1. ביום 5.7.04 נרשם לתובע, מר ניסים גבאי, בנתניה, דו"ח בגין עבירת מהירות, על ידי השוטר, מר יוסי לוי.
התובע טוען כי לא ביצע את העבירה, וכי השוטר רשם את הדו"ח משיקולים זרים, מתוך אי-אהדתו אל התובע. התובע טען, במכתב שצורף לכתב תביעתו, כי הוא מכיר את השוטר זמן רב ("עשרות שנים", כפי שהתבטא בביהמ"ש), וכי ככל הנראה פיתח השוטר חוסר אהדה כלפיו. עוד טען התובע כי ראה את השוטר זמן קצר לפני רישום הדו"ח, וכי ראה שהשוטר לא אחז כלל בידו את מד המהירות (הממל"ז) ולא מדד כלל את מהירות נסיעתו, אלא רשם כנגדו את הדו"ח בשרירות וללא כל בסיס.
2. התובע הגיש בקשה לביטול הדו"ח, ובקשתו נדחתה. לפיכך ביקש להישפט בגין העבירה שיוחסה לו, ולשם כך מילא את הטופס המתאים ואף שיגר בעניין זה מכתב רשום למטה הארצי של המשטרה.
למרות זאת, במקום שיקבל הזמנה למשפט, החל התובע לקבל הודעות-קנס עם סכום קנס מוגדל, בשל אי תשלומו במועד. לאחר שקיבל את הודעת הקנס הראשונה שלח התובע מכתב רשום עם תלונה בעניין זה ואף פנה אישית למחלקת התביעות בנתניה. שם יצרו קשר עם חוליית פניות נהגים במחלקת התנועה שבמטה הארצי, ונאמר לתובע כי אינו צריך לשלם על פי הודעת הקנס, וכי יישלח לו זימון למשפט. הדבר היה בשנת 2005.
חלפו כשנתיים, ההזמנה למשפט לא הגיעה, ותחתיה הגיעה אל התובע, ביום 19.3.07, הודעה נוספת לתשלום קנס, שסכומו גדל בינתיים. למחרת שלח התובע מכתב תלונה חריף, עם התראה אודות כוונתו להגיש תביעה, ועם פירוט של מסכת תלאותיו עד אותו שלב.
כעבור כחודש קיבל התובע תשובה מהמשטרה, כי עניינו מטופל, ובקרוב יקבל תשובה מהמטה הארצי.
חלף התשובה המובטחת קיבל התובע, ביום 16.5.07, דרישה נוספת לתשלום הקנס. הפעם הגיעה הדרישה מהנהלת בתי המשפט (כנראה מהמרכז לגביית קנסות), והיא כללה גם התראה בדבר ביצוע עיקול ואף אזהרה, כי לא תישלח התראה נוספת.
נקל לתאר את הרגשתו של התובע כשקיבל הודעה חמורה זו. הוא סר מייד למשרדי התביעה במשטרת נתניה. גם הפעם יצרו שם קשר עם חוליית פניות נהגים במטה הארצי, ומשם השיבו כי העיקול יוסר ויבוטל באופן מיידי. גב' אווה מחוליית פניות נהגים אף התקשרה אל התובע והודיעה לו כי העיקול הוסר, וכי הדו"ח כנגדו בוטל.
ביום 27.5.07 קיבל התובע מכתב שמבטל את הדו"ח. נאמר בו כי לאחר בדיקת מכלול נסיבות העניין החליט התובע לבטל את הדו"ח.
3. בתביעה דנן תבע התובע מהמדינה (משטרת ישראל) פיצוי בגין הסבל שנגרם לו כתוצאה מהתעמרותה של המדינה בו והפגיעה בזכויותיו כאזרח.
לתביעה שני חלקים שונים במהותם: הראשון - "אירוע הדו"ח" והתנהגותו הנטענת של השוטר שהגיש אותו. השני - תקופה בת כשלוש שנים, שבה לא טופלה בקשתו של התובע להישפט בביהמ"ש, וחלף זאת נשלחו לו מספר הודעות קנס, שבכל אחת מהן גדל סכום הקנס, ובאחרונה בהן נכללה אף התראת עיקול.
4. בכתב ההגנה כפרה המדינה בטענות העובדתיות של התובע לגבי אירוע הדו"ח.
השתלשלות הדברים שנפרשה בחלק השני של התביעה אינה שנוייה במחלוקת, ככל שמדובר בעובדות שהתובע פירט.
המדינה הסבירה כי נפלה תקלה חמורה במערכת המחשוב, שכתוצאה ממנה לא היה סינכרון בין המערכת שקלטה את הבקשות להישפט בגין דו"חות תעבורה, לבין המערכת שקלטה את הדו"חות עצמם ועקבה אחר תשלום הקנסות על פיהם.
בשל תקלה זו לא טופלה בעוד מועד בקשתו של התובע להישפט, וחלף זאת נשלחו אליו הודעות הקנסות. רק במאי 2007 איתרה המשטרה את חוסר התואם בין שני "המסלולים" הללו, בעניינו של התובע. במועד זה כבר חלפה למעלה משנה מהגשת בקשתו של התובע להישפט, ועל כן לא ניתן היה עוד להעמידו לדין. מטעם "טכני" זה ביטלה רפ"ק מירב מזרחי, שהיא התובעת הממונה לעניין זה, את הדו"ח כנגד התובע (עדותה של רפ"ק מזרחי, בעמ' 3 לפר').
המדינה טוענת כי לא נגרם לתובע כל נזק, כיוון שלא שילם אגורה מסכום הקנס, ועל כן יש לדחות את התביעה.
5. השוטר, מר יוסי לוי, שהוא תושב קריית אתא, העיד כי אינו מכיר כלל את התובע, וממילא - אין לו דבר כנגדו. השוטר ציין כי הוא בסך הכל בן ארבעים, דבר שמעלה ספק בדבר היכרות בת "עשרות שנים", כפי שטען התובע.
התובע לא עימת את השוטר, בחקירה הנגדית: באילו נסיבות נוצרה היכרותם הנטענת, או מה הרקע לאי-האהדה של השוטר כלפיו, ואף לא עימת אותו עם טענתו, כי השוטר כלל לא מדד את מהירות רכבו באמצעות הממל"ז, אלא רשם כנגדו דו"ח שרירותי ובדוי לחלוטין.
חלף זאת הסתפק התובע רק בשאלה: האם אמנם בדק השוטר כי בכל הכניסות לנתניה מוצב תמרור ב/ 24 (כניסה לדרך עירונית, היינו: הגבלת המהירות ל- 50 קמ"ש); כפי שכתב בפתח הדו"ח מושא התביעה (המוצג נ/ 1). על כך השיב השוטר בחיוב.