בא כוחם של נאשמים 2 ו-3, עו"ד נהרי, עותר לאפשר לנאשמים 2 ו-3, שהוא מייצגם, לחזור בהם מהודאתם בעובדות כתב האישום, ולבטל את הכרעת הדין כנגדם. את נימוקיו לבקשה זו העלה הסנגור, רובם ככולם, הן בישיבה שהתקיימה בתאריך 30.11.2010, כשנטען מפיו כי העילה לבקשה נעוצה בכך שהכספים נשוא כתב האישום שנתקבלו במרמה, זרמו רובם ככולם לכיסיו של נאשם 1 בפרשה זו, בה בעת שנאשמים 2 ו-3 נותרו חסרי כל ורומו ע"י נאשם 1, והן בישיבה מתאריך 7.2.2011, כשהוסיף עו"ד נהרי וטען כי הודאת הנאשמים 2 ו-3, שניתנה במסגרת הסדר טיעון לוקה גם בשים לב לכך שעל פי הסדר הטיעון, מוטל על שלושת הנאשמים בתיק זה, לשלם סכום של 950,000 ש"ח כפיצוי למתלוננים בפרשה, ולא נקבע באיזה אופן יחולק סכום פיצוי זה בין נאשם 1 מזה ובין נאשמים 2 ו-3 מזה, ויש בכך כדי לקפח את הנאשמים שהוא מייצג, באשר הכספים שנלקחו מהמתלוננים זרמו לכיסיו של נאשם 1. על כן ובהתאם להוראת סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי, עותר הסנגור לאפשר לנאשמים 2 ו-3 לחזור בהם מהודאתם, שהוא מפנה גם לכך כי עוד בחקירתו במשטרה, טען נאשם 2 כי רומה ע"י נאשם 1.
ב"כ נאשם 1, עו"ד הילה נאווי, טוענת כי יש מקום לקיים את הסדר הטיעון ומאשרת כי נאשם 1 עומד בהודאתו.
ב"כ המאשימה, עו"ד דודג', מתנגדת לאפשר לנאשמים 2 ו-3 לחזור בהם מהודאתם. לעניין זה צויין, בין השאר, כי מדובר בהודאה שניתנה במסגרת הסדר טיעון, כאמור, וזאת לאחר שנשמעו והוצגו כל ראיות התביעה, וניתן לנאשמים יומם בביהמ"ש כשבסופו של דבר, ולאחר ששקלו את מצבם החליטו להודות במיוחס להם בעובדות כתב האישום, כפי שתוקן, וחתמו על הסכם להסדר הטיעון שגובש עם סנגוריהם ואיתם, ועל פי הסדר זה התחייבו, בין השאר, כל הנאשמים, לפצות את המתלוננים בסכום של 950,000 ש"ח ומסתבר שעד היום לא הופקד סכום כסף כלשהו ע"י מאן דהוא מהנאשמים, לצורך העברת הפיצוי למתלוננים.
טרם שאדרש לטיעונים שהעלו הצדדים, מן הראוי להביא בקצרה מעובדותיו של כתב האישום המתוקן שבו הודו הנאשמים, ויהיה בכך כדי לתרום להבנת האירועים כולם, כשבסופו של יום, הודו כאמור הנאשמים במיוחס להם, בכתב האישום המתוקן.
מתוך כתב האישום עולה כי נאשמים 1 ו-2, קשרו יחד עם נאשמת 3, להעביר במרמה את כל הזכויות בנכס הנמצא ברח' האחווה 13, בתל-אביב והמכיל 3 דירות (להלן:
"הנכס"), לבעלות נאשם 2, למכור את הנכס לאחרים ולקבל תמורתו. מתברר שאביו של נאשם 2, מרדכי רשקס, היה רשום כבעלים של 60% בנכס, ואילו גיסתו, רבקה צורן, ילידת 1922, הייתה רשומה כבעלים של 40% מהנכס.
במסגרת הקשר שנוצר בין הנאשמים, הוחתם אביו של נאשם 2, מרדכי רשקס (יליד 1915), על ידי עו"ד משה הרמן, על יפוי כח בלתי חוזר לפיו ינהל נאשם 2 את ענייני אביו. בד בבד, פנה נאשם 1 אל עו"ד נוסף - אבו סוויס, וביקש ממנו כי יאמת עבורו חתימה על תצהיר הקשור להעברת זכויות בעיסקת מקרקעין. בהמשך לכך הגיע נאשם 1 , יחד עם נאשמת 3, שהיא אשתו של נאשם 2, כשנאשמת 3 הציגה עצמה בפני עו"ד אבו-סוויס כרבקה צורן, באמצעות תעודת זהות מזוייפת, והצהירה במרמה בתצהיר כי הינה בעלת הזכויות בנכס, ונותנת את הסכמתה להעביר את חלקה בנכס, ללא תמורה, לאביו של נאשם 2, הוא מרדכי רשקס.
בהמשך, לאמור לעיל, הגיעו גם שלושת הנאשמים, בצוותא, לעו"ד סיוון בר. נאשמת 3 הציגה עצמה בכזב בפני עו"ד בר כרבקה צורן, ובנוכחות עו"ד בר חתמה על מסמכים שהם שטרי מכר, לפיהם רבקה צורן מעבירה את כל הזכויות בנכס למרדכי רשקס. בהמשך לכך נרשם הנכס ע"י מרדכי רשקס בלשכת רישום המקרקעין, הכל באמצעות המסמכים המזוייפים (אישום ראשון).
מתוך עובדות האישום השני שבו הודו הנאשמים 1 ו-2, עולה כי בחודש ספטמבר 2005, פנה נאשם 1 אל דיירי הנכס, שמתגוררים בו בשכירות, ב-3 דירות וששילמו בזמנו שכ"ד למרדכי רשקס. נאשם 1 הציג עצמו, במרמה, כנציגו של נאשם 2, המנהל את ענייניו של אביו, מרדכי רשקס, והציע לכל אחד מהמתלוננים לרכוש את הדירה בה הוא מתגורר בשכירות. בהמשך לכך, חתמו המתלוננים אורית כהן ורון עלדור, על חוזה רכישה לפיהם הם רוכשים, כביכול, ממרדכי רשקס, באמצעות נאשם 2, כמיופה כוחו, דירה בנכס בסכום של 165,000$, ונאשם 2 חתם על חוזה המכר. חוזה מכר כוזב נוסף, שעליו חתם נאשם 2, נערך באותו אופן עם המתלוננת סימה לוי, והיא שילמה תמורתו 55,000$. כך גם נערך חוזה מכר נוסף עם המתלוננת רות בן-נון, באותה שיטת רמייה, כשגם על חוזה זה חתם נאשם 2, מתלוננת זו שילמה 18,000$ על חשבון רכישת הדירה.
מדובר אפוא בשלושה חוזי מכר שנקשרו בדרך של רמייה וכזב, כשעל כולם חתום נאשם 2, ובאמצעותו הוצאו מהמתלוננים סכומי כסף, המגיעים לכדי כ- 950,000 ש"ח. סכומי כסף אלו לא הוחזרו למתלוננים עד עצם היום הזה.
הנאשמים הורשעו אפוא, על סמך הודאתם, בעבירות שעניינן קשירת קשר לביצוע פשע, זיוף, שימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה על פי סעיפים 499 (א) (2), 418, 420 ו- 415 לחוק העונשין התשל"ז-1977.
בנוסף הורשעה נאשמת 3 בעבירה על פי סעיף 441 סיפא לחוק העונשין התשל"ז-1977.
בהסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים נקבע ,בין השאר, כי במידה והנאשמים יפצו את המתלוננים בסכום של 950,000 ש"ח עד למועד הטיעונים לעונש, תעתור המאשימה להטיל על נאשם 1, עונש מאסר לריצוי בפועל של שנה, בחופף לעונש מאסר מותנה של שנה התלוי ועומד נגדו, שיופעל. באשר לנאשמים2 ו-3 הוסכם כי המאשימה תטען לעונש של 6 חודשי מאסר בפועל, בעבודות שירות. במידה והסכום האמור לא יופקד, לא יהיה הסדר לעונש, כמפורט לעיל, והתביעה תהיה רשאית לטעון לענישה שונה.
נאשמים 2 ו-3 היו מיוצגים במועד חתימת הסדר הטיעון ע"י עו"ד ישראל אסל, כשקודם לכן יוצגו נאשמים 2 ו-3 ע"י עו"ד קרמניצר וע"י עו"ד אנה שכטמן ממשרד עו"ד אורי קינן. כעת כאמור מיוצגים הנאשמים כאמור, ע"י עו"ד בני נהרי. נאשם 1 מיוצג לכל אורך הדיון, ע"י עו"ד הילה נאווי.
אקדים ואומר כי דינה של הבקשה שהעלה הסנגור, עו"ד נהרי להידחות ואין מקום, כלל ועיקר, לבקשה מעין זאת בשלב זה של הדיון.
אבהיר את דבריי.
כאמור, הסדר הטיעון שבמסגרתו הודו הנאשמים במיוחס להם הודע לביהמ"ש לאחר שנשמעה כל יריעת עדויות עדי התביעה, והסתיימה פרשת התביעה, כאשר במסגרת זו העידו, בין השאר, גם המתלוננים אשר סיפרו ומסרו בדבר הנסיבות שהביאו אותם, בדרך של כחש ומרמה, למסור לעו"ד הרמן כספים, שנועדו להיות מועברים לנאשמים, ואלו אכן הועברו לנאשמים ולא הושבו מאז למתלוננים. הנאשמים בחרו כאמור שלא לנהל את פרשת ההגנה והודו במיוחס להם.
אכן, עו"ד הרמן ציין בעדותו כי "המוציא והמביא" מטעמו של נאשם 2, בכל הקשר שנוצר עם המתלוננים עצמם, היה נאשם 1. עם זאת, כפי שעלה מראיות התביעה ומדברי המתלוננים, עוד טרם הוכנס נאשם 1 לסוד העניינים, פנה אליהם ולא אחת, נאשם 2, ושאלם אם הם מוכנים לרכוש את הדירות שבנכס ושהוחזקו על ידם בשכירות. לא למותר לציין כי פנייה זו נעשתה, בה בעת שחלק מהנכס (40%) היה רשום עדיין על שם אותה רבקה צורן, טרם הועבר חלק זה, בדרך של מרמה וכחש, על שמו של אביו של נאשם 2, והדבר נועד לאפשר את מכירת הנכס, כביכול, בשלמות, באמצעות נאשם 2. לצורך כך גם נרתמה למעשה המרמה, אף אשתו של נאשם 2, שהתחזתה כרבקה צורן, כדי ליצור בדרך נלוזה זו תצהיר, לפיו בעלת הזכויות בנכס, המתחזה כאמור לרבקה צורן, נותנת את הסכמתה להעביר את הנכס, ללא תמורה, למרדכי רשקס, הוא אביו של נאשם 2.
בהודעתו במשטרה, טען אמנם נאשם 2, כי יצחק ביטון, הוא נאשם 1, ניצל את תמימותו וכי הקשר בינו ובין ביטון נובע מהלוואות שנטל מביטון בעבר, וכי ביטון קיבל לידיו את רוב רובם של הכספים שנתנו המתלוננים. יחד עם זאת, אישר נאשם 2 (ראה לדוגמא ת/61), כי במסגרת זו קיבל מביטון 90,000 ש"ח, ועל רקע זה העביר גם לביטון סכומי כסף בשיקים שהגיעו אליו מהמתלוננים.
מכל מקום, כפי שעולה מטיעוניי הסנגור, נאשמים 2 ו-3 אינם מתכחשים לחלקם במעשי הרמייה, הכזב והזיוף, כפי שפורטו בכתב האישום. הגם שנטען היום כי נאשם 1 עשק אותם, במסגרת הלוואות כספיות שונות שנתן להם, ועל רקע זה התדרדרו הדברים לכדי המעשים שבכתב האישום.