הבקשה לאסור פרסום חלקים מהכרעת הדין
1.ביום 10.2.2011, ניתנה הכרעת הדין בעניינה של הנאשמת עדי בניטה, במסגרתה היא הורשעה בעבירה של רצח בכוונת תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק העונשין"). לאחר שימוע הכרעת הדין, ביקש ב"כ הנאשמת, עו"ד פרופ' קנת מן, כי הכרעת הדין לא תתפרסם במלואה, שכן יש בה כדי לחשוף פרטים אישיים רבים הנוגעים למצבה הנפשי של הנאשמת ולהיסטוריה הרפואית שלה.
במעמד זה החלטנו, כי ניתן יהיה לפרסם בשלב זה את החלק האחרון של הכרעת הדין בלבד, מעמוד 59 ואילך. עוד קבענו, כי ב"כ הנאשמת יודיע לבית המשפט, אילו קטעים יש, לדעתו, להשמיט מהכרעת הדין לצורך פרסומה.
בהודעה שהוגשה לבית המשפט, ביקש ב"כ הנאשמת שלא יפורסמו חלקים של הכרעת הדין
"שבהם מתוארים הממצאים והמסקנות הנובעים ממסמכים רפואיים בדבר מצבה הנפשי של הנאשמת", וכן חלקים אחרים של הכרעת הדין
"שבהם מובאות עמדותיהם של הפסיכיאטרים ואנשי בריאות הנפש האחרים בנוגע למצבה הנפשי של הנאשמת". בנוסף, ביקש עו"ד קנת מן, כי "
לא יפורסמו חלקים של הכרעת הדין שבהם מובאות עדויות של בני המשפחה בנוגע למצבה הנפשי של הנאשמת".
תגובת המאשימה
2.בתגובתה לבקשה, הביעה ב"כ המאשימה, עו"ד יהודית לייבה, את התנגדותה לבקשה לאסור פרסום חלקים מהכרעת הדין. עו"ד לייבה ציינה, כי עקרון פומביות הדיון מעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, ומעקרון זה נגזרת הזכות לפרסם כל דבר אשר נאמר והתרחש בבית המשפט. החריגים לעקרון פומביות הדיון פורטו בסעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן:
"חוק בתי המשפט"), וכפי שנקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון, יש לפרש חריגים אלה על דרך הצמצום. בהתנגשות בין ערך פומביות הדיון, מצד אחד, והזכות לפרטיות, מהצד האחר, גובר, ככלל, עקרון פומביות הדיון, אלא אם מדובר בפגיעה חמורה בפרטיות, להבדיל מפגיעה "סתם". לגישתה של ב"כ המאשימה, אותם חלקים שב"כ הנאשמת מבקש לאסור את פרסומם, אינם עונים על הגדרת
"פגיעה חמורה בפרטיות", ועל כן אין לאסור את פרסומם. הפגיעה, לה טוענת הנאשמת, הינה פגיעה מהסוג הנלווה באופן רגיל וטבעי למהלך של ניהול תיק פלילי, שבו המחלוקת המשפטית נוגעת למצבו הנפשי של הנאשם ולשאלת אחריותו הפלילית למעשה העבירה שביצע. אם תתקבל הבקשה, הרי שיאסר פרסומם של חלקים משמעותיים ומהותיים של כל פסק דין העוסק במצבו הנפשי של נאשם, אשר לטענתו הוא אינו בר עונשין. עוד נטען, כי אין לראות את הנאשמת כ
"אדם עם מוגבלות נפשית", כפי ההגדרה המופיעה בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. הגדרה זו דורשת, כי המוגבלות הנפשית תגביל יכולתו של אדם להיחקר או למסור עדות, ואין זה המצב בעניינה של הנאשמת.
דיון והכרעה
הבסיס הנורמטיבי
3.סעיף 3 לחוק יסוד השפיטה קובע את העיקרון לפיו
"בית המשפט ידון בפומבי זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". עקרון פומביות הדיון מעוגן גם בסעיף 68 לחוק בתי המשפט, שם נקבע כי
"בית משפט ידון בפומבי". באותו סעיף נקבעו חריגים לכלל פומביות הדיון, אך כפי שעולה מפסיקתו של בית המשפט העליון
"בשל חשיבותו של עקרון הפומביות, נפסק עם זאת כי סטייה ממנו לא בנקל תתאפשר, כי לעולם תטה הכף אל עבר פומביות הדיון וכי החריגים לעקרון זה ייושמו על דרך הצמצום ורק לאחר שקילה קפדנית וזהירה" (בש"פ 8698/05
אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 19.10.2005)). ועוד נקבע באותו פסק דין כי
"יש להקפיד על כך שאיסור הפרסום יהיה במידה שאינה עולה על הנדרש, וכי מקום שניתן להשיג את התכלית שלשמה התקיים הדיון בדלתיים סגורות ע"י פרסום חלקי של פסק הדין, יורה בית המשפט על דרך זו".
בע"פ 11793/05
חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 5.4.2006), הוצגו שלושה רציונאלים מרכזיים העומדים מאחורי עקרון פומביות הדיון. הרציונל הראשון, עניינו בזכות הציבור לדעת
"והוא מבוסס גם על חופש הביטוי וחופש העיתונות... רציונל זה שם במרכז את החופש לפרסם ברבים את הנעשה בבית המשפט". הרציונל השני, העומד בבסיס עקרון פומביות הדיון
, "הינו תרומתו לשיפור איכות ההחלטה הניתנת בסוף ההליך". הרציונל השלישי
"מתייחס לאמון הציבור ברשויות הציבור בכלל ובבתי המשפט בפרט" (וראו גם בש"פ 8773/09 י
דיעות אחרונות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 27.1.2010)).
כאשר מדובר בסוגיה הנוגעת לאיסור פרסום חלקים מדיון שהתנהל בבית משפט, חל סעיף 70 לחוק בתי המשפט שעניינו
"איסור פרסומים", ולענייננו רלוונטי ס"ק (ד) הקובע לאמור:
"בית המשפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם".
בע"פ 11793/05 הנ"ל נקבע, כי על בית המשפט
"לבחון האם מתקיימת אחת מהעילות אשר מאפשרות לבית המשפט למנוע פרסומם של הליכי משפט. רשימת העילות מצויה בסעיף 70 לחוק בתי המשפט".
סעיף 70(ד) מאפשר למנוע כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט אם מדובר בפגיעה חמורה בפרטיות, וכפי שנקבע בע"א 4963/07
ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 27.2.2008)
"הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט תוחמת עצמה, בהקשר בו עסקינן, לאיסור פרסום בשל פגיעה בפרטיות. לפיכך, כשלב ראשון בהפעלת הסמכות לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט יש לבחון האם איסור הפרסום המבוקש נדרש לשם מניעת פגיעה (חמורה) בפרטיות... מקום בו הפגיעה הנטענת אינה בפרטיות של אדם אלא בערך אחר, אין בהוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט כדי לסייע". בפסק דין זה ציין בית המשפט העליון את המובן מאליו, כי
"היקף התפרשותו של המונח פרטיות אינה קלה". המדובר באחד המונחים המשפטיים שאינו ניתן להגדרה מדויקת, מה גם שבדרך כלל המונח פרטיות נוגע
"לגבי אותם עניינים של הפרט, אשר על פי מוסכמות חברתיות זכאי הפרט לשומרם לעצמו מבלי שזולתו יתן להם פומבי ללא הסכמתו". ועוד נאמר, כי ראוי שלא ליצור רשימה סגורה או פרטנית של המונח פרטיות, על מנת שאפשר יהיה לבדוק את הנושא על פי ההקשר שבו הוא מופיע.
גם אם מדובר בפגיעה בפרטיות, עדיין יש
"להמשיך ולבחון את עוצמתה של הפגיעה", שכן סעיף 70(ד) קובע כי ניתן לאסור פרסום רק כאשר מדובר ב
"פגיעה חמורה בפרטיות", ואין להסתפק בפגיעה
"סתם", הגם שכאשר עסקינן באדם עם מוגבלות שכלית או נפשית
"ניתן לאסור פרסום מקום בו נגרמת פגיעה בפרטיות, מבלי נדרש שתהא זו פגיעה חמורה".
ככל שמדובר בעניינים
"המשתייכים לליבת המונח פרטיות, תגבר הנטייה לראות בפגיעה כפגיעה חמורה".
גם לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה, כי מדובר בפגיעה בפרטיות, עדיין מוטלת עליו החובה
"לאזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבפרסום המסויים אל מול הנזק שיגרם כתוצאה ממנו... בנוסף... ניתן להביא במניין השיקולים את השלב בו נמצא הדיון השיפוטי - אין דינו של פרסום בשלב הגשת כתב התביעה, כאשר ניצבת גרסה אחת בלבד, כדינו של פרסום פסק דין, הכולל ממצאים שעברו את כור ההיתוך השיפוטי".
כאשר דובר בבקשה של נאשם, שהורשע בין היתר בעבירה של הריגה, לאסור פרסום שמו קבע בית המשפט העליון בע"פ 9695/10
אבו ערישה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 23.1.2011), כי עניינו של המבקש אינו
"נמנה על המקרים המיוחדים המצדיקים חריגה מעקרון פומביות הדיון... מסקנתי זו מתחזקת לאור ההלכה לפיה לאחר שהורשע הנאשם גובר האינטרס הציבורי בפרסום פרטיו ופרטי המקרה על פני זכותו לפרטיות, וזאת כיוון שכבר לא עומדת לזכותו חזקת החפות".
מן הכלל אל הפרט
4.בענייננו, נוהל משפטה של הנאשמת סביב טענתה, כי היא אינה ברת עונשין, שכן יש להחיל עליה את סייג אי השפיות הדעת, כמשמעותו בסעיף 34ח לחוק העונשין. מטבע הדברים, נשמעו מומחים בפסיכיאטריה הן מטעם המאשימה והן מטעם הנאשמת, והוצגה בהרחבה ההסטוריה הרפואית של הנאשמת. עדים אלה נשמעו במהלך המשפט בדלתיים סגורות על מנת לשמור על פרטיותה של הנאשמת, אשר היתה בשלב זה בחזקת חפה מפשע.