סילוק מסיג הגבול המסרב לעזוב את הנכס (סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 וסעיף 8 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971). במקרה דנן פנה המשיב למשטרה, כפי שאכן ראוי שיעשה במקרים מעין אלו, העשויים לחייב שימוש בכח פיסי, וזו הייתה מחוייבת לסייע בידו לאכוף את זכות העזרה העצמית העומדת לו (בג"ץ 6735/04
סוכובולסקי נ' השר לענייני בטחון פנים, 26.8.04).
זכות העזרה העצמית מותנית בקיומם של מספר תנאים, ועל המשטרה להשתכנע ברמת שכנוע גבוהה בקיומם (
פרשת סוכובלסקי; בג"ץ 384/09
הקרי נ' משטרת ישראל תחנת השכונות, 2.2.09, סעיף 5 לפסק הדין). תנאים אלו הם טריות הפלישה (דהיינו, הפנייה למשטרה נעשתה תוך 30 יום מיום הסגת הגבול); הנכס נתפס על ידי הפולש שלא כדין; והמבקש את עזרת המשטרה החזיק בנכס כדין טרם הפלישה (
פרשת הקרי, שם). כאשר סוגיית ההחזקה כדין אינה ברורה, על המשטרה לפעול להשבת המצב לקדמותו טרם הפלישה, ורק אם שוררת אי בהירות בשאלה מי החזיק בנכס בפועל לפני שארעה הפלישה, תמנע המשטרה מהושטת עזרה (
פרשת הקרי, שם; בג"ץ 10302/07
טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הבטחון, 16.11.08, סעיף 12 לפסק הדין).
יש להדגיש, כי בין יתר חובותיה של המשטרה מצויה החובה לסייע בשמירה על רכוש האזרחים, לרבות מפני הסגת גבול, מה גם שהסגת גבול מערערת בצורה קשה את הסדר החברתי ופוגעת בתחושת הביטחון של הציבור. לאחרונה שב בית המשפט העליון והזכיר חובה זו של המשטרה, תוך שגם הפנה לפסיקה קודמת, באמרו: "אין לשכוח שהמשטרה ויחידיה אינם אמונים רק על הטיפול הנקודתי בחשודים ובעבירות אותם הם חוקרים, ובמקביל לחובה זו מוטלת עליהם החובה הכללית יותר לשמור על שלום הציבור, ועל שמירת ביטחונו הגופני והרכושי" (רע"א 5277/08
עזבון אליקשווילי נ' מדינת ישראל 28.7.09, סעיף 22 לפסק הדין).
7. בענייננו, הצדדים אינם חלוקים על "טריות" הסגת הגבול. מפסק דינו של בית משפט קמא עולה, ששאלת הרשות שניתנה למשיבה להימצא ברכב היא שהייתה מוטלת בספק, אולם לפני שנפנה לדון בשאלה זו, ראוי להתייחס לטענת המשיבה בערעור, לפיה גם שאלת זכותו של המשיב ברכב הייתה מוטלת בספק.
לטענת המשיבה, לא נקבע כי המשיב היה בעלים של הרכב, ולמעשה, הרכב היה בשימושם המשותף של בני הזוג והוא אף נרשם על שמה לאחר האירוע. אלא שבכך אין כדי להשפיע על סמכותם של המערערים לפעול כפי שפעלו: זכות העזרה העצמית עומדת גם
למחזיק בנכס, הן לפי חוק המקרקעין והן לפי חוק המיטלטלין (ואפילו למי שמקור ההחזקה שלו אינו כדין). אין מחלוקת כי באותה עת המשיב היה זה שהחזיק ברכב, עמו הגיע למקום מגוריה של המשיבה, העלה אותה לרכב ונהג בו עד לתחנת המשטרה. ואכן, המשיבה עצמה ציינה בכתב תביעתה שבמועד האירוע היה המשיב "המחזיק ו/או הבעלים ו/או הנהג" (ס' 3 לכתב התביעה המתוקן). מכאן עולה שהמשיבה עצמה הכירה לא רק בהיותו של המשיב המחזיק ברכב, אלא גם בעליו. אוסיף שהמערערים טענו בכתב הגנתם שהמשיב היה בעל הרכב, והמשיבה לא זו בלבד שלא הכחישה זאת, אלא שבעדותה מיום 29.11.07 הודתה שלא הייתה רשומה כבעלים במועד האירוע (עמ' 10 לפרוטוקול).