המבקשת הועמדה לדין בבית-משפט השלום בחיפה (ת.פ 2038/00) בגין עבירות של אי מסירת מידע ומסירת מידע כוזב לשלטונות המס, לפי סעיפים 98(א) ו-98(ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק מיסוי מקרקעין) ובגין עבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף, לפי סעיפים 419 ו-420 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
המבקשת הינה עורכת-דין במקצועה, אשר בתקופה המתוארת בכתב האישום עבדה כעצמאית במשרד פרטי. על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום, ביום 1.5.1996 רכשה המבקשת יחד עם מתווך בשם יהודה קאיפי (להלן: קאיפי), מגרש באדמות מטה אשר בשטח 18,795 מ"ר (להלן: המגרש) ממר סלמאן נאיף זבאן (להלן: סלמאן) תמורת סכום של 103,370 דולר (להלן: העסקה הראשונה). על ביצוע העסקה הראשונה לא דווחו המבקשת וקאיפי לרשויות המס כמצוות חוק מיסוי מקרקעין. מאוחר יותר, במהלך התאריכים 14-15.10.1996, מכרו המבקשת וקאיפי חלקים מהמגרש לרוכשים שונים (להלן: הרוכשים) במחירים שונים (להלן: העסקאות הנוספות). המבקשת ערכה את הסכמי המכר בעסקאות הנוספות, בהסכמת ובידיעת קאיפי, לפיהם נחזה, כאילו סלמאן, ולא המבקשת וקאיפי, הינו המוכר לרוכשים, תוך שימוש בייפוי כוח אשר ניתן למבקשת מאת סלמאן מכוח עריכת העסקה הראשונה. כך גם דווח לרשויות המס. בנוסף, לגבי אחת מהעסקאות הנוספות דווח על סכום תמורה השווה בשקלים ל-11,000$, וכך גם נרשם בחוזה, זאת בעוד התמורה בפועל עמדה על סכום השווה בשקלים ל-30,000$.
בתאריך 6.1.2004 הרשיע בית-משפט השלום בחיפה (כבוד השופט א' שאנן) את המבקשת ואת קאיפי בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, בהכרעת דין מפורטת, תוך ניתוח הראיות שעמדו בפניו. בהכרעתו, דחה בית-משפט השלום את טענות המבקשת בפניו, לפיהן לא תפסה בצורה נכונה את מהות העסקה שנערכה בין קאיפי ובינה לבין סלמאן, בשל לחציו של קאיפי, חוסר ניסיונה ומצבה האישי הקשה. כן נדחו טענותיה של המבקשת בדבר אי-קבלת רווח מהעסקות שנערכו ובדבר אי-התקיימותו של היסוד הנפשי בעבירות על חוק מיסוי מקרקעין וכן טענותיה בנוגע להרשעתה בעבירות על חוק העונשין. בגין העבירות בהן הורשעה, גזר בית-משפט השלום (כבוד הנשיא א' קיטאי) על המבקשת תקופת מבחן של שנה (עם הרשעה), מאסר על תנאי של שמונה חודשים במשך שלוש שנים וכן קנס בסך 24,000 ש"ח.
על הכרעת-דינו של בית-משפט השלום ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בחיפה.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' נאמן, ר' ג'רג'ורה ו-ר' שפירא) דחה את הערעור בקובעו, כי אין הוא מתערב בהכרעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום. בנוסף, סמך בית-המשפט המחוזי את ידיו על מסקנותיו של בית-משפט השלום וקבע, כי אין לקבל את הטענה, כאילו סברה המבקשת, כי היא פועלת אך ורק כנאמן מטעם סלמאן וכי פעלה ברשלנות בלבד. לבסוף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הוכחה מעל לספק סביר התקיימות יסודות העבירות מחוק העונשין בהן הואשמה המבקשת, שכן הסכמי המכר בעסקאות הנוספות, בהם נעשה שימוש בדיווח לרשויות המס, הינם מסמכים שקריים "הדוברים שקר על עצמם".
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוענת המבקשת, כי שגו בתי-המשפט הקודמים בהכרעתם, שכן לטענתה, התעלמו מראיות שהובאו המצביעות על כך שהיא לא הבינה את מהות העסקה ולא נטלה לכיסה כל רווח כספי, למעט שכר טרחה. משום כך, טוענת המבקשת, אין ולא היה לה כל תמריץ לביצוע העבירה האמורה ובוודאי אין להרשיעה בעבירות על חוק מיסוי מקרקעין בהן הואשמה, הדורשות מחשבה פלילית. לטענתה, נכשלה היא בטעות בהבנת המצב העובדתי והמשפטי ונפלה קורבן למעשה מרמה של קאיפי, אשר ניצל את מצוקתה באותה עת. בנוסף, טוענת המבקשת, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מסתירות מהותיות בעדויותיהם של הרוכשים, אשר עלתה בהם חמתם לאחר זמן רב והדבר גרם לשינוי גרסתם מזו שמסרו בחקירת נציבות מס הכנסה, במועד קרוב יותר להתרחשות האירועים. כן טוענת המבקשת, כי הורשעה בעבירות לפי סעיפים 419 ו-420 לחוק העונשין כבדרך אגב, ללא פירוט קביעות עובדתיות ומבלי שנקבע, כי התקיימו מעל לספק סביר היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירה. טענות אלו מעוררת, אליבא דהמבקשת, שאלות משפטיות חשובות וכלליות, בדבר שינוי נטל הראיה במשפט הפלילי והטלתו על הנאשם, התעלמות מוחלטת של בית-המשפט מראיות ברורות וכן הרחבת הנטל הרובץ על מייצגו של צד לעסקה, בכל הקשור לדיווח לשלטונות המס.
בתשובתו לטענות אלו של המבקשת, טוען בא-כוח המשיבה, כי למעשה טענותיה אינן מעלות כל שאלה משפטית כללית או בעלת חשיבות, המצדיקה מתן רשות ערעור וכי כל כולה של הבקשה מבוססת על הכרעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות. גם לגוף העניין סומך בא-כוח המשיבה על הכרעות אלו וטוען, כי לא נפל בהם כל פגם ובדין הורשעה המבקשת בעבירות שיוחסו לה.
ביום 18.6.2006 אישרתי את הגשתם של טיעונים משלימים מאת הצדדים, בהמשך לאישור ייצוגה של המבקשת ע"י בא-כוחה, עו"ד פרופ' קנת מן. כן אושרה, בהתאם לבקשה מוסכמת מאת הצדדים, הגשת ראיות נוספות בפרשה שבפנינו. מראיות אלו עולה, כי ביום 14.10.1998, כשנה וארבעה חודשים לפני הגשת כתב האישום כנגד המבקשת, הגישה האחרונה למחלקת החקירות בנציבות מס הכנסה בקשה להטלת כופר כספי, כתחליף להמשך ההליכים הפליליים כנגדה (להלן: בקשת הכופר). בקשת הכופר הוגשה בהתאם להמלצת מחלקת החקירות ולטענת המבקשת, תוך ציון כי אכן יומלץ בחיוב על הטלת כופר. למרות אישור קבלת בקשת הכופר, לא קיבלה המבקשת תשובה כלל מאת נציבות מס הכנסה, עד ליום 17.2.2000 בו הוגש כתב האישום כנגדה. בהמשך לבדיקתה בנציבות מס הכנסה, קיבלה המבקשת ביום 13.6.2000 מכתב דחייה, אשר איננו נושא תאריך, ממנו משתמע, כי בקשתה להטלת כופר נבחנה ונדחתה, בהתאם להחלטת וועדת הכופר מיום 3.5.2000, קרי כשלושה חודשים לאחר כתב האישום כנגד המבקשת.
בטיעונים המשלימים טוען בא-כוח המבקשת, כי דחיית הטיפול בבקשת הכופר גרם למצב שוועדת הכופר המוסמכת להחליט עמדה בפני מצב נתון בו הוגש כתב אישום, דבר אשר השפיע על נקיות שיקול דעתה כנגד המבקשת. לטענתו, לולא מצב דברים זה היו סיכוייה של המבקשת לסיים את הפרשה בהטלת כופר בלבד טובים ביותר, בהתאם להמלצת מחלקת החקירות בעניינה. השתהות הגורמים המוסמכים בנציבות מס הכנסה הביאו, אליבא דבא-כוחה, לשינוי מצבה של המבקשת לרעה וליצירת תלות בעיכוב ההליכים הפליליים בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, דבר אשר אכן ביקשה פעמיים, אך נדחתה. לאור זאת, טוען בא-כוח המבקשת, נפגעה המבקשת פגיעה חמורה ועל-כן, מבקש הוא מבית-המשפט להסיק, כי כתב האישום הוגש כנגד המבקשת בחוסר סמכות ופסקי הדין שנתנו כנגדה בטלים. לחילופין, מבקש בא-כוח המבקשת מבית-משפט זה סעד מן הצדק, בשל הפגיעה הקשה בזכויותיה הדיוניות היסודיות, בדמותו של ביטול פסקי הדין ולחלופין, ביטול ההרשעה.
בתגובתו לטיעונים המשלימים, טוען בא-כוח המשיבה, כי טענות אלו, למרות שהמבקשת החזיקה בכל הראיות עליהן הן מיוסדות מזה זמן רב, לא בא זכרן כלל בהליכים הקודמים וכי אין מקום להיזקק להם כעת לאחר דיון בשתי ערכאות. על-כן מבקש בא-כוח המשיבה לדחות טענות אלו על הסף בשל שיהוין הניכר. כן טוען בא-כוח המשיבה, כי עצם הבקשה הינה להפעלתה גרידא של דוקטרינת ההגנה מן הצדק ואין כל העלאה של שאלה משפטית אשר תצדיק דיון בכך בגלגול שלישי. לגוף העניין, טוען בא-כוח המשיבה, כי לא ברור במה אכן נפגעו זכויותיה של המבקשת ועל מה מבוססת ההנחה, כי היתה מתקבלת בקשת הכופר אשר הגישה. על-כל-פנים, טוען הוא, כי אין בנסיבות המקרה משום פגיעה קיצונית של רשויות אכיפת החוק במבקשת, פגיעה שיש בה משום עיוות הצדק ורדיפת הרשויות, כזו אשר תצדיק ביטולו של ההליך כולו כסייג מן הצדק.
לאחר בחינת טענות הצדדים ונסיבות המקרה, נחה דעתי, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). לא התרשמתי, כי הוצגה בבקשת רשות הערעור שאלה משפטית עקרונית שכזו ועל-כן מקובלות עלי טענות המשיבה, כי המבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.
אבאר את מסקנתי זו: באשר לטענותיה של המבקשת בעצמה התרשמתי, כי למרות המחלצות המשפטיות בהן הולבשו, אין בהן יותר מאשר חזרה גרידא על טענות עובדתיות ומשפטיות, הנוגעות למצב העניינים הספציפי בפרשה זו, אשר נבחן ונדון לעומקו על-ידי הערכאות הקודמות ועל-כן, אין הן מצדיקות דיון נוסף. גם לגופו של עניין לא נראה, כי נפל פגם בקביעותיהן.
באשר לטענותיו של בא-כוח המבקשת בעניין חוסר סמכות, לא הובא בפניי כל נימוק משפטי, בגינו יש להתלות את החלטות רשויות התביעה בהחלטות הממונה ברשות המסים על הטלת כופר. החשש שהובע על-ידי בא-כוח המבקשת, לפיו תושפע החלטת וועדת הכופר בשל הגשה של כתב אישום, אין לה סימוכין בפסיקה ולא בחוק, שאף מכיר במפורש באפשרות, כי תתקבל בקשה זו של עבריין מס על-ידי המנהל המוסמך, אף לאחר תחילת קיום הליכים פלילייים כנגדו, אלא שאז יותנה הדבר בעיכוב הליכים על-ידי היועץ המשפטי לממשלה (ראו סעיף 101 לחוק מיסוי מקרקעין).
בעניין הטענות בדבר זכותה של המבקשת לסעד של הגנה מן הצדק, גם כאן מקובלות עליי טענותיו של בא-כוח המשיבה, כי למעשה אין מקומה של טענה כגון זו להישמע בערכאה שלישית, בעוד העובדות המהוות בסיס לטענה היו ידועות למשיבה מתחילתו של ההליך כולו ועל-כן גם בעניין זה, מורה לנו הלכת חניון חיפה, כי אין הצדקה למתן רשות ערעור.
יתר-על-כן, אף לגוף העניין נראה, כי אין מקום למתן סעד מן הצדק במקרה שלפנינו. אבני הדרך הפסיקתיות בעניין קבלת דוקטרינת הגנה מן הצדק הינן ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 וע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ' (טרם פורסם) (להלן: פרשת בורוביץ'). בפרשות אלו, ובעיקר בפרשות בורוביץ', נסקרו שוב הטעמים להפעלת הדוקטרינה והתנאים בהם אכן יבוטל כתב אישום כנגד נאשם בשל ההגנה מן הצדק. וכך נאמר בפסק הדין, לאחר סקירת הערכים השונים העומדים ביסוד הדוקטרינה:
"עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט...ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר"
בהמשך דבריו מציב בית-המשפט שלבים ברורים להחלת הדוקטרינה:
"בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן.... בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום."