ת"פ
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
|
4123-09
18/03/2012
|
בפני השופט:
יהודית אמסטרדם
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד טוני גולדנברג
עו"ד לילך כץ
|
הנתבע:
מנחם פרידמן
עו"ד משה ישראל
|
| החלטה |
א.
טיעוני ב"כ הצדדים
1. בפני בקשה מטעמו של נאשם 1 (להלן: "
הנאשם") להורות כי אין על הנאשם להשיב לאישום מס' 11 שעניינו החזקת נכס החשוד כגנוב (אישום 13 בכתב האישום המקורי).
2. ב"כ הנאשם אינו חולק על כך שהכספים הוחזקו ע"י הנאשם ו/או בני משפחתו, אלא שלדבריו לא הוכח כי מדובר בנכס "החשוד כגנוב".
לטענתו, מוסכם על התביעה שלא מדובר בכספים שהנאשם גנב מהבנק ושלשל לחשבונו, אלא שהתביעה טוענת, כי עקב פעולותיו של הנאשם קיבלו הלווים כ-30 מיליון ש"ח מכספי הבנק, והנאשם תוגמל על-ידם.
עצם העברת כספים ע"י הלווים לאיש ציבור (המוכחשת כאמור, ע"י הנאשם) - משמעה לטענת ההגנה, שמדובר בכספי שוחד ולא בכספי גניבה, והנאשם הרי לא הועמד לדין בגין עבירה זו.
3. לתימוכין בטענתו, מפנה ב"כ הנאשם לסיפרו של כב' השופט קדמי לפיו סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "
חוק העונשין") מתייחס ספציפית לגניבה כמשמעותה בסעיף 383 לחוק העונשין, ולא לחשד לעבירה בלתי ספציפית מסוג פשע או עוון.
עוד לדבריו, הקונסטרוקציה המשפטית שנטענה ע"י התביעה, לפיה, פירות השוחד מקורם בפירות הגניבה, שכן הכסף הועבר לנאשם ע"י הלווים לאחר שהם קיבלו את כספי הגניבה - אין בה כדי לשנות את המהות שהמאשימה מתכוונת לכספי שוחד.
4. ב"כ המאשימה מתנגדת לטענת ב"כ הנאשם בציינה, כי הנאשם הפקיד בחשבונו ובחשבונות מקורביו סכומי כסף גדולים במזומן, מבלי שסכומי כסף אלו תועדו ו/או נכללו בתלושי שכר, וכן מסר הסברים סותרים במשטרה לגבי מקור הכספים, ומכאן שהכספים חשודים כגנובים.
ב.
דיון
5. סעיף 158 לחסד"פ [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "
החסד"פ") קובע בלשון זו:
"
נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה ביהמ"ש את הנאשם - בין על-פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין".
בע"פ
732/76 מדינת ישאל נ' כחלון פ"ד ל"ב (170) קבע ביהמ"ש כדלקמן:
"
ביהמ"ש לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי ביהמ"ש העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם.
לעניין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור... כאשר יסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו ע"י התביעה הן כה בלתי אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעה לא הייתה מסתמכת עליהן..." (שם, עמ' 179-180).
בשלב זה אין איפוא, לדקדק כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת, אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני הנזכרים בגדרי עובדות כתב האישום.
(ראו גם ת"פ (בימ"ש מחוזי ירושלים)
2184/06 מדינת ישראל נ' יעקב מרגולין ואח' [פורסם בנבו]).
טענת "אין להשיב לאשמה" נבחנת תחת ההנחה שהראיות שהובאו לחובת הנאשם - תזכנה למלוא האמון והמשקל הראייתי.
6. אם לא הוכחה האשמה אף לכאורה, על ביהמ"ש לזכות את הנאשם, והזיכוי מחייב הכרעת-דין מנומקת (ראו: סעיף 183 לחסד"פ).
מנהג היה בישראל לטעון שאין להשיב על מקצת האישומים או מקצתם עד שנבחן העניין בת"פ (בימ"ש מחוזי ת"א)
388/82 מדינת ישראל נ' יגאל לביב פ"מ תשמ"ו(2) 114, כב' השופט א. שטרוזמן הגיע למסקנה שם, שלא ניתן להיזקק לטענת אין להשיב על מקצת האישומים בעוד שהמשפט נמשך בגין האישומים האחרים.