כללי
1. האם דיני ההתיישנות הישראליים "החדשים" - כפי שנחקקו במאה ה-21 - חלים ביחס לתביעת נזיקין, שהגישו אלמנה ובת של עיתונאי איטלקי, אשר נהרג ברמאללה, ביום 13.3.02, תביעה אשר הגישו כנגד המדינה, ביום 4.8.05 ?
2. תחילה, אציג את כתב התביעה, ואת תמצית כתב ההגנה, אשר מהווים תשתית לבדיקת טענות ההתיישנות, שכידוע, נערכת לפני שמיעת הראיות.
3. לאחר מכן, יובאו עיקריהם של טענות הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בטענות ובסיכומים שבכתב שהוגשו במסגרת בקשה זו (בש"א 553/06) וכן בתיק העיקרי (ת.א. 7307/05).
4. פרק הדיון, יוקדש לניתוח המשפטי, תוך התייחסות ספציפית לחקיקה הישראלית, לפסיקה הישראלית, ולמשמעויות ולהשלכות של החלת דיני ההתיישנות, כלפי התובעות שבפניי.
אין זה סוד, כי קבלת טענות המדינה - תוצאתה תהיה, כי תביעתן של התובעות לא תתברר כלל ועיקר, וממילא, לא תוכלנה התובעות לקבל כל פיצוי שהוא, והכל עוד בטרם נערכה הבדיקה העובדתית, האם המנוח שנפגע, נורה על ידי חיילי צה"ל, או על ידי גורם אחר, והאם חלה או לא חלה אחריות של המדינה לפצות את הקרובות של המנוח, אלמנתו וביתו הקטנה.
ממילא, הכרעה בשאלת ההתיישנות, ובמיוחד אם תתקבל טענת המדינה, חורצת את גורלה של תביעה זו לשבט.
מכאן, חשיבותה של החלטה זו לצדדים שבפניי, ולאור הניתוח שאעשה, יש לדברים שאכתוב גם השלכות לגבי מקרים אחרים, אם כי חלק מהנימוקים שיובאו להלן כוחם יפה אך ורק לנסיבות הפרטניות שבפניי, ורק נימוקים חילופיים יכול וייעשה בהם שימוש לעתיד למקרים דומים או קרובים.
כתב התביעה
5. המנוח, XXX היה צלם עיתונות, במעמד של FREELANCER, של העיתון האיטלקי CORRIERE DELLA SERA (להלן - "המנוח" או "הצלם" או "העיתונאי", וכן "העיתון", בהתאמה).
6. המנוח, סמוך לפני מותו, היה תושב העיר מילאנו, שבאיטליה, שם גרו אשתו, XXX (להלן - "האלמנה"), יחד עם ילדתם המשותפת, XXX , התינוקת, ילידת 12.10.2000 (להלן - "הילדה").
7. המנוח הגיע לישראל בחודש מרץ 2002, ואז פנה ללשכת העיתונות הממשלתית, ממנה קיבל תעודת עיתונאי זמנית, בה מצוין שמו של המנוח, מספר הדרכון שלו, שם העיתון, ותפקידו כצלם. התעודה חתומה על ידי מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, ומצורפת לה תמונתו של המנוח, ונכתב בה, כי היא בתוקף עד ליום 21.3.02 (צילום התעודה מצורף כנספח לכתב התביעה).
8. האירוע הנטען בכתב התביעה היה ביום 13.3.02, בשעה 09:20 בבוקר.
כתב התביעה מספר, כי במהלך עבודתו של המנוח ברמאללה, כצלם עיתונות (אשר תעודת העיתונאי של התובע, הנ"ל - כאמור בפיסקה הקודמת - הייתה בתוקף), "
המנוח נפגע ונהרג על ידי חמישה כדורים קוטר 7.62, שנורו מטנק של צה"ל ברחוב של רמאללה, וזאת לא הרחק מכיכר מאנרה. אירוע הריגת המנוח על ידי צה"ל ייקרא להלן 'האסון' " (סעיף 5 לכתב התביעה).
9. בדרך כלל, אין זה מקובל לכלול בכתב התביעה את הראיות שיש ברשות התובע. הדבר גם אסור, על פי תקנות סדרי הדין הנהוגים במדינת ישראל; ראה: תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי
"כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי העניין,
אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן" (ההדגשה הוספה על ידי - מ' ד'
).
ברם, כתב התביעה, מעבר לצורך (ולמעשה, בניגוד ללשון התקנות הנ"ל), מזכיר כי למנוח התלוו באותו יום שני עיתונאים איטלקיים - ששמותיהם מפורטים בכתב התביעה - ולטענת התובעים, אותם עיתונאים מסרו עדות על נסיבות המקרה לתביעה האיטלקית במילאנו. עדויותיהם של עיתונאים אלה מלוות ומאומתות על ידי סרטים של אחד מהעיתונאים ושל המנוח, שבהם, לטענת התובעים, ניתן לזהות בבירור, בין היתר, את הטנק של צה"ל, ואת צרור המקלע, אשר, כלשון ב"כ התובעים, שם קץ לחייו של המנוח (סעיף 6 לכתב התביעה).
10. על בסיס עובדות אלה, הפרק השלישי של כתב התביעה (סעיפים 15-8), מוקדש לתיאור אחריות המדינה, הנתבעת, וחובתה לפצות את התובעות, האלמנה והילדה של המנוח.
11. בכתב התביעה (סעיף 8) מוסבר, כי האזור ברמאללה, בו שהו העיתונאים (ליד מלון סיטי), לא הוכרז שטח צבאי סגור (במאובחן משטחים אחרים ברמאללה, שהם מחנות הפליטים אל-עמרי וקאדורה, שאכן הוכרזו כשטחים סגורים), וניתנה אפשרות לעיתונאים, לצאת ולהיכנס מרמאללה לירושלים, ללא הפרעה.
אף על פי כן, צה"ל לא נקט באמצעי אזהרה לעיתונאים, כאשר הם נסעו במכוניות, שעליהן סימון של היותם עיתונאים, וצה"ל היה יכול לזהותם (סעיף 9 לכתב התביעה).