השופט א' רובינשטיין:
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים אלרון, זרנקין וגלעד) בע"פ 1314-06-11 מיום 24.10.11, במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט פלאח) בת"פ 5525-09-09 מיום 31.3.11. השאלה שבמוקד הדיון היא האם ניתן להחיל את הוראות הדין שעניינן אי הרשעה על תאגיד שנמצא אחראי בפלילים, ובאיזה אופן.
רקע והליכים
ב. המבקשת היא חברה ממשלתית המופקדת על פיתוח תשתיות הנמלים אשדוד, חיפה ואילת, וניהול נכסיהם. במסגרת עבודות תשתית להרחבת נמל "כרמל א'" בחיפה, ניתן למבקשת היתר להטלת פסולת בים. ביום 9.2.09 נצפתה הדוברה "תמר" בעודה מטילה פסולת מאתר הפרויקט בניגוד לתנאי ההיתר (עבירה לפי סעיפים 2, 3א(ב), 6(א) ו-(ב) לחוק מניעת זיהום הים (הטלת פסולת), תשמ"ג-1983). הטלת הפסולת יצרה כתם גדול במי הים הסמוכים לפתחו של נמל חיפה, וגרמה - לפי כתב האישום - ל"הפרעה כפולה ומיותרת לסביבה הימית בשל הרחפת חומרי חפירה בעמודת המים כתוצאה מהפעולה הפיזית של הטלת הביניים והצורך לבצע חפירה/שאיבה חוזרת והעמסת חומרים הנמצאים בקרקעית הנחפרת לכלי השיט/דוברות".
ג. כתב האישום כלל שלושה נאשמים נוספים אשר כיהנו בתקופה הרלבנטית לכתב האישום כנושאי משרה במבקשת. במסגרת הסדר טיעון, הודתה המבקשת במיוחס לה, אך שלושת נושאי המשרה נמחקו מכתב האישום. הוסכם, כי המשיבה תעתור להרשעתה של המבקשת ולחיובה בקנס בסך 100,000 ש"ח, והמבקשת תעתור לאי-הרשעתה ולפסיקת הסכום האמור בפיצוי ולא כקנס. כן הוסכם, כי המבקשת תחתום על התחייבות בסך 185,000 ש"ח שלא לעבור עבירה דומה.
ד. בפני בית משפט השלום עמדו מספר שאלות. האחת, האם ניתן במישור העקרוני שלא להרשיע תאגיד. השניה, האם ההסדרים הקיימים בדין לאי-הרשעה מאפשרים במישור המעשי לעשות כן. הקושי המשפטי-מעשי בהקשר זה היה, שאי-הרשעה מחייבת על פניה, כפי שיפורט, הטלת מבחן או שירות לתועלת הציבור (של"צ), דברים שכפשוטם אינם הולמים תאגיד. השאלה השלישית היתה, האם ניתן להטיל התחייבות להימנע מעבירה כסנקציה יחידה המתלוה לאי-הרשעה. באשר לשאלה הראשונה סבר בית משפט השלום, כי עקרונית, כשם שניתן שלא להרשיע נאשם בשר ודם, ניתן גם שלא להרשיע תאגיד שנמצא אחראי בפלילים. אשר לשאלה השניה סבר, כי אין מניעה להטלת צו של"צ או צו מבחן על תאגיד, וכי אין מניעה לעריכת תסקיר שירות המבחן לתאגיד. אשר לשאלה השלישית סבר, כי הטלת צו של"צ או צו מבחן אינה תנאי לאי-הרשעה, וכי ניתן שלא להרשיע תוך הטלת התחייבות שלא לעבור עבירהכסנקציה יחידה. בנסיבות, נימק בית המשפט את אי-ההרשעה, בין היתר, בפגיעה האפשרית במבקשת ובסוג העבירה, אשר סבר כי הוא מאפשר ויתור על הרשעה. הוטעם, כי המבקשת לא עברה את העבירות במישרין (באמצעות עובדיה), אלא על ידי קבלן משנה של קבלן משנה של הקבלן הראשי מטעמה, והדבר מפחית מחומרת המעשה הפלילי המיוחס לה; כי לא נגרם נזק בלתי הפיך; כי המבקשת לא עברה עבירות דומות בעבר; וכי הרשעה בפלילים עלולה לגרום לה נזק בלתי הפיך, ובכלל זה למנוע ממנה להתקשר בעסקאות בינלאומיות בשל דרישות "עבר נקי" במכרזים - בעוד שמהתקשרות כזאת נהנית גם המדינה. בית המשפט חייב את המבקשת בפיצוי בסך 100,000 ש"ח לקרן לשמירת הניקיון, והורה על חתימת ערבות בסך 185,000 ש"ח להימנע מעבירות דומות במשך שנה מיום החתימה.
ה. על פסק דינו של בית משפט השלום עירערה המדינה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וסבר, כי מקום שתאגיד נמצא אחראי בפלילים, אין הדין מאפשר שלא להרשיעו, וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, אי-הרשעה מחייבת הטלת צו מבחן או צו של"צ, ואלה מחייבים עריכת תסקיר; בית המשפט סבר, כי כיום אין בדין מנגנון המאפשר עריכת תסקיר מבחן לתאגיד - ומשכך, לא ניתן שלא להרשיעו. שנית סבר בית המשפט, כי שיקולי מדיניות ומגמת הפסיקה, מובילים להטלת אחריות פלילית על תאגידים ולהרתעתם. בנסיבות נקבע, כי המבקשת לא הציגה די ראיות לפגיעה שהרשעה בפלילים עלולה להסב לה. משכך, הרשיעה בית המשפט המחוזי במיוחס לה בכתב האישום והורה על שינוי מהות התשלום מפיצוי לקנס. תקופת ההתחייבות הוארכה לשלוש שנים. בית המשפט המחוזי העיר, תוך ביקורת, באשר למחיקת נושאי המשרה מכתב האישום.
טענות המבקשת
ו. המבקשת טוענת, כי בצד האפשרות לחייב תאגיד בפלילים ראוי כי יעמדו לתאגיד הגנות שונות, ובכללן האפשרות שלא להרשיעו לאחר שנמצא אחראי בפלילים. המבקשת סבורה, כי יש לפרש את הוראות הדין באופן שיקנה לבית המשפט שיקול דעת אם להימנע מהרשעה אם לאו. נטען, כי הימנעות מהרשעה אינה מחייבת הטלת צו מבחן או צו של"צ; אך כי אף אם נדרש הדבר, אין מניעה מעריכת תסקיר לתאגיד; וכי לשם כך יכולים אורגניה של המבקשת לייצגה בפני שירות המבחן.
ז. עוד נטען, כי לבית המשפט נתון שיקול דעת, גם אם לא הרשיע נאשם, להטיל עליו פיצוי, ולהורות על מתן התחייבות להימנע מעבירה כסנקציה יחידה, וכי הדבר פוטר מן החובה להטיל צוי של"צ או מבחן מקום שלא הרשיע אדם, ובכללו תאגיד.
ח. אשר לעצם ההרשעה נטען, כי העבירה נעברה - כאמור - על ידי קבלן משנה שלישי או רביעי בהיררכיית שלוחי המבקשת, וכי הנזק תוקן. כן נטען, כי הנזק לאינטרס הציבורי בהרשעת המבקשת גדול מן התועלת, שכן מדובר בחברה ממשלתית הפועלת למימוש תכליות שנקבעו בחוק; כי הרשעה בפלילים עלולה לסכל את אפשרותה לפנות למכרזים בינלאומיים (צוין, כי המבקשת התמודדה לעת הבקשה במכרז, שהרשעה בפלילים תסכן את אפשרות הזכיה בו); כי הרשעה בפלילים עלולה לפגוע ביכולתה לגייס הון מן הציבור, דבר שיפגע בציבור בהיותה חברה ממשלתית; כי חברי דירקטוריון המבקשת הודיעו שאינם מוכנים לפעול בחברה שהורשעה בפלילים. נתבקש איפוא להורות על ביטול הרשעתה של המבקשת בדין.
טענות המשיבה
ט. המשיבה - בשונה מעמדתה בבית המשפט המחוזי - מסכימה עם המבקשת, כי אין לשלול באופן עקרוני את האפשרות שלא להרשיע תאגיד; ואולם, לשיטתה החלת הסדר זה על תאגיד, שאינו בשר ודם, תהא אפשרית במקרים חריגים ביותר, אשר המקרה דנא אינו בא בגדרם.
י. המשיבה מקבלת את עמדת המבקשת לפיה טעה בית המשפט המחוזי בקבעו, שהוראות הדין מחייבות הטלת צו מבחן או צו של"צ לשם אי-הרשעה. עוד מסכימה המשיבה, כי ניתן שלא להרשיע, תוך הטלת התחייבות שלא לעבור עבירה, כעונש יחיד.
יא. עם זאת, כאמור, סבורה המשיבה, כי החלת ההסדר של אי-הרשעה על תאגידים מעלה קשיים מעשיים כבדי משקל. נטען, כי צו של"צ או צו מבחן נועדו לאדם בשר ודם, וכי הדבר עולה הן מלשונן של הוראות הדין המתייחסות לתכונות אנושיות, והן ממהותם של הצוים. כך גם באשר ליכולתו של תאגיד להתחייב שלא לעבור עבירה. באשר למקרה דנא נטען, כי אין טעמים טובים להימנע מהרשעת המבקשת, וכי טענותיה באשר לנזקיה העתידיים לא הוכחו.
הדיון בבית המשפט
יב. עו"ד בנקל טען למבקשת, כי אף שסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע כלל בינארי של הרשעה או זיכוי, יש לקרוא ממנו אפשרות נוספת של אי-הרשעה חרף מציאת הנאשם אחראי למיוחס לו. כן נטען, כי אין מקום לקביעה עקרונית לפיה ההסדר של אי-הרשעה אינו יכול לחול על תאגיד, או כי שירות המבחן אינו כשיר לערוך תסקיר לתאגיד. עוד נטען, כי חרף הודייתה של המבקשת במיוחס לה, הפעלת המשפט הפלילי בנסיבות האלה היא סנקציה קשה שניתן להימנע ממנה בנסיבות.
יג. עו"ד וסטרמן טען למשיבה, כי כיון שבית המשפט המחוזי קבע שבנסיבות הקונקרטיות אין הצדקה להימנע מהרשעה, יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור, הנוגעת לשאלות שההכרעה בהן אינה נדרשת לעת הזאת. לגופו של עניין נטען, כי אמנם עקרונית ניתן שלא להרשיע תאגיד שנמצא אחראי בפלילים. זאת במספר דרכים חלופיות, ובין היתר, תוך מתן צו של"צ; תוך מתן צו מבחן; ותוך הוראה על מתן התחייבות. לשיטת המדינה, סעיף 192א, הכורך - כפי שיפורט - את אי ההרשעה בצו מבחן או צו של"צ הוא סעיף "פרוצדורלי", שאין לראות בו הוראה המתנה את ביטול ההרשעה בהטלת צו מבחן או צו של"צ. ואולם, חרף העמדה העקרונית האמורה, ציין בא כוח המשיבה, כי קיימים קשיים מעשיים באי-הרשעת תאגיד; ראשית, כיון שלא ניתן "לשקם" תאגיד, והרי זו - השיקום - תכליתה של אי-ההרשעה. ושנית, נוכח היעדר האפשרות המעשית לערוך תסקיר לתאגיד. בנסיבות המקרה הספציפי נטען, כי לא הוכח שהרשעה תפגע בעתידה הכלכלי של החברה.
הכרעה