א.
פתח דבר
:
מר יצחק כהן (להלן: "
הנאשם") הואשם בעבירות של סיוע למכירה והפצה של טובין שסומנו בלא רשות בעל הסימן, על הטובין מן הסוג לגביו נרשם סימן מסחרי, או מוכר, או מפיץ טובין כאמור, בהיקף מסחרי, עבירה לפי סעיף 60(א)(3) לפקודת סימני מסחר (נוסח חדש), תשל"ב-1972 בצרוף סעיף 31 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "
החוק"). בנוסף, הואשם הנאשם בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "
חוק איסור הלבנת הון"); סעיף 60 בצרוף 47א לפקודת הרוקחים (נוסח חדש), תשמ"א-1981 בצרוף סעיף 31 לחוק ועבירה לפי סעיף 338(א)(8) בצרוף סעיף 31 לחוק.
הנאשם הואשם עוד בעבירה לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים.
הנאשם הינו בעלים של משרד "פרסום אדיר" (נאשמת 2). על פי כתב האישום, בתקופה הרלוונטית, שנת 2006 ועד חודש פברואר 2010, הופצו ברחבי הארץ חיקויים לתרופות המיועדות לטיפול באין-אונות. מדובר בחיקויים לתרופות מסוג ויאגרה, סיאליס, לויטרה. תרופות אשר מכירתן מותנות על פי חוק בבדיקה ובקבלת מרשם רופא. שמות התרופות ויאגרה (VIAGRA), סיאליס (CIALIS) ולויטרה (LEVITRA) הינם סימני מסחר הרשומים בפנקס רשם סימני המסחר. התרופות בדרך טבליות ונוזלים סומנו בסימני המסחר הרשומים בפנקס רשם סימני המסחר, שלא על ידי בעל סימן המסחר וללא רשותו באופן העלול להטעות.
הנאשם - באמצעות משרד הפרסום שבבעלותו (נאשמת 2) - השתמש בחשבונות הבנק שבבעלותו לטובת הפצת טבליות התרופות המזוייפות הנ"ל, בדרך פרסום מודעות בעיתונים, כשהוא נעזר במפיצים שונים כמו אסי בן-נעים, גדי בן-יהודה ושמוליק זאווי, אשר הזמינו פרסום מודעות תחת שמות בדויים והעבירו לנאשם ולמשרד שבבעלותו, כספים עבור פרסום מודעות. הטבליות המזוייפות הופצו ברחבי הארץ על ידי שליחים שהועסקו על ידי המפיצים. השליחים, כך עובדות כתב האישום, הפקידו חלק מהכספים שהתקבלו ממכירת הטבליות המזוייפות, של התרופות המצוינות, לחשבונות של הנאשמים (למעלה מ- 1.1 מיליון ש"ח) וסכומים נוספים נמסרו במזומן למשרדי נאשמת 2 על ידי חלק מהשליחים. הנאשמים, על פי כתב האישום, רשמו את אותם כספים שהתקבלו ונרשמו במשרדי החברה, תחת שמות בדויים מתוך כוונה להסתיר את לקוחותיהם כמקור הרכוש האסור.
ב.
ע
ובדות מוסכמות
:
הנאשם כפר באישומים המיוחסים לו - למעט העבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים (לצריכה עצמית בלבד) - מכל וכל, מראשית המשפט ועד סופו.
עם זאת, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה, על התשתית העובדתית הבאה:
התרופות שבדיון, ויאגרה, סיאליס ולויטרה, שהופצו על ידי השליחים בפרשה שעל מדוכת דיוננו, הינן תרופות מזוייפות, שהופצו שלא באמצעות בית מרקחת ורוקח.
התרופות הנ"ל הופצו באמצעות מפיצים שנעזרו בשליחים. השליחים מסרו התרופות לצרכנים, לאחר שאלה התקשרו למספר טלפון שפורסם באמצעות נאשמת 2, במודעות בעיתונים שונים. כל שליח נטל לעצמו 50 ש"ח מהמשלוח ואת היתרה הפקיד בחשבון בנק של הנאשמים, שנמסר לו על ידי המפיץ או מסר את תמורת משלוח התרופות, במזומן, למי במשרד נאשמת 2.
ג.
ההגנה:
פרקליטו המלומד של הנאשם, עו"ד ירון גיגי, עתר בסיכומיו בעל פה ובכתב להורות על זיכוי הנאשמים מכל אשמה.
הסניגור המלומד ציין בסיכומיו הסדורים והמפורטים, כי מדובר בנאשם שהינו בעליו של משרד פרסום, נאשמת 2, אולם מרבית עיסוקיו מוקדשים לעסקים נוספים ואחרים שבהם נשא רווחים ואלה, מטבע העניינים, נטלו את מרבית זמנו ותשומת לבו. הנאשם לא נכח פיזית במשרדי הנאשמת, לא עסק בפעילות השוטפת, לא התעסק עם הלקוחות ולא עסק בפעילות החברה. בפועל העסק נוהל על ידי עובדיו שבהם נתן אמון והם אלה שניהלו את העסק הלכה למעשה (ראה למשל, סעיפים 184-187 לסיכומים). בכל מקרה, משרד הפרסום שבבעלותו הינו משרד פרסום וכמו משרדי פרסום אחרים, מכר שטחי פרסום בעתונים שונים כשלו אין כל נגיעה, קשר ובוודאי פיקוח על תוכן הפרסום באותם שטחי פרסום. חברת הפרסום בבעלות הנאשם קיבלה עמלת תיווך בגין העמדת שטח הפרסום למפרסמים. חברת הפרסום, כך ההגנה, היתה שולית - מבחינת היקף ונתח עיסקי כלכלי - בסדר היום של הנאשם, ופרסום כדורי אין האונות היווה אך פרסום קטן משטחי הפרסום שנמכרו על ידי נאשמת 2. הנאשם לא ניסח את תוכן המודעות. לנאשם לא היתה כל מודעות לטיב המוצר שפורסם ולתוכן הפרסום של המודעה עצמה. לגישת הנאשם, לא היה זה מתפקידו לבדוק את תוכן הפרסום, במיוחד שהעתון אשר פרסם את המודעות אישר את פרסומו.
הסניגור המלומד ציין בסיכומיו, כי במידה והמפרסם ידרש לחובה של בדיקה מדוקדקת של כל לקוח באשר הוא, וכל מוצר אשר חפץ לפרסם - הרי שמערך השיווק ישבוק כליל ולא יתבצע פרסום דרך מערכות עתון (סעיף 27 לסיכומים). חברות הפרסום שיווקו את כדורי האין אונות בטרם החל הנאשם לעסוק בפרסום. חברות הפרסום עדיין משווקות את כדורי האין אונות, וזאת ללא בדיקת הכדורים (סעיף 31 לסיכומים). לגישת ההגנה, מקום בו ראה המחוקק להטיל הגבלות על המפרסמים, כמו בענין איסור פרסום מודעות המציעות שירותי זנות - עשה זאת בחקיקה מפורשת (סעיפים 36 - 38 לסיכומים).
הסניגור הנכבד גרס, כי הנאשם סבר בתום לב כי חברות הפרסום הפיצו המודעות האמורות בשוק הפרסום. הפרסומים פורסמו מדי יום בחברות אשר מסתמכות על ייעוץ משפטי. מכאן עומדת לנאשם "טענת הסתמכות". למשל, יניב כהן, אחיינו של הנאשם העיד בבית המשפט, בין היתר, כי לכל מערכת עתון יועץ משפטי והוא היה רשאי להניח, שהפרסום קיבל אישור היועץ המשפטי של העתון (סעיפים 43-48 לסיכומים). חשוב לציין, הנאשמים לא טענו שהסתמכו על עצה של יועץ משפטי ו/או "מומחה" אחר מטעמם. הנאשמים לא טענו ולא ביקשו לטעון, כי הביאו הנושא לבחינה של יועץ משפטי ו/או "מומחה" אחר - לאחר שהציגו לו כלל הנתונים הרלוונטיים, אלא פשוט הניחו כי מפרסמים האחרים כמו העתונים, התייעצו עם יועצים משפטיים, שבדקו החומר המפורסם ומצאו אותו כשר ותקין מבחינתם. לאמור, לא מדובר ב"טענת הסתמכות" שהוכרה במשפט ארצנו, אלא בנתון, ערטילאי משהו - נתון שלא הוכח בבית המשפט - שנטען על ידי הנאשמים, ולדידם, יכול ללמד על כוונתם הפלילית - כוונה אותה אבחן בהמשך הכרעת הדין על בסיס מודעות הנאשמים להיות כדורי אין האונות מזוייפים.
הסניגור הנכבד, עו"ד ירון גיגי, טען בסיכומיו, כי עומדת לנאשמים הגנה מן הצדק.
המדינה מצאה להעמיד לדין את הנאשמים, שהם בשוק הפרסום בבחינת ה"ש.ג." ואילו את הבכירים, העיתונים הנפוצים במדינה, חברות הפרסום הגדולות, עיתון ידיעות אחרונות, עיתון מעריב, עיתון גל-גפן, המפרסמים מודעות של כדורי אין אונות, בדומה לנאשמת, והרבה יותר - נמנעה המדינה מלהאשים ולהביא לדין. רשויות האכיפה מצאו לנכון להטיל מרותם אך ורק על האזרח הקטן. התנהלות לא הוגנת, שרירותית ומפלה (סעיפים 49-66 לסיכומים)
מפאת כבודו של הסניגור, יותר משצריך, ארחיב קמעה בנושא זה.
הגנה מן הצדק הינה דוקטרינה המכירה בכוחו של בית המשפט, במצבים מסויימים, לבטל כתב אישום, או חלקים ממנו, כאשר ניהול הליך פלילי על פיו עלול לעמוד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. עיקר עניינה של הגנה זו הוא בהבטחת קיום הליך פלילי ראוי, הוגן וצודק, כאשר ההגנה עשויה לחול מקום בו קיום ההליך עלול לפגוע בעשיית הצדק עם הנאשם.