אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
1. הנאשם וכוכבית חשאי (להלן: "המתלוננת") נישאו בחודש מרס 2001, ובחודש אוקטובר של אותה שנה נולד בנם. בני הזוג התגוררו בביתו של הנאשם ברח' כנרת 16 בגני תקוה (להלן: "הבית"). לאחר עליות ומורדות ביחסיהם - התגרשו בני הזוג בשנת 2005.
נגד הנאשם הוגש ב-30.6.03 כתב-אישום בו טוענת התביעה כי בארבעה מועדים שונים, בתקופה שבין ה-28.12.01 וחודש ינואר 2002, נקט הנאשם נגד המתלוננת במעשי אלימות אלו ואחרים: פעם משך בשערה, הכה אותה ושבר שלט של טלוויזיה על ראשה; פעם בעט בה, ופעם אחרת אחז בגרונה ואף ירק בפניה.
באחד מן המועדים, נאמר בכתב-האישום, גם איים הנאשם שירצח את המתלוננת.
2. האישום מבוסס על עדות המתלוננת, ממנה עלה כי המגורים בביתו של הנאשם לא היו לרוחה, ועל כן, סמוך לאחר לידת בנם, היא פתחה בהליכי גירושין. על רקע זה פרצו בינה לבין הנאשם ויכוחים נוקבים, והיא עברה באותה תקופה להתגורר בבית הוריה בפתח-תקוה, ורק לעתים לנה בביתו של הנאשם עם התינוק, כפי שארע בתקופה שבין ה-28.12.01 וה-31.12.01.
המתלוננת מסרה בעדותה פרטים לגבי ארבעה מועדים שונים בהם נהג בה הנאשם באלימות:
ביום חמישי, ה-28.12.01, בשעת ערב, במהלך ויכוח קולני עם הנאשם, בסלון ביתו, סיפרה, משך הנאשם בשערה, וזרק לעברה את "שלט" הטלוויזיה, וזה פגע בראשה והתנפץ. למחרת בבוקר, ה-29.12.01, היא חשה ברע, ומחמת חולשתה צנחה לרצפה. הנאשם גרר אותה, לדבריה, למטבח, בעט בה ורצה לשפוך עליה מים חמים, אולם לא עשה כן בסופו של דבר (עמ' 7, ש' 15, עד עמ' 8, ש' 11).
האירוע השלישי ארע ב-31.12.01, לאחר הדיון הראשון שהתקיים ברבנות בעקבות התיק שפתחה המתלוננת. לדבריה, מששבה לבית הנאשם בשעת לילה, קיבל הנאשם את פניה בקללות עסיסיות, הרים עליה ידיים, ואחז בצווארה, כשהוא צועק ש
'יהרוג אותה וירצח אותה'. לדברי המתלוננת, היא קראה לעזרת השכנים והלכה לכיוון המקלחת, כשהנאשם רודף אחריה. אלא שאז נכנסה השכנה, נילי, והרגיעה את הנאשם (עמ' 8, ש' 12-26). המתלוננת הבחינה בחדר השינה כי הנאשם שבר כוסות יין ובקבוק בושם.
האירוע הרביעי התרחש באחד ממוצאי השבת שחל בחודש ינואר 2002. בעודה שרועה על הספה בסלון, העידה המתלוננת, פרץ בינה לבין הנאשם ויכוח רציני, שבעקבותיו ישב הנאשם על בטנה, ירק בפניה, ויצא מן הבית (עמ' 9, ש' 1-10).
3. הודעת המתלוננת בגין אירועים אלה נמסרה במשטרה ב-25.5.02. את הימנעותה מלהתלונן נגד הנאשם סמוך לאחר האירועים שתיארה, הסבירה המתלוננת בנימוק שנעדרה אמצעים ולא ידעה היכן נמצאת תחנת המשטרה הקרובה. מאחר שהנאשם חסם לחיוג את המספר 100, אמרה, נבצר בעדה מלהתקשר למשטרה בטלפון, ורק כשהוזמנה למשטרה בתאריך 25.5.02, להיחקר בגין תלונת הנאשם כנגדה, היא מסרה את תלונתה כנגדו.
4. הנאשם הכחיש את מרבית דבריה של המתלוננת וטען כי איננו אדם אלים, כי לא נקט באלימות כלפיה, וכי באירועים שפירטה המתלוננת לא היו מעשי אלימות ולא ביטויי אלימות מצדו; להוציא אירוע אחד, כנראה ב-31.12.01, שבמהלכו, הודה הנאשם, הוא שבר בקבוק בושם שהיה יקר למתלוננת לאחר שהשליכה לעברו בקבוק שפגע בו. במקרה אחד, אמר, הגיב ביריקה לעבר המתלוננת, כשזו ירקה לעברו.
לטענת הנאשם, המתלוננת היא האלימה והסוערת מבין שניהם, ולהערכתו, היא לא נישאה לו מתוך אהבה אלא כדי לרצות את משפחתה, שהיא משפחה דתית חרדית, וזאת, לאחר שגילתה שהרתה לו. זו הסיבה, טען הנאשם, שהמתלוננת מיהרה לעזוב את ביתו מיד לאחר לידת בנם, פתחה תיק גירושין, וסמוך לאחר הלידה הגישה נגדו תלונה.
הנאשם העלה סברה לפיה אספה המתלוננת "סיפורים מצוצים מן האצבע", כדבריו, בבחינת "כיסוי", כדי להצדיק, כביכול, את הגירושין ולזרז את תביעת המזונות (פרטים אלה מופיעים בכתב התביעה שהגישה המתלוננת בחודש מרס 2002 לבית המשפט לענייני משפחה - נ/2). הבדותה שבגרסת המתלוננת ברורה על פניה, טען, נוכח העובדה שהמתלוננת לא התלוננה נגדו במשטרה לאחר מסכת האירועים שסיפרה. את הפרטים סיפרה בהודעתה במשטרה רק בחודש מאי 2002, לאחר שהגיש נגדה תלונה בגין אלימותה כלפיו.
5. נילי כהן, עדת ההגנה, היא שכנתו של הנאשם, וידידתו מנוער. מעדותה של נילי עלה כי התיידדה עם המתלוננת כשהגיעה לגור עם הנאשם, וזו הרבתה לשתף אותה בענייניה, בכלל זה, בזוגיות שלה עם הנאשם. העדה טענה, כי בכל המקרים בהם נכחה - המתלוננת היא זו שנקטה באלימות כלפי הנאשם, "נטפלה" אליו, "הרימה עליו ידיים", והיא זו שנאלצה להפריד ביניהם. להערכתה, חיפשה המתלוננת דרכים להתעמת עם הנאשם, כדי שיישארו "סימני חבלה" בגופה, בהם תעשה שימוש לצרכיה.
במקרה האחרון שזכור לה, העידה, נכנסה לבית לשמע צעקותיה של המתלוננת, וראתה שזו השליכה לעבר הנאשם בקבוק פלסטיק, ו"התחיל בלגן". בתגובה - הנאשם השליך לרצפה בקבוק בושם של המתלוננת שנשבר.
6. על התביעה מוטל, בידוע, נטל השכנוע, והיא הנושאת בעול הוכחת אשמתו של הנאשם במידה שלמעלה מספק סביר [ע"פ 339/80
מאיר עדיקה נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד(4), 106, בעמ' 112], ועל פי דין, לא יורשע הנאשם אלא אם הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר. דהיינו: אם לא בוודאות מוחלטת, הרי
במידה המגיעה לכלל אפשרות קרובה עד מאוד לאמת או לוודאות [ע"פ 3974/92
אזולאי נ' מדינת ישראל
פ"ד מז(2), 565, בעמ' 569; ע"פ 401/72
ויטפילד ואח' נ' מדינת ישראל
פ"ד כח(1), 813, בעמ' 822; ע"פ 528/76
צלניק ואח' נ' מדינת ישראל
פ"ד לא(3), 701, בעמ' 709. ראו בעניין זה גם:
י' קדמי,
על הראיות, הדין בראי הפסיקה
, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל-אביב, חלק שלישי, עמ' 1233-1234].
השאלה אם עמדה התביעה בנטל השכנוע במידת הוודאות הנדרשת, אם לאו, נבחנת על פי מבחן איכותי של הראיות כולן, לרבות ראיות ההגנה.
הדברים אינם פשוטים במקרה שלפנינו, שכן, גרסת הנאשם וגרסת המתלוננת סותרות זו את זו, ופרט להם, אין איש שיודע מה התרחש ביניהם לאמיתו של דבר, ואין מי שיוכל לשפוך אור על שהתרחש באותם ארבעה מועדים בהם עוסק כתב-האישום; להוציא, כמובן, עדותה של נילי כהן, שנכחה, לגרסת ההגנה, בסיומו של האירוע ב-31.12.01.
7. גרסת המתלוננת היתה בעייתית בעיני, ולמרות התרשמותי הראשונית ממנה, אותה אפרט, התקשיתי, בסופו של דבר, לתת בה אמון מוחלט.