אני מזכה את הנאשם מהאשמה המיוחסת לו בכתב האישום.
הנאשם מואשם בעבירות רשלנות הקשורות בגרימת תאונת דרכים שבה נפגע הולך רגל כאשר נהג הנאשם ברכב משא מערבל בטון והסיעו אחורנית.
הנאשם כפר באחריות לקרות התאונה, ובעקבות כך נשמעו הוכחות.
מטעם התביעה העידו הבוחן והולך הרגל שנפגע, והנאשם העיד להגנתו. כמו כן, הוגשו מוצגים מטעם התביעה הקשורים לנסיבות התאונה. העדים המרכזיים בתיק זה הם הנפגע מחד, והנאשם מנגד.
באי כוח הצדדים, עוה"ד שני ברדה (בשם המדינה) ועוה"ד פתחי פוקרא (בשם הנאשם), הביאו בפניי את סיכומיהם לעניין האשמה בפרוט רב. לא אחזור על כל פרטי הטענות, ואתייחס לעיקר. כמו כן, אתייחס להלן לראיות הרלוונטיות להכרעת הדין בלבד.
ואלה, בקליפת אגוז, עובדות המקרה שאינן שנויות במחלוקת לפי גרסת שני הצדדים:
הנאשם, נהג משאית מערבל בטון, הוזמן לבית הוריו של הנפגע על מנת לצקת משטח בטון בקרקע הצמודה לבית. ואולם, דרך הגישה של המשאית למקום היציקה המיועד לא היתה פתוחה בשל קיר (נמוך) שגבל בקרקע. משום כך, היה על הנאשם להסיע את המשאית אחורנית - באשר פתח המערבל הוא אחורי - עד לאותו קיר, ומשם לצקת את הבטון בעזרת "שוקת" מוארכת המשמשת כתעלת מתכת להכוונת הבטון שיוצא מהדוד והעברתו למקום הרצוי - ובענייננו, אל מאחורי הקיר. ואכן, הנאשם הסיע את המשאית אחורה כמתואר לעיל, תוך שהוא נעזר בנפגע כדי לכוון אותו. הנפגע עמד בצד הדרך, משמאלו של הנאשם, והתקשורת בינו לבין הנאשם היתה דרך המראה השמאלית של המשאית. בשלב מסויים, כאשר התקרבה המשאית בדופן האחורי שלה אל הקיר, התקרב הנפגע אל השטח שלפני אחורי המשאית על מנת לכוון את השוקת ולהרים אותה מעל הקיר, אז המשיכה המשאית בתנועתה והנפגע נלכד בין השוקת לבין הקיר ונגרמו לו עקב כך חבלות חמורות באזור הבטן.
וכאן המחלוקת בין הצדדים:
לפי גרסת הנפגע, כניסתו אל השטח מאחורי המשאית היתה מתואמת עם הנאשם, אך המשך תנועת המשאית היה פתאומי, וכך העיד (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.13, עמוד 5, שורות 5 - 12):
"אמרתי [לנאשם] לעצור אני רוצה להזיז את השוקת מהקיר ... והוא הבין, עובדה שהוא עצר ... הרמתי את השוקת ופתאום המשאית חזרה אחורה באופן פתאומי ואני נתפסתי בין המשאית והקיר ..."
מנגד, עומדת גרסת הנאשם לפיה התנהגותו המתוארת של הנפגע באה לפתע, וכך העיד (פרוטוקול הדיון מיום 14.3.13, עמוד 10, שורות 8 - 10):
"התחלתי לחזור רוורס, בזמן הזה [הנפגע] היה בשדה הראיה במראה השמאלית שלי כל הזמן, פתאום הוא החליט לקחת את השוקת לכיוון היציקה ואיך שהוא קפץ לשוקת, אני זיהיתי את זה, ראיתי את הנגיעה של השוקת [בנפגע], עצרתי במקום ..."
מבין שתי הגרסאות הסותרות הנ"ל, אני נותן אמון בגרסתו של הנאשם אשר הותיר בי רושם אמין ומשכנע. מאידך, גרסתו של הנפגע בנקודת מחלוקת זו לא נראתה כמהימנה בעיניי. הרושם שהתקבל במהלך עדותו, היה שהנפגע מנסה להרחיק כל אשם מצדו לקרות התאונה, בין בשל הבנה מוטעית ביחס להשלכותיה של גרסה אחרת על סיכוייו לקבלת פיצויים הולמים בגין נזקיו שנגרמו בעקבות התאונה, ובין בשל לחצים נפשיים ואחרים שבאו מצד בני משפחתו שנכחו באולם בית המשפט. מכל מקום, תימוכין לגרסתו של הנאשם מצאתי דווקא בתשובתו של הנפגע לשאלה שהופנתה אליו על ידי בית המשפט, וכך אמר (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.13, עמוד 7, שורות 1 - 3):
"לשאלת בית המשפט: האם יכול להיות מצב שהנאשם לא קלט את כוונתך להיכנס מאחורי המשאית ולהזיז את השוקת למרות שאמרת לו, אני משיב, שיש מצב כזה, אולי חשב שאני הלכתי ובגלל זה המשיך לחזור אחורה, אולי הייתי צריך לתאם איתו באופן יותר ברור".
והדברים לטובת הנאשם ברורים. ומכאן, לשאלת ייחוס האחריות לתוצאה.
אכן, הנאשם גרם פיזית לתאונה שבה נחבל הנפגע, שכן אלמלא נסע אחורנית התאונה לא היתה מתרחשת, אך אין די בקשר סיבתי-עובדתי זה בין ההתנהגות לבין התוצאה כדי לייחס - משפטית - את התוצאה לנאשם ולחייב אותו ברשלנות. נדרשת בנוסף זיקה ספציפית-נורמטיבית - אם תרצו: קשר סיבתי משפטי - בין ההתנהגות לבין התוצאה, שרק בהתקיימותה ניתן לייחס את התוצאה לנאשם (מרדכי קרמניצר "על הרשלנות בפלילים - יסוד נפשי, יסוד עובדתי או שניהם גם יחד" משפטים כ"ד 71, 85 (התשנ"ד)).
בענייננו, קשר סיבתי משפטי זה המאפשר ייחוס אחריות פלילית לתוצאה, אינו מתקיים. הנורמה המחייבת כל נהג הנוסע ברכבו אחורנית להימנע מכל פגיעה שהיא בבני האדם המצויים בתחום הפיזי של נהיגתו, נועדה להגן על הולכי הרגל הלא מוזהרים מפני פגיעה בהם. אך אין נורמה זו באה להגן על האדם שאותו נהג נעזר בו כדי לכוון אותו ולשמש לו לעיניים במהלך נסיעתו "העיוורת", שכלפיו אין הנהג חב חובת זהירות (ראו: פרופ' קרמניצר במאמרו הנ"ל בעמוד 86 ה"ש 51; ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז 674). במילים אחרות, הסיכון שהתממש במקרה שבפנינו - של פגיעה במדריך שהיה לנאשם לעיניים - הוא מחוץ למטרת הנורמה, ובלשון סעיף 21 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ניתן לומר שאפשרות גרימת התאונה היתה, בנסיבות העניין, בגדר הסיכון הסביר, כיוון שהנאשם לא היה צריך, בשום אופן, להעלות על דעתו שהנפגע יזנק לפתע אל עבר הסכנה מאחורי המשאית הנעה (השוו: עניין פריצקר הנ"ל, עמוד 693-694). ודוק: הסתמכותו של הנאשם על הנפגע בתור מדריך לא היתה רשלנית בפני עצמה. על אף גילו הצעיר של הנפגע (כבן 19 ו- 4 חודשים ביום התאונה) וחוסר הניסיון שלו, עדיין מדובר בבגיר שניתן היה באופן סביר לצפות ממנו שיעמוד באחריות במילוי התפקיד הפשוט שהוטל עליו.
לאור האמור, אני קובע כי לא התקיים בנאשם היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, והתוצאה היא זיכויו של הנאשם.
בשולי הכרעת הדין אציין כי בכתב האישום יוחסה לנאשם עבירה נוספת של שימוש ברכב מנועי ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף, עבירה בניגוד לסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. מעשה עבירה זו הוכח במהלך שמיעת המשפט, אך נוכח מדיניות התביעה המשטרתית בשנתיים האחרונות, לפיה נהגים אינם מועמדים לדין פלילי על עבירה זו, כעבירה יחידה, לא מצאתי מקום, נוכח תוצאת הזיכוי מהאשמה העיקרית, להרשיע את הנאשם בגין עבירה זו.