1. ראשית דבר, בצער רב עלי לומר כי סכסוך זה בין האם לאב, ובינם לבין ילדיהם הינו מן הקשים שניתן להעלות על הדעת. הסכסוך שבין הצדדים, סכסוך שהחל בהגשת תביעות הדדיות כבר בשנת 2000, אשר במסגרתו הוגשו 11(!) תובענות שונות, הוביל את ההורים וילדיהם לעברי פי פחת.
2. אין זה המקום ואין זה הזמן לסקור את עשרות, אם לא מאות, ההליכים שהתקיימו בין הצדדים, ודי אם אזכיר כי להורים שלושה ילדים, אשר שניים מהם (בן בגיר וילדה בת 16.5 שנים) שמתגוררים עם האב, אינם בקשר עם האם, ולמעשה הם מחקו אותה ואת דמותה מחייהם.
3. ביום 27.4.11, ניתן בעניינם של הצדדים פסק דין כולל על דרך הפשרה, בו קבעתי בסעיף 31 לפסק הדין, כי:
"לאור התסקירים שהוגשו לתיק, לאור טענות הצדדים וביתר שאת לאור השיחה שקיימתי עם הילדה ביחידת הסיוע, נחה דעתי כי תהיה זו טובתה של הילדה להמשיך ולהיות במשמורתה של האם תוך המשך הסדרי הראיה עם האב כפי שהם מתקיימים בפועל. לפיכך, אני קובע כי הילדה פ.מ. ת.ז. ........... תהא במשמורתה של האם".
4. הלכה למעשה, בפסק דיני זה לא שיניתי מאומה מהמצב המשפטי והעובדתי ששרר בעניין משמורת הילדה והסדרי והראיה, וטרם נעילה כתבתי:
"תקוותי כי עם מתן פסק דין זה יבוא קץ למחלוקות הצדדים וכי יפתח נתיב הידברות בין ההורים בעניין ילדיהם."
5. לצערי הרב, תקוותי התבדתה.
6. ביום 18.5.11 הגישה המבקשת, בשם הקטינה, בקשה למתן צו הגנה כנגד המשיב. בבקשתה זו, גוללה המבקשת השתלשלות אירועים שהובילה
לניסיון אובדני של הילדה, שבעטיו אושפזה הילדה בבית החולים תל השומר.
7. בבקשה מקיפה ביותר שהוגשה בכתב יד, בעוד הילדה שוהה בבית החולים, גוללה האם מסכת התעללות, שלדבריה, חוותה הילדה במחיצתו של האב לאחר ובעקבות פסק הדין, שהובילה את הילדה לניסיון אובדני על ידי בליעת כמות משמעותית של תרופה להורדת חום (אדוויל).
8. הן בבקשה והן בדיון שהתקיים במעמד צד אחד, העידה האם כי האב הפעיל על הילדה מכבש לחצים כבד והלין בפניה על כך שבפסק דיני, עשיתי שימוש במילים: "
וביתר שאת לאור השיחה שקיימתי עם הילדה ביחידת הסיוע...". לטענת האם, הילדה סיפרה לה כי אביה ואחיה התנכלו לה בצורה מחפירה במהלך השבת ששהתה במחיצתם והטיחו בפניה האשמות כבדות על כי האמור בפסק הדין "מוכיח" כי היא לא אמרה לבית המשפט את המצופה ממנה לומר.
9. אין בדעתי, בשלב זה ליתן ביטוי מקיף להתרשמותי מהילדה עת נפגשתי עמה, אולם די אם אומר שגם השחקן המוכשר ביותר, לא כל שכן בת 12 וחצי שנים, יתקשה להסתיר את שניסה להצפין בליבו, ודי לחכימא...
10. לאור האמור בבקשה ולאור עדותה של האם בפני, הוצאתי תחת ידי צו הגנה במעמד צד אחד האוסר על מפגשים או תקשורת בין האב לבין הילדה, לרבות באמצעות אחיה הגדולים.
11. בתצהירו של המשיב, הכחיש האב לחלוטין את טענות המבקשת וטען כי כל אשר עשו, הוא וילדיו, היה:
"... השתתפנו ככל יכולתם (כך במקור-י.ש.) בהפגת צערה מהמכה שניחתה עליה עם קבלת פס"ד של ביהמ"ש" (סעיף 7 לתצהיר).
12. עוד הוסיף האב והצהיר כי:
"אני מנסה למזער ככל יכולתי את הקונפליקט שהילדה נמצאת בו עקב הגירושין והחלטות בית המשפט, אולם המשיבה ממשיכה להסית ולהדיח ומסרבת לקבל את המצב שמ' בקשר עם אביה ואחותה" (סעיף 9 לתצהיר).
13. האמנם?!
14. אין מחלוקת כי שני הילדים הגדולים שבמחיצת האב אינם שומרים על קשר עם אמם, זאת אם להשתמש בלשון עדינה, בעוד שהילדה שבמשמורתה של האם, שומרת על קשר רציף עם האב ולא נרשמו על הפרעות או סיכולים של הסדרי הראיה.
15. לשיטתי, העובדה כי שני ילדים, שאמורים היו להתחנך לאורו של
הדיבר החמישי
, מתנכרים לאימם בצורה שאין מוחלטת ממנה, יש בה ללמד, להעיד ואף להוכיח את שאינו מצריך עוד ראיה. אין זה סביר כי שני ילדים, פרי בטנה של האם, יחליטו ביום סגרירי לנתק כל קשר מאימם ולאב לא יהיה כל חלק בכך.
16. לצערי הרב, החומר שבתיק בית המשפט, לרבות התסקירים שהוגשו מוכיחים בעליל כי ניתוק הקשר בין הילדים לבין האם הינו תוצר של הסתה בלתי פוסקת מצידו של האב.
17. כך לדוגמא, בתסקיר שהוגש ביום 6.2.07 נכתב:
"אני מתרשמת כי הילדים הגדולים .... נאמנים לאב, מתבטאים בשפתו ומהווים שופר לכעסיו על האם... האב אינו מקבל את הסמכויות שהוענקו לנו ע"י ביהמ"ש ואינו פועל לטובת ילדיו תוך שהוא משתמש בטיעונים דתיים שאינם רלוונטיים להסדרי הראייה" (עמ' 4-5).
18. בתסקיר נוסף שהוגש ביום 4.7.07 מציינת הגב' נעמי פוגל, עו"ס, כי:
"אני סבורה כי ילדים בגיל זה אינם יכולים להגיע למצב כה לא טבעי של סרבנות קשר כה קשה בלא שיחושו כי ההורה המגדל אותם מגבה אותם בכך" (עמ' 7).