הכרעת דינו של פלוני בפרשת מירוץ מכוניות פיראטי באיזור גן החיות התנכ"י בירושלים

1. דבר נורא אירע בירושלים בחצות ליל 3.3.08. שלושה עברייני תנועה צעירים נִדבּרו ביניהם לעשות מרוץ מכוניות בכביש העולה מגן החיות בואכה גבעת משואה ('דרך קוליץ'). הנאשם היה אז קטין, בן שבע-עשרה. לא היה לו רשיון נהיגה. למכוניתו לא היה ביטוח. פעם, פעמיים ושלוש, בזו אחר זו, התחרו ביניהם הנאשם וחבר מרעיו. הנאשם נהג במכוניתו. שני חבריו, פ.נ.וע.נ., נהגו במכונית האחרת. שתי המכוניות שעטו במהירות מסחררת במעלה הכביש. בצידי הכביש עמדו חבריהם של העבריינים וצפו במרוץ. בסיומה של הפעם השלישית איבד נהג המכונית השנייה את השליטה במכוניתו. הוא התנגש בעוצמה אדירה בעמוד תאורה, מן הפגיעה התרוממה המכונית באוויר, פגעה בלוח מודעות וניתכה אל קיר אבנים. המכונית חזרה אל הכביש מרוסקת. פ.נ.וע.נ.(להלן – המנוחים) נהרגו במקום.

2. לא הייתה זו התנסותו הראשונה של הנאשם במרוצי מכוניות שכאלה. על-פי כתב האישום קדמו למרוץ הזה (להלן – המרוץ הקטלני) מרוצים אחרים שעשה הנאשם עם המנוחים או עם אחרים, כשהמפסיד משלם למנצח פרס כספי. הנאשם אף קנה מכונית שנעשו בה שינויים מכניים מיוחדים, כדי להתאימה לשמש למרוצים. כשבועיים-שלושה לפני המרוץ התחרה הנאשם עם המנוח הראשון, כשסכום הזכייה המוסכם עמד על סך של 500 ₪ (להלן – המרוץ הראשון).

3. האישום הראשון מתייחס למרוץ הראשון, אשר התקיים באותו קטע כביש שבו התקיים המרוץ הקטלני, כביש דו-מסלולי ובו שני נתיבים, שהיה אז יבש ומוּאר בפנסים. המהירות המירבית המותרת לנסיעה בכביש זה היא 70 קמ"ש. הנאשם נהג במכונית הפז'ו שלו. במכונית המתחרה נהג המנוח הראשון. השניים הכירו מעבודה משותפת בגן האירועים 'גני אורה'. הנאשם ניצח בתחרות.

הנאשם מודה בכל העובדות הללו. על-פי הסיכום המוקדם בין השניים היה על המנוח לשלם לנאשם בגין זכייתו סך של 500 ₪. הנאשם טוען כי לא קיבל את הכסף. על-פי כתב האישום הגיעה מהירות הנסיעה עד כדי 160 קמ"ש. הנאשם מכחיש זאת. הוא גם מכחיש כי הוא זה אשר יזם את התחרות. העבירות שבהן הואשם הנאשם בקשר למרוץ הראשון הן סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה (עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק)); נהיגה ללא רישיון (עבירה לפי סעיף 10 בצירוף סעיף 62 לפקודת התעבורה (להלן – הפקודה)); ונהיגה ללא ביטוח (עבירה לפי סעיפים 2(א) ו-2(ב) לפקודה). הנאשם כופר באשמתו בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה; ומודה בשתי העבירות האחרונות.

4. הנאשם בחר שלא להעיד במשפט. בהודעתו במשטרה (הודעה שנייה, מיום 16.4.08, ת/4) אמר כי "בערך שבועיים לפני התאונה או שלוש שבועות, אחרי העבודה באולם אני הגעתי לעליה של גבעת משואה עם רכב הפג'ו שלי והוא הגיע עם רכב ניסן... ועשינו את... ללא אנשים, אני הגעתי לפני ונצחתי. ההתערבות הייתה 500 ₪ אך הוא לא שילם" (גיליון 2, שורות 18-22). בהמשך נשאל הנאשם מהי מהירות השיא שנוהגים בה במקום ותשובתו הייתה "בין 155 - 160 קמ"ש" (שורה 63). למקרא דבריו בהקשרם, ברור כי תשובתו-זו מתייחסת לכל המרוצים שעשה במקום; גם למרוץ הראשון. אני קובע אפוא כי זו, לפחות, הייתה המהירות שבה נסע הנאשם במרוץ הראשון.

5. כך מורה סעיף 332 לחוק שעניינו בסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה:

"העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנים: [...]

(2) מטפל בנתיב תחבורה או כלי תחבורה, או בכל דבר שעליהם או בקרבתם, בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החפשי והבטוח של נתיב התחבורה או כלי התחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים;

[...]".

אין עוררין על כך שנסיעה במהירות גבוהה כפי שנסע הנאשם – ובוודאי כאשר מדובר בנסיעה תחרותית – הריהי טיפול בכלי תחבורה בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של נתיב התחבורה, או כדי לסכן את השימוש והבטיחות בו. אכן, אין מחלוקת כי היסוד העובדתי של העבירה הנדונה מתקיים בנסיבות העניין דנן. טענת הנאשם היא כי לא מתקיים לגביו היסוד הנפשי הדורש כוונה.

6. עבירת סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה היא עבירת התנהגות. אין צורך בגרימתה של תוצאה על מנת שיתקיימו יסודותיה. סעיף 20(ב) לחוק, שנחקק בתיקון מספר 39, קבע את כלל הצפיות לגבי עבירות תוצאה: "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". לגבי עבירות שאינן עבירות תוצאה הבהיר המחוקק בסעיף 90א(2) כי "בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 (בפרק זה - חוק העונשין תיקון מס' 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח... 'בכוונה' - מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר". משמע, לפי לשון החוק, מכיוון שבעבירת סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה הכוונה הנדרשת אינה כוונה לתוצאה, היסוד הנפשי הנדרש הוא יסוד מיוחד של מניע ליצירת הסיכון, או מטרה להשיג את יצירתו.