המועצה להסדר הימורים בספורט נ' הטור השבועי בע"מ ואח'

פסק דין

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בת"א (כבוד השופטת רונית פינצ'וק אלט) מיום 3.10.11 בת.א. 186671/02, לפיו חוייבה המערערת לשלם למשיבה 1 דמי הודעה מוקדמת בסך 680,172 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, ולפיו נדחתה ההודעה לצד שלישי שהוציאה המערערת נגד המשיבים 2-11, תוך חיובה בהוצאות.

2. המערערת (להלן – המועצה) שהינה תאגיד סטטוטורי שהוקם לפי חוק להסדר ההימורים בספורט, תשכ"ז- 1967, קבלה מהמשיבה 1 (להלן – המשיבה) במסגרת הסכם ביניהן שהתחדש מדי שנתיים, שירותים הקשורים להימורים על תוצאות משחקי הספורט. המשיבה נשלטה ע"י סוכני הימורים שמקצתם הינם המשיבים 2-10 (להלן – הסוכנים) שאף הם סיפקו למועצה שירותים הקשורים בהימורים. המשיב 11 הינו ב"כ המשיבה והסוכנים.

3. בשנת 2000, בעקבות מעבר לעבודה בשיטת "און- ליין", הפסיקה המועצה את ההתקשרות עם המשיבה ועם הסוכנים. הסוכנים הגישו תביעה נגד המועצה לפיצוי בגין הפסקת ההתקשרות עמם, שהתנהלה בבוררות. במסגרת הסדר פשרה בתביעה זו חוייבה המועצה לפצות את הסוכנים על נזקיהם המתבטאים באובדן רווחים לתקופה של שנים עשר חודשים ובהפרשי תשואה על קרן הפיקדונות. כתנאי לפשרה הוחתמו הסוכנים על כתבי ויתור, סילוק ושיפוי.

בתביעה דנן תבעה גם המשיבה מהמועצה (ומהמשיבים הפורמליים, שהתביעה נגדם נדחתה) פיצוי בגין הפסקת ההתקשרות עמה ללא הודעה מוקדמת. המועצה כפרה בחבותה כלפי המשיבה, היא אף הגישה הודעות צד שלישי נגד הסוכנים בהסתמך על כתבי השיפוי עליהם חתמו וטענה לשיפוי למקרה שתביעת המשיבה נגדה תתקבל.

4. בפסק הדין עליו הוגש הערעור נושא ענייננו, קבע בימ"ש קמא כי המועצה אכן לא שלחה למשיבה הודעה על הפסקת ההתקשרות עמה, אף מנעה ממנה ליטול חלק בהליך הבוררות, משטענה כי זו אינה נחשבת כלל לסוכנת. בית משפט קמא קבע כי המשיבה "זכאית לתקופת הודעה מוקדמת של 12 חודשים, וכי הפיצוי הנאות בגין כך הוא, כפי שנקבע לגבי הסוכנים האזוריים, רווחיה הצפויים באותה תקופה".

את הרווחים הצפויים שם בימ"ש קמא לפי ממוצע הסכומים ששלמה המועצה למשיבה במהלך שנת 1999 ובמחצית שנת 2000, שלא היו שנויים במחלוקת, בניכוי העמלות ששלמה המשיבה לטוטוקרד, וזה התבטא ב- 56,681 ₪. הפיצוי בגין 12 חודשים הסתכם איפוא ב- 680,172 ₪, וזהו אכן הסכום אותו חוייבה המועצה לשלם למשיבה, בנוסף להפרשי תשואה על קרן הפיקדונות, כפי שנקבע בשעתו ביחס לסוכנים.

כן דחה בימ"ש קמא את ההודעה לצד שלישי נגד הסוכנים משהגיע לכלל מסקנה כי כתבי השיפוי אינם חלים על זכייתה של המשיבה משמדובר ב"הכנסות אחרות", ולו היו הסוכנים מפוצים בבוררות גם על חלקם במשיבה "היו מקבלים בגין כך פיצוי נפרד והיה ניתן לכך ביטוי מפורש".

5. המועצה לא השלימה עם פסיקת בית משפט קמא ומכאן הערעור שלפנינו.

ערעורה התמקד בשתי טענות: הטענה האחת התייחסה לגובה הנזק, באשר נטען כי חלף פיצוי שאמור היה להיפסק בגין אובדן רווחים, דהיינו תקבולים פחות הוצאות, נקבע הפיצוי לפי ממוצע ההכנסות ללא התחשבות בהוצאות שהנטל להוכחת שיעורן היה מוטל על המשיבה, וזו לא הרימה אותו.

בטענתה השנייה קבלה המועצה על דחיית ההודעה לצד שלישי נגד הסוכנים.

6. בעקבות קשיים שהוצפו במהלך הדיון באשר לכתבי הויתור: העדר אחידות בנוסח כתבי הויתור ובמיוחד בנוסח סעיף השיפוי; הגשת שלושה כתבי ויתור עת ההודעה לצד שלישי הוגשה נגד תשעה סוכנים; הימנעות מהבאת ראיה מטעם המועצה על מנת לסתור את העדות שהובאה ע"י הסוכנים באשר למטרת כתב השיפוי וכוונת הצדדים, ובעקבות הצעת בית המשפט, הודיעה המועצה שהיא חוזרת בה מן הערעור בכל הנוגע לדחיית ההודעה לצד שלישי נגד הסוכנים, אך בה בעת הודיעה כי היא עומדת על ערעורה בכל הנוגע לטענתה הראשונה, דהיינו, אי הוכחת הרווחים.

7. נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות אף בסוגיה זו.

אכן, אין ספק כי הפיצוי לו זכאית המשיבה הינו פיצוי בגין שיעור הרווח שהפסידה והמתבטא בשיעור הכנסותיה פחות הוצאותיה, ויהא זה אך מיותר להכביר במילים ובפסיקה באשר לכלל יסודי זה. כן אין ספק כי הניזוק חייב להוכיח את הפסדיו על דרך הצגת תקבוליו מעסקו, מן העבר האחד, וההוצאות שהוציא לצורך יצירת ההכנסה, מן העבר השני.

אלא שהמשיבה עמדה בנטל זה, והמועצה מצידה לא השכילה לסתור את הנטען על ידה בהקשר זה, היא אף נמנעה מהבאת ראיה כלשהי מטעמה על מנת להוכיח את שיעור ההוצאות, ולו גם ע"י הגשת חוות דעת באשר לנהוג ולמקובל בענף.

8. לבית משפט קמא הוגש תצהירו של מנהל המשיבה , מר בן דוד, בו הצהיר כי בשנים 1999/2000 לא היו למשיבה הוצאות נוספות מעבר לעמלה ששילמה לטוטוקרד, באופן שרווחיה אכן התבטאו, כפי שנקבע ע"י בימ"ש קמא, בתשלום שהשתלם לה ע"י המועצה בניכוי חלקה של טטוקרד, מעין עמלת תיווך, וכדבריו: "...בפועל בשנים 1999 ו-2000 לא היו לתובעת הוצאות נוספות על תפעול הסוכנות ותפקידה הצטמצם במתן אחריות לפעילות טוטוקרד לרבות ערבות כספית מלאה לכל סכומי המחזורים" (סעיף 23).

עדותו זו לא נסתרה בחקירה נגדית, עת השיב: "במקרה זה הרווח או ההכנסה היו שני דברים כמעט זהים לחלוטין....באותה תקופה כשהמערכת עברה להיות ממוחשבת לא היו צריכים מכונות ההטבעה הרגילות ועבודתנו הסתכמה שבן אדם ממשרדי הפרטי ולא מזה של הטור השבועי, היה לוקח החומר ביום שישי ומעביר אותו. ז"א למעשה הוא ניהול הפרויקט של טוטוכארד למעשה לא היו לנו הוצאות. לכן יש זהות בין הרווחים למחזור" (בעמ' 71 לפרוטוקול).

הנה כי כן, לא ניתן לדרוש מהמשיבה להציג ראיות בדבר הוצאות בהן נשאה לצורך יצירת ההכנסה, עת היא טוענת כי לא היו כאלו בנמצא, וטענתה זו לא נסתרה.

9. באשר לטענת המערערת לפיה נמנעה המשיבה להגיש ראיות חיצוניות שהיו בשליטתה, לצורך הוכחת העדר הוצאות, כגון דוחות מס הכנסה, הרי שמצאנו ממש בהסבר שניתן ע"י עד המשיבה ביחס להוצאות שעל הסוכן להוציא ולסיבה בשלה לא היו למשיבה במועד הרלוונטי כל הוצאות שהן.

10. מנגד, נמנעה המועצה להציג ולו ראיה אחת באשר לשיעור ההוצאות בהן לשיטתה הייתה אמורה המשיבה לשאת, למצער אף לא באשר לטיבן או לסוגן, זאת חרף העובדה שהיכרותה את תחום העיסוק בתחום, שאינה מוטלת בספק, אפשרה לה לעשות כן. עוד יצוין כי המועצה הגישה מטעמה את תצהירו של מבקר הפנים של המועצה, רו"ח קולין יפה, שבודאי בקיא בהתנהלות הכספית השגרתית של ענף ההימורים בכלל ושל הסוכנים בפרט, אלא שתצהירו, המשתרע על לא פחות מעשרה עמודים, מתייחס כולו לסוגיית כתבי הויתור, ואין בו דבר וחצי דבר בכל הנוגע להוצאות כלשהן, מעבר לעמלת טוטוקרד, בהן אמורה היתה המשיבה לשאת.