(בשאלת כשירות הנאשם לעמוד לדין)
סגן הנשיאה, השופט צ' סגל
:
1. לפנינו מחלוקת בדבר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין פלילי. את מקורה הנורמטיבי של שאלה זו ניתן למצוא בהוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. חוק סדר הדין הפלילי אינו מגדיר מהו אותו "חוסר מסוגלות לעמוד לדין", וכך גם החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991.
2. נושא נוסף השנוי במחלוקת בין הצדדים הוא האם הנאשם אחראי מבחינה פסיכיאטרית למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. החלטה זו אינה עוסקת בנושא האמור וזו תינתן אך בסיום שמיעת הראיות בתיק ולאחר שמיעת סיכומי באי-כוח הצדדים, אם וככל שיימצא הנאשם כשיר לעמוד לדין פלילי.
3. משחלוקים הצדדים בשאלת כשירות הנאשם לעמוד לדין, על בית המשפט להכריע אם בעטיו של מצב נפשי נתון לא מסוגל הנאשם להתגונן כראוי מפני ההאשמות המופנות כלפיו, אינו מסוגל להבין את מצבו, להעריך את חומרת העבירות ולתקשר עם עורך דין במטרה לקבל סיוע משפטי (השוו: ע"פ 7747/08
ג'ילין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, (5.8.10); ע"פ 3230/05
גולה נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 477 (2007); ע"פ 237/67
כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1) 182 (1968); י' קדמי,
על סדר הדין בפלילים, חלק ג', עמ' 1971 (הוצאת דיונון, 2009).
4. על-מנת לקבוע שנאשם אינו כשיר לעמוד לדין על בית משפט להשתכנע, כי הנאשם חולה במחלת נפש וכי מחמת מחלה זו הוא אינו מסוגל לעמוד לדין, להבין את המתרחש ולהתנהל באופן מושכל לצורך הגנה על עצמו במסגרת ההליך הפלילי. ברי, אפוא, כי עצם קיומה של מחלה הנו תנאי הכרחי
אך לא מספיק לצורך קביעת כשירותו של נאשם לעמוד לדין מחמת ליקוי נפשי (ראו: ע"פ 10166/98
פלונית נ' מ"י (לא פורסם, 1.10.10); פרשת
ג'ילין הנ"ל, פסקה 107 לחוות דעתו של כב' השופט א' א' לוי;
קדמי, בעמ' 1972).
5. הגם שמדובר בעניין שברפואה, עצם קיומה של מחלה מסור להכרעה שיפוטית ובית המשפט ולא הרופא המומחה הוא הקובע אם נאשם חולה במחלת נפש כמובנה בחוק, זאת על-יסוד הכרעה בין חוות-דעת מומחים תוך שקלולן ובחינתן אל מול מכלול הראיות שהובאו בפניו לצורך הכרעה בסוגיה.
6. נגזר מכך, כי גם הכרעה בדבר אי מסוגלות הנאשם לעמוד לדין, כמו גם הכרעה בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הנפש לחוסר מסוגלות הנאשם להבין, להתגונן ולשתף פעולה עם סנגורו, מסורה בלעדית לבית המשפט. כמו ביחס לרכיב הראשון, היינו - עצם קיומה של מחלה, כך גם הכרעות בסוגיות אלו הנן פרי שיקול ושקלול מגוון ראיות יחד עם חוות-דעת מומחים.
7. אבחון נאשם כחולה במחלת נפש איננו פוטר אותו בהכרח מאחריותו הפלילית או מהעמדתו לדין. יש לבחון באופן פרטני מהן השפעותיה של מחלת הנפש על תפיסת המציאות שלו, על רמת המודעות שלו, על כושרו השכלי ועל יכולת השליטה שלו בהתנהגותו.
8. איננו נדרשים בהכרח לקבוע כבר בשלב זה ממצא משפטי בשאלה האם הנאשם חולה ב"מחלת נפש" כמובנה בחוק (זאת על יסוד ניתוח משולב של מכלול חוות הדעת שהוצגו לפנינו אל מול העובדות העולות מעדויות שנשמעו בפני בית המשפט וממסמכים שהוגשו, וכן מתיעוד מתקופות ההסתכלות השונות), שכן נושא זה יוכרע רק בתום שמיעת הראיות במשפט.
כל שעלינו להכריע עתה הוא בשאלה בדבר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין על בסיס הטענה לפיה הוא אינו מסוגל להבין את ההליך המשפטי, לשקול שיקולים ענייניים ולשתף פעולה עם סנגוריו ועם מאמצי ההגנה. בהקשר זה נבחן את התנהגותו של הנאשם בבית המשפט, כמו גם מחוצה לו, כאינדיקטורים המאשרים או השוללים את הטענות הללו.
9. יצוין, כי קיימת שאלה גם לגבי ההגדרה המושגית של הטענה בדבר "אי מסוגלות לעמוד לדין". בהקשר זה קיימות עמדות ואסכולות מצמצמות הרואות בעצם יכולת הנאשם להבין היכן הוא מצוי ומי הם נושאי התפקידים השונים במשפטו, כאינדיקציה מספקת לכך שהוא מסוגל לעמוד לדין חרף היותו חולה במחלת הנפש (בהנחה שהוא אכן חולה).
10. מנגד, קיימות אסכולות אחרות הגורסות כי יש לבחון מהותית האם הנאשם מבין את הליכי המשפט, יכול ומסוגל לעקוב אחר מהלך הדברים, להעריך את מצבו, להיעזר ואף לעזור להגנתו (ראו: עניין
ג'ילין לעיל, סעיף 109 לפסק דינו של כב' השופט י' דצינגר וסעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט א' א' לוי).
11. בהקשר האמור יובהר, כי לא די באי שיתוף פעולה מצדו של נאשם עם סנגוריו או עם ההליך על מנת להביא בהכרח למסקנה כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין. בע"פ 1526/02
פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1845 (2006), נקבע בהקשר זה כלהלן:
"
העובדה שנאשם אינו מסכים לשתף פעולה עם סנגוריו ומוותר כליל, למעשה, על קו הגנה כלשהו, היא אמנם רלוונטית, ואף חשובה, לבחינת כשירותו הנפשית לעמוד לדין (ראו: ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228 (להלן - עניין לוי) בעמ' 232; רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133(להלן - עניין אבנרי), בעמ' 143). ואולם, אך מובן הוא כי אין היא חזות הכל, אף לא ביחס לנאשם שהומלץ לו ליטול תרופות פסיכיאטריות. ראשית, העובדה שנאשם אינו משתף פעולה עם סנגוריו אינו מנהל קו הגנה, אין בה כדי להעיד בהכרח על חוסר יכולתו לעשות כן. שנית, התנאים המצטברים הצריכים להתקיים כדי שייקבע כי נאשם אינו כשיר לעמוד לדין הם שניים: כי הנאשם סובל ממחלת נפש וכי עקב כך אינו מסוגל לעמוד לדין (סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש; ראו גם עניין אבנרי, בעמ' 140). בחינת יכולתו של נאשם לנהל את הגנתו כראוי ולהתייעץ עם סנגור הנה אך חלק ממה שבית המשפט אמור לבדוק בבוחנו את התקיימות התנאי השני, היינו, אם הנאשם שמולו כשיר לעמוד לדין אם לאו. במסגרת זו על בית המשפט לבחון גם, בין היתר, האם הנאשם מסוגל להבין את הליכי המשפט (עניין לוי, בעמ' 232; עניין אבנרי, בעמ' 143)".
(שם, בעמ' 1853, וכן עניין
פלונית הנ"ל פיסקה 49 לפסק הדין)
12. ויודגש בשנית: גם אם נצא מנקודת הנחה הנוחה יותר לנאשם, לפיה הוא סובל ממחלת נפש (וכאמור, טרם הכרענו בכך), אין זה בהכרח שולל את המסקנה כי הוא כשיר לעמוד לדין.
13. בהקשר האמור, נבחן אף את משמעות חוסר רצונו של הנאשם לשתף פעולה ולהשתלב במערך הגנתו, למצער במישור הפומבי, וסירובו המוצהר לקבל על עצמו את מרות בית המשפט ואת מרות המדינה וחוקיה.
14. אכן, הנטייה המיידית הרווחת הנה לסבור כי נאשם שאובחן כחולה נפש אינו כשיר לעמוד לדין, אלא שזוהי הכללה שאינה תואמת את הידוע בנוגע ליכולת התפקוד הקוגניטיבי של חלק ניכר מאלה שהוגדרו כחולי נפש או כבעלי הפרעה פסיכוטית, אשר פרט לקיומה של הפרעה ספציפית, שאר תחומי התפקוד שלהם נותרו שמורים ללא פגע.