1. המבקשת הגישה בקשה לצו ירושה אחר עזבון המנוח ד.ש. ז"ל שנפטר ביום 21.4.11,(להלן: "המנוח") בהתבסס על סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 שכותרתו "מעין צוואה" כידועה בציבור של המנוח הזכאית ל-50% מעיזבונו. 2 בניו של המנוח מתנגדים לבקשה, בטענה כי הינם היורשים היחידים של המנוח, מאחר והמבקשת אינה עומדת בתנאי סעיף 55 לחוק הירושה ולא היתה ידועה בציבור של המנוח. מאחר ואחד היורשים הינו חסוי, ביקש ב"כ היועמ"ש במסגרת תגובתו מיום 23.12.12 ליטול חלק בהליך.
2. המבקשת, אחות בבית חולים, גרושה+ילד במשמורתה, טוענת להיותה ידועה בציבור של המנוח שהיה אף הוא גרוש+ שני בנים בגירים ועבד כאיש אחזקה בבית חולים. המתנגד 1 בנו בכורו של המנוח. המתנגד 2 בנו הצעיר של המנוח שהינו חסוי ומיוצג ע"י אמו א.ג. שמונתה כאפוטרופסותו.
המחלוקת בין הצדדים והשאלות הדורשות הכרעה
3. המחלוקת בין הצדדים הינה: האם המבקשת נכנסת בגדרי סעיף 55 לחוק הירושה והאם זכאית לחלק בעיזבון "כידועה בציבור" של המנוח?
המחלוקת המשפטית יסודותיה במחלוקת עובדתית לגבי כל יסודות הסעיף - א. חיי משפחה ב. משק בית משותף ג. לא נשואים לאחר.
יודגש כי גם כאשר אין מחלוקת בין הצדדים על קיומה של עובדה, נחלקו הצדדים על הפרשנות שיש ליתן לעובדה ביחס ליסודות הסעיף.
סיפורי הצדדים
4. הצדדים הציגו שני נרטיבים שונים, בעניין מערכת היחסים בין המבקשת למנוח:
הנרטיב של המבקשת- בת זוג של המנוח משנת 2009 ועד לפטירתו ביום 21.4.11. המבקשת שינתה את שם משפחתה לשם משפחת המנוח והמנוח רכש לה טבעת נישואין. לאחר גירושיה ממר א.א., נרשמו לנישואין ועמדו להינשא . ניהלו זוגיות קבועה ויציבה, חלקו מקום מגורים משותף, תחילה לסירוגין בבתי הצדדים, ומאמצע שנת 2010 בבית המנוח ברחוב ד. לנו יחד וכן קיימו יחסי אישות. הופיעו בציבור כבני זוג וראו זה בזו כבעל ואישה. חסכו כספים שהושמו בארון בית החולים. בילו וטיילו יחד וציינו את ליל הסדר יחד עם גרושת המנוח. בחודש ספטמבר 2010 הזמינו רכב ניסאן שיתאים למבקשת שהחלה ללמוד נהיגה. החל מאוקטובר 2010 שיפצו את דירת המנוח כאשר למבקשת מפתחות של הדירה. המנוח רכש למבקשת נייד. חפציה של המבקשת היו בבית המנוח ונמסרו לה במהלך השבעה.
הנרטיב של המתנגדים- המבקשת לא היתה ידועה בציבור של המנוח. הקשר ביניהם היה כחברים לעבודה ולא של חיי משפחה, כאשר המנוח מסיע את המבקשת לעבודה. המנוח סייע למבקשת, אישה נשואה מוכה וחד הורית ומסורבת גט, במאבקה מול בעלה. הצדדים קיימו קשר מיני בלבד, ללא כוונה להינשא ומבלי שהמבקשת מעורבת בחייו האישיים של המנוח. הזוגיות לא הייתה ידועה לחברים ובני משפחה. הצדדים לא התגוררו יחדיו, שכן הבן א. התגורר בבית המנוח עד לחודש ינואר 2011 ובתקופת החלמתו שבועיים לפני פטירת המנוח. המנוח רק היה אוסף את המבקשת בדרכם לעבודה בחלק מהימים. המבקשת לא השתתפה במימון הוצאות המחיה והדירה של המנוח. המנוח המשיך להיות בקשר עם גרושתו וטס עימה לחו"ל ולטיולים. חלק עימה חדר משותף וקיים עימה יחסי אישות. ציין את החגים עם גרושתו.
המתנגדים מציינים את קשיי הוכחה של המבקשת. לא ידעה לתחם בזמן את משך הזמן בו קוים משק בית משותף לטענתה. לא הציגה כל תיעוד להעברת כספים ע"י המנוח לחשבונה. העדר תיעוד לרכישת מוצרי חשמל ואלקטרוניקה. אי הזמנה לעדות של הוריה בדבר קיום ארוחות משותפות עם המנוח ואי העדת בנה לעניין המגורים המשותפים עם המנוח, תוך ציון שמעבר למגורים עם המנוח בביתו פירושו הזנחת הבן. המנוח מימן את רכישת הרכב ולמבקשת לא היו זכויות בחשבון הבנק ולא הוספה כמוטבת בקופת הפנסיה. עובדות המעידות כי לא היתה ידועה בציבור של המנוח.
העדים בהליך
5. למבקשת העידו: המבקשת(ת/2), י.ב.-חברה(ת/1), י.ח. (ת/3 ות/4), מ.מ. (ת/5 ות/6)
למתנגדים העידו: י.ט.- השכנה (נ/6), ז.ס. (נ/7), א.ג. -הגרושה (נ/8), ל.כ. (נ/9), צ.ש.(נ/10), י.א. (נ/11), א.ש.- הבן (עמ' 62).
תצהיר העד ו. הוצא מהתיק (עמ' 10).
בהחלטה מיום 31.12.13 נקבע כי תצהירו של א.-גרוש המבקשת, יישאר בתיק למרות שלא נחקר ולא העיד(63).
נבחן את העדויות והראיות שהציגו הצדדים במסגרת ההליך ונקבע איזה נרטיב של הצדדים קרוב למציאות וכן האם התקיימו יסודות סעיף 55 לחוק הירושה. טרם דיון בעדויות ובראיות נפרוס את היריעה המשפטית.
המסגרת הנורמטיבית
- קיימת הבחנה בין "ידועים בצבור" בהתאם לחיקוקים השונים. לענין חוק הירושה, נדרש יסוד של חיי משפחה במשק בית משותף, כמצוין בסעיף 55 לחוק הירושה הקובע:
"מעין צוואה
איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש."
המחלוקת בין הצדדים, האם המבקשת נכנסת בגדרי סעיף 55 לחוק הירושה הקובע את היסודות הבאים להוכחת ידועה בציבור לעניין העיזבון:
א. חיי משפחה משותפים.
ב. משק בית משותף.
ג. אף אחד מהצדדים לא נשוי לאחר.
ראה: בג"צ 673/89 שולמית משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה (5) 594.
בע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, 619 (1970) נקבע לעניין יסודות הנדרשים:
"יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף." היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים..."
הצדדים הציגו נרטיבים שונים וקיצוניים שהיו אמורים לכאורה לקצר את הדיון במסגרת הנורמטיבית תוך הכרעה ישירה בין שני הנרטיבים. עם זאת, בשל הצורך לקיים את יסודות הסעיף, ובשל כמות הראיות השונה שהובאה, לגבי כל יסוד, נדרש להגדיר במדויק הן את היסודות והן את היחס ביניהם.
ידועים בציבור
נטל ההוכחה
- נטל ההוכחה להכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור", מוטל על הטוען להיותו ידוע בציבור. המונח "ידועה בציבור" אינו סטאטוס אלא מצב משפטי המקנה זכויות ע"פ דין.
ראה: ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2) 89, 97 (1991);
רע"א 9755/04 ביטון נ' קצין התגמולים (מיום 31.8.2008).
נבחן כיצד הפסיקה התייחסה לכל אחד מיסודות הסעיף.
קיום חיי משפחה משותפים
- הפסיקה מחלקת את היסוד של "קיום חיי משפחה" ל-3 מבחני עזר-
א. קיום יחסי אישות.
ב. ראיית הצדדים את עצמם כבני זוג.
ג. קשר של קבע.
היסוד של "קיום חיי משפחה" בא לבטא במהותו קיום מערכת יחסים אינטימית, כמו בין בעל ואישה, המושתת על יחס חיבה ואהבה , מסירות ונאמנות המראה שבני הזוג קשרו גורלם זה בזה.
ראה: ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר,(1970).
ההכרעה בתביעות מעין אלה מבוססת על בדיקת ההתייחסות של הצדדים עצמם ליחסיהם, דהיינו מבחן סובייקטיבי- האם המנוח ראה באישה את יורשתו לאחר המוות.
ראה: ע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (מיום 9.8.10).
ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן.
מבחן העזר השלישי הינו בדיקת אורך הקשר באם קבוע, מעבר לקיום יחסי מין.
ראה: שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, נבו הוצאה לאור, בעמ' 469.
משק בית משותף
- יסוד זה פורש בפסיקה כשיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בחיי היומיום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם מרכושו או מטרחתו ועמלו כפי יכולתו ואפשרויותיו. הבחינה היא שהקשר הכלכלי וניהול משק הבית המשותף, ככל שהוכח, לא בא לספק צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא הוא פועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים.
ראה: בע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר.
- יודגש כי משק בית משותף אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. כך למשל קיום חשבונות נפרדים והפרדה בענייני כספים אחרים, אינם גורעים מעמידה בתנאי הסעיף. השאלה אם לפנינו בני זוג החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אינה עוסקת בבדיקת המערכת הקניינית, אלא בבחינת התנהלותם הכלכלית והאישית.
ראה: שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, נבו הוצאה לאור בעמ' 471.
היחס בין היסודות בסעיף- מבחן ע"פ הנסיבות וההגמשה במבחנים
- בפסיקה נקבע כי אין מדובר בשני יסודות מנותקים, שאינם משתלבים זה בזה, אלא על שני מרכיבים השזורים זה בזה. לא על חיי משפחה לבד, אלא על חיי משפחה שביטוים בקיום משק בית משותף.
עם זאת, נקבע כי היסודות הינם "דברים שאין להם שיעור וצמצום בממדיהם ואפילו העדר טוטלי מתוך סיבה מבוררת של אחד מהם, אינם עשויים בהכרח לקלקל את השורה".
ראה: ע"א שרה אלון נ' פרידה מנדלסון, פ"ד מג (1) 431.
בע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (מיום 9.8.10) נקבע:
"אין לחפש, על-כן, ואין לגבש קריטריונים אובייקטיביים נוקשים לדיבור "החיים חיי משפחה", המופיע בסעיף 55 , ולדיבור "משק בית משותף" באותו סעיף. כל מקרה ראוי לו שייבחן על-פי נסיבותיו, מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירות היחסים על-פי מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם" .
ראה גם: בע"מ 3497/09 פלוני נ' פלונית (מיום 4.5.10).
- מכל מקום, בתי המשפט בפסיקותיהם ביקשו להגמיש את המבחנים לקביעת היותם של בני זוג ידועים בציבור, מתוך הבנה שחיי זוגיות יכולים לקבל פנים וצורות למכביר, אשר קשה לכנסם תחת משוואה קבועה אחת.
בע"א 79/83 היועמ"ש נ' סוזן שוקרון ואח' פד"י ל"ט (2) 690,694 נקבע:
"קיצורו של המבחן אינו אלא קביעה אם היחסים בין בני הזוג שבהם דיבר סעיף 55 עולים בקנה אחד עם יחסים בין בני זוג נשוי. אך המבחן הוא גמיש ביותר כי אין לו מתכונת אחת של חיי משפחה במשק בית משותף המצויה אצל כל הזוגות הנשואים ושונים הדברים כמעט מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפתם עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנות ולמצותם
כאן. כך שאין לך מבחן נוקשה אובייקטיבי אלא מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג"
וכן
"...אין לגבש קריטריונים אובייקטיבים נוקשים לדיבור המופיע בסע' 55 "החיים חיי משפחה" ולדיבור "משק בית משותף". כל מקרה ראוי לו שיבחן על פי נסיבותיו, מתוך ראיה כוללת של העובדות וסקירות היחסים על פי מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם" (ע"א 79/83 היועה"ש נ' סוזן שוקרון ואח' פד"י ל"ט (2) 690, 694)"
לאחר שנפרסה המסגרת הנורמטיבית והכלים המשפטיים בהם יש לנתח את הסוגיה נעבור ליישום ברמת הזוג הספציפי שלפנינו המנוח והמבקשת. תחילה יש להכריע עובדתית בין הנרטיבים השונים שהציגו הצדדים ולאחר מיכן לבחון את קיום יסודות הסעיף.
מהכלל לפרט
אף אחד מהצדדים אינו נשוי לאחר
- הצדדים הציגו עובדות שונות באופן קיצוני. המבקשת תיארה מצב של בני זוג החיים חיי משפחה במשק בית משותף ומבקשים למסד את אהבתם בנישואין, שמועדם תוכנן בסמוך לאחר פטירת המנוח. המתנגדים תיארו מצב של חברים לעבודה המקיימים קשר מיני בלבד. הקשר היה בעיקרו מבוסס על עזרה וסיוע של המנוח למבקשת להיחלץ מנישואיה לבעלה תוך הטלת ספק בעצם היותה גרושה.
- אחד מיסודות הסעיף הינו תנאי שאף אחד מבני הזוג אינו נשוי לאחר. עיון ראשוני בסיכומי הצדדים העלה כי קיימת מחלוקת עובדתית בשאלה האם המבקשת היתה גרושה. בשל חשיבות הסוגיה, הורתי למבקשת להמציא אישור ממשרד הפנים על מצבה האישי ביום הפטירה, השתייכותו העדתית של מר א.-בעלה וכן פסק דין להתרת הנישואין ככל שיישנו.
על הגשת ראיות בשלב סיכומים ראה: עא 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין פ"ד מה(2) 89.
המבקשת המציאה אישור משרד הפנים, לפיו במועד פטירת המנוח היתה גרושה, כאשר השינוי במצבה האישי הינו מיום 12.5.10 בהתאם לפסק הדין להתרת נישואין שניתן ע"י כב' השופט ברגר (ראה עדותה בעמ' 16 לפרו'). המנוח כאמור ניפטר ביום 21.4.11, דהיינו המבקשת היתה גרושה במועד הפטירה.
משמעות האישור, למעט קיום תנאי הסעיף בדבר אי היותם נשואים לאחרים, הטיית הכף באופן חד משמעי לנרטיב של המבקשת לעניין יחסיה עם המנוח, כאשר יש לבחון את הראיות והמוצגים בהקשר זה לצד שלילת הנרטיב של המתנגדים. המבקשת לא צריכה כל סיוע להתגרש, נישואיה הותרו ולפיכך הנרטיב שהציגו המתנגדים נשלל. המבקשת התגרשה ביום 12.5.10 .כל מסמך או מוצג החל מתאריך זה לא נעשה במגמה לסייע למבקשת להתגרש, אלא בהקשר "טהור" של היחסים בין המנוח למבקשת. כל משמעות אחרת חוטאת לאמת.
חיי משפחה
- ממכלול הראיות והעדויות עולה כי המבקשת הוכיחה קיום חיי המשפחה בינה למנוח, כאשר פני הצדדים לנישואין, כפי שיפורט להלן. הצדדים הכירו אומנם במקום עבודתם בבית החולים, עוד טרם הייתה המבקשת גרושה.
ניתוח עדויות
העד י.א., העיד כי בני הזוג הכירו בעבודתם המשותפת בבית החולים, כאשר המבקשת מעשנת בחדר המכונות בשנת 2009 לערך. יודגש כי ביסודות סעיף 55 עצמו אין כל רכיב של הגבלת זמן, עם זאת מבחינת ציר הזמן, ניתן לצורך העניין להתחיל עם גירושי המבקשת מבעלה. כאמור המבקשת גרושה מאז יום ה-12.5.10. הצדדים פנו למועצה הדתית ביום 9.11.10 (ת/8). הוכח כי הצדדים עמדו להתחתן וביקשו היתר נישואין ביום 16.11.10, כאשר פסק הדין מיום 24.1.11 קובע כי המבקשת יהודייה ואין מניעה מצד ההלכה לערוך חופה וקידושין כדמו"י (ראה דף שני לנספח 1א) לתצהיר ת/2).
בהמשך ציר הזמן בחיי בני הזוג –המנוח רוכש למבקשת טבעת נישואים ביום 15.2.11 , כאשר על הקבלה נרשם "טבעת זהב לבן קדושים" (נספח 1ג לתצהיר ת/2 וראה עדות התובעת בעמ' 22 לפרו' וסעיף 27 לתצהיר ת/2 וכן ראה עדות י.ב. בעמ' 12 וסעיף 9 לתצהיר ת/1).
יתרה מזאת, ביום 6.4.11 שונה שם משפחתה של המבקשת במשרד הפנים לשם משפחתו של המנוח (עמ' 1 לפרו' וידיעת הגרושה בעמ' 61 לפרו').
לא התרשמתי מהקושיות שמעלים המתנגדים באשר לעילה בעיכוב הנישואין ובבקיאותה של המבקשת בדיני הנישואין וסדרי המקווה. התרשמתי כי לולא פטירת המנוח הייתה מתקיימת החופה (עמ' 23 ו-24 לפרו' בעדות המבקשת) והצדדים היו נישאים. המדובר בבני זוג המבקשים למסד את הקשר ביניהם לאחר שכל אחד מהם היה נשוי והתגרש. החופה הייתה אמורה להתקיים במתכונת מצומצמת ברבנות(עמ' 13 ו-23 לפרו').המבקשת השתתפה עם המנוח בטיול בחוג המשוטטים- עדות מר צ.ש. (בעמ' 48 )בדבר יציאה לטיול עם המנוח). א. הגרושה, פגשה בה 3-4 פעמים והמבקשת אף חגגה עם המנוח והגרושה בליל הסדר לפי דרישת המנוח (עמ' 43 ).
- מכל המקובץ עולה, כי המבקשת הוכיחה קיום יסודות הסעיף בדבר חיי משפחה קרי -קיום יחסי אישות (עמ' 16 לפרו' וראה עדות ס. בעמ' 49 ו-51 בדבר הטיפול "אחד בשני" במובן הפיזי) , ראיית הצדדים את עצמם כבני זוג, כאשר מדובר בקשר של קבע.
נבדוק את יסודות סעיף "משק הבית המשותף".
משק בית משותף
- עיקר ההתדיינות היתה לגבי רכיב חיי המשפחה והיות הצדדים לא נשואים לאחרים. המבקשת עמדה בנטל הוכחת היותה גרושה וקיום חיי המשפחה שניהלה עם המנוח. השאלה האם יש בכך כדי לסייע למבקשת בהרמת הנטל בדבר משק בית משותף, גם אם כמות הראיות אינה רבה.
באשר למגורים - אין מחלוקת כי למבקשת היו מפתחות לדירת המנוח (עמ 1) עובדה שהגרושה א. אישרה (עמ' 58 והשווה לעמ' 42 לפרו' מיום 11.6.14). כמו כן למבקשת היו חפצים בבית המנוח. הגרושה א. אישרה כי בעת פטירת המנוח היו חפצים של המבקשת בבית המנוח, גם אם אינה זוכרת מה היו החפצים (עמ' 42).
בע"מ 3497/09 פלוני נ' פלונית (מיום 4.5.10) נקבע:
"מאחר ואין מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים והדברים שונים מזוג לזוג בהתאם לגילם, השכלתם, השקפת עולמם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וכיוצא באלה, על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות העניין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו, יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לעניין קביעות הקשר ומיסודו."
נקבע בפסיקה כי מגורים בדירות נפרדות סמוכות אינו מונע קיום חיי משפחה.
בית המשפט העליון הכיר בידועים בציבור שגרו בדירות ניפרדות בשל העובדה שעם הגבר התגוררו בניו הרווקים.
בע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (מיום 9.8.10) נקבע:
"כאשר בני הזוג מתגוררים יחדיו לסירוגין ולא כל העת, הרי שאין בכך כדי לגרוע מההכרה בבת הזוג כידועה בציבור בהתקיים הנסיבות המתאימות".
העד ח. העיד כי בני הזוג היו ישנים בבתיהם לסירוגין (עמ' 39, 41 וסעיף 13 לתצהיר ת/3).
בנסיבות המקרה דנן בני זוג מקיימים חיי משפחה. בנו של המנוח א. מתגורר עד שלב מסוים בדירה ומתפנה לכל המאוחר ביום 1.1.11 ,כאשר מכאן ואילך מערכת היחסים בין הצדדים עולה שלב לקראת נישואין-טבעת נישואין ביום 15.2.11- שינוי שם משפחה ביום 6.4.11, מתן למבקשת מפתח של הדירה וציוד המבקשת נמצא בדירה ,יש בכך להרים את הנטל בסוגיית המגורים.
אעיר כי למרות הצגת מסמך ההתקשרות עם הקיבוץ מיום 1.1.11, קיים ספק אם הבן א. עזב את הבית קודם לכן. מר צ.ש. העיד כי א. עזב את הבית "חצי שנה –שנה לפני פטירת המנוח"(עמ' 51). קיימות ראיות נסיבתיות לפיהם השיפוץ בדירת המנוח ברחוב ד. ,החל כבר בשנת 2010.
העד ח. שהשתתף בשיפוץ, העיד כי הבן א. לא שהה בבית בזמן השיפוץ(עמ' 43). מועד הביקור של העד י.א. אצל א. בקיבוץ ועריכת "על האש" וישיבה במרפסת אינה אופיינית לחודש ינואר אלא לחודשי הקיץ (ראה עמ' 57 לפרו'). יתרה מזאת, א. עצמו העיד כי היה בקיבוץ עשרות פעמים במהלך 4 השנים "יש לי שם חברים מאוד טובים"(עמ' 66), באופן שנתן לבני הזוג מרחב תימרון של מגורים בדירת המנוח. זאת לצד האפשרות כי הבן א. עזב את הדירה כבר בשנת 2010 ,באופן שהמבקשת עברה להתגורר עם המנוח, גם אם בחלק מהלילות,והשווה עם עדות י.ב. בעמ' 11 לפרו').
המבקשת העידה לשאלת בית המשפט, כי שנה טרם הפטירה התגוררה בבית המנוח ברחוב ד., אם כי "כשא. היה בא שישי-שבת-ישנו בג'."(עמ' 32). העובדה כי המבקשת חלקה את זמנה בין בית המנוח לביתה שלה, אין בה כדי לשלול את המגורים המשותפים. דהיינו גם אם מדובר בחלוקת מגורים לסירוגין, עדיין בני הזוג עמדו בתנאי רכיב המגורים המשותפים. בקשר ללילות בהם ישנו בנפרד הרי שהמנוח היה מסיע את המבקשת לעבודה ובכך אף המתנגדים מודים (ראה גם עדות י.א. בעמ' 56) ובכך מתקיים רכיב נוסף של חיי משפחה במשק בית משותף.
- שוכנעתי כי המנוח ערך שיפוץ בבית, כחלק מההערכות לחתונה, עדות מר ח. שהשתתף בשיפוץ –( עמ' 42 ותצהיר ת/3) ומעבר של קבע של המבקשת לביתו(ראה עדות המבקשת בעמ' 21). ככל שהמעבר של א. אכן התקיים בחודשי הקיץ של שנת 2010, יש מקום לטענה כי השיפוץ החל בספטמבר 2010 (ראה עדות המבקשת כי שיפוץ הדירה החל כחצי שנה טרם פטירת המנוח בסוף הקיץ- עמ' 20 ו31 לפרו').
- אבקש להבהיר כי למרות המסקנה כי הצדדים חלקו מגורים משותפים לסירוגין וכי נערך שיפוץ לקראת מעבר של קבע, הרי שהמבקשת לא הוכיחה חלק מהטענות שהעלתה. לא הוכח כי המבקשת מימנה חלק מתשלום הרכב(ראה דברי ב"כ המבקשת בעמ' 2 לפרו'). לא הוכח כי העבירה למנוח כסף(עמ' 21) ולמרות עדותה כי התחלקה עם המנוח בחשבונות דירת ד. לא הוצגו תימוכין לכך (עמ' 32).
- המבקשת הציגה ראיות קלושות לחלקה במימון השיפוץ ובמימון משק הבית המשותף, כך למשל הציגה חשבון כרטיס אשראי לרכישת מוצר אלקטרוניקה, אולם מייד בסמוך לרכישה מופיע זיכוי. המנוח רכש למבקשת טלפון נייד ומימן את אחזקתו (עמ' 2)זאת ועוד, בארון בית החולים היה מצוי סכום כסף בסך 3,500-4,000 דולר. המבקשת טענה כי מדובר בסכום שהעבירה למנוח לקראת החתונה (ראה עמדת הגרושה בעמ' 41). עם זאת בע"א 107/87 שרה אלון נ' פרידה מנדלסון פ"ד מג(1) 431 נקבע:
"אך אף אם נכון הדבר שהן מומנו רק על-ידי המנוח, לא נראה לי שיש בכך כדי להשפיע. "משק בית משותף" אין פירושו שוויון הכרחי במקורות המימון בין הצדדים. המשיבה, אף אם לא מימנה, הרי שטרחה ועמלה, ובכך תרומתה למשק הבית."
המימון הכלכלי אינו חזות הכל בקיום משק בית משותף. כך למשל המבקשת העידה כי בחרה את סוג הרכב (עמ' 29). העד ח. העיד כי המנוח והמבקשת היו רוכשים דברים ועושים קניות (עמ' 41) "ראיתי את הדברים שקנו מזגנים , מיטה וכו'. אני נוכחתי בבית לעזור לד."(עמ' 45). דהיינו די ברכישה המשותפת והשיטתית של בני הזוג, כדי להקים משק בית משותף גם אם המימון בפועל בא מהמנוח.
הכרעה - בחינה ע"פ הנסיבות
- מכל המקובץ הגעתי למסקנה כי המבקשת עומדת בתנאי סעיף 55 לחוק הירושה, במיוחד נוכח העובדה כי הנרטיב של הקשר בינה למנוח מבוסס ונתמך בראיות. נסיבות הדברים מצביעות על כך, כי אם המנוח היה נשאל האם המבקשת נמנית על יורשיו – היה עונה תשובה חד משמעית – כן.
- הצדדים הכירו בשנת 2009 כאשר עם גירושיה של המבקשת ביום 12.5.10 פעלו למיסוד הקשר. המנוח חי את חייו ולא יידע את הגרושה בכוונתו להינשא (עדות הגרושה בעמ' 57). המבקשת הוכיחה את קיומם של חיי משפחה משותפים עם המנוח. הצדדים פנו למועצה הדתית ביום 9.11.10 (ת/8) הוכח כי הצדדים עמדו להתחתן וביקשו היתר נישואין ביום 16.11.10, כאשר פסק הדין מיום 24.1.11 קובע כי המבקשת יהודיה ואין מניעה מצד ההלכה לערוך חופה וקידושין כדמו"י (ראה דף שני לנספח 1א) לתצהיר ת/2).
- בהמשך ציר הזמן בחיי בני הזוג –המנוח רכש למבקשת טבעת נישואים ביום 15.2.11 , כאשר על הקבלה נרשם "טבעת זהב לבן קדושים" (נספח 1ג לתצהיר ת/2 וראה עדות התובעת בעמ' 22 לפרו' וסעיף 27 לתצהיר ת/2 וכן ראה עדות י.ב. בעמ' 12 וסעיף 9 לתצהיר ת/1). ביום 6.4.11 משנה המבקשת את שם משפחתה במשרד הפנים לשם משפחתו של המנוח (עמ' 1 לפרו' וידיעת הגרושה בעמ' 61 לפרו'). המבקשת והמנוח חגגו יחד חגים, בילו ויצאו לטיולים משותפים.
המבקשת הוכיחה קיום יסודות הסעיף בדבר חיי משפחה קרי -קיום יחסי אישות(עמ' 16 לפרו' וראה עדות ס. (עמ' 49 ו-51) בדבר הטיפול "אחד בשני" במובן הפיזי) , ראיית הצדדים את עצמם כבני זוג כאשר מדובר בקשר של קבע.
עיקר ההתדיינות היתה לגבי רכיב חיי המשפחה והיות הצדדים לא נשואים לאחרים. עם זאת בשל אימוץ הנרטיב של המבקשת וההוכחה להיותה גרושה וקיום חיי המשפחה שניהלה עם המנוח, יש בהם כדי לסייע לתובעת בהרמת הנטל בדבר משק בית משותף, גם אם כמות הראיות אינה רבה.
הצדדים חלקו מגורים בביתה ובבית המנוח. המבקשת החזיקה במפתחות לבית המנוח והחזיקה ציוד בביתו. על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות הענין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו, יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לעניין קביעות הקשר ומיסודו. אין מחלקות כי פני הצדדים היה למיסוד הקשר, כולל עריכת חופה וקידושין. שוכנעתי כי המנוח ערך שיפוץ בבית כחלק מההערכות לחתונה(ראה עדות ח. שהשתתף בשיפוץ – עמ' 42 ותצהיר ת/3) ומעבר של קבע של המבקשת לביתו(ראה עדות המבקשת בעמ' 21). יתרה מזאת, די ברכישה המשותפת והשיטתית, כדי להקים משק בית משותף גם אם המימון בפועל בא מהמנוח. כך למשל המנוח רכש למבקשת טלפון נייד ומימן את אחזקתו (עמ' 2). באשר לרכב הוכח כי הצדדים עשו בו שימוש משותף לטובתם.
לפיכך, הנני מקבלת את הבקשה למתן צו ירושה תוך החלת סעיף 55 לחוק הירושה לפיו המבקשת תחשב לידועה בציבור של המנוח.
לסיכום
- מכל המקובץ נקבע כדלקמן:
א. ניתן צו ירושה אחר עזבון המנוח, תוך החלת סעיף 55 לחוק הירושה.
ב. הרכב שימש את משק הבית המשותף ויחולק בהתאם.
ג. המבקשת תמציא נסח פורמאלי של צו ירושה כמצוין, לחתימת בית המשפט.
- המתנגדים יישאו בהוצאות המבקשת ובשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ כולל מע"מ.
- המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את כל התיקים.
ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ה חשוון תשע"ה, 18 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.