1. ביום 23.5.2012, הגישה התובעת כתב-תביעה ובו עתירה לצו מניעה קבוע (סעיף 54), ולסעד כספי בסכום כולל של 700,000 ש"ח (סעיף 52). במסגרת התובענה עתרה התובעת לסעד של צו מניעה זמני.
2. כל בעלי-הדין עוסקים בתחום של מכירה ושיווק של מוצרים סולאריים, ובכללם קולטי שמש ודודי-שמש וחשמל. מדובר, איפוא, במתחרים בענף המסחרי האמור.
3. צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מחממי מים סולאריים וחשמליים חד דירתיים), התשמ"ד-1983 (להלן: "
הצו"), כולל הוראות המחייבות יצרנים וסוחרים במתקנים לחימום מים בעזרת אנרגיית השמש, בכל הקשור לסימון, תקופת אחריות ומתן שירותי אחזקה למוצרים הנדונים.
סעיף 3(א) לצו האמור, מחייב מסירה לצרכן של תעודת אחריות של היצרן, כאשר נוסח תעודת האחריות מובא בתוספת הראשונה לצו. התובעת צירפה את הנוסח הנדרש של תעודת האחריות כ
נספח א' לבקשתה לסעד זמני.
4. מתברר, שחלק מהפעילים בשוק משווקים את דודי-השמש הנדונים עם מסמכים האמורים לתת תקופת אחריות ארוכה יותר או, כפי שכונה מנהג זה במהלך הדיון בעל-פה, "אחריות מוגברת". הנתבעת 1 מקנה לרוכשי דודי-השמש מתוצרתה אחריות לתקופה נוספת של שלוש שנים. הנתבעת 3 קובעת תקופת אחריות מוגברת של חמש שנים. תקופות אלה (של שלוש וחמש שנים, כאמור), באות בנוסף לתקופה הקבועה בצו, של חמש שנים.
היקף האחריות בתקופה המוגברת אינו זהה לזה שבתקופה מכוח הצו. ההבדל המשמעותי העיקרי הוא בכך שבתקופה המוגברת
"הוצאות הובלה והתקנה" חלות על המשתמש ולא על נותן האחריות.
טענת התובעת היא, כי הצו אינו מרשה כל שינוי בהוראות כתב-האחריות, שנוסחו מובא בתוספת לצו, ומכיוון שכך, אם בוחר יצרן פלוני להאריך את תקופת האחריות, הרי אין באפשרותו לשנות או לקבוע תנאים אחרים בתקופה הנוספת הניתנת על-ידיו, ובכלל זאת אין באפשרותו להחריג את הוצאות ההובלה וההתקנה.
5. לגבי עניינה של הנתבעת 2: מתברר, שעוד לפני תחילת ההליכים המשפטיים הנוכחיים, הודיעה הנתבעת 2, כי החליטה, מנימוקים מסחריים/כלכליים, לתת לרוכשי מוצריה כתב-אחריות לתקופה הקבועה בצו, ולתקופה זו בלבד. בנסיבות אלה, אני סבור שאין צורך במתן סעדים זמניים כלשהם לגבי הנתבעת 2.
6. לא הייתה מחלוקת בין כל בעלי-הדין, כי צו הפיקוחהנ"ל מחייב הן מבחינת תוכן כתב-האחריות והן מבחינת התקופה המינימאלית המצוינת בתוספת לצו (לגבי שלושה מרכיבים של המוצר קבועה תקופה מינימאלית של חמש שנים, ולגבי גוף חימום חשמלי קבועה תקופה מינימאלית של שנה אחת).
7. עמדת התובעת, בתיעוד הכתוב שהוגש לבית-המשפט, הייתה, כאמור, שאם מבקש יצרן או ספק להאריך את תקופת האחריות, הוא יכול לעשות כן, אך אין באפשרותו לשנות בדרך כלשהי את כל יתר התנאים בתקופה המוארכת.
במהלך הדיון בעל-פה היום חל למעשה שינוי בעמדה זו. הבנתי מבא-כוחה המלומד של התובעת, כי אין מניעה שייקבעו תנאים שונים לגבי התקופה המוגברת, אך אלה צריכים להיקבע באופן מובדל ושונה מכתב-האחריות עצמו.
8. הוצג בפניי גם כתב-האחריות הניתן על-ידי התובעת למוצריה היא, וניתן לראות, כי בשולי העמוד בו מובא כתב-האחריות, מופיעים תנאים, הבהרות והערות שונות, שעניינם השירות, היקף האחריות ונושאים אחרים הקשורים בטיפול במוצר מצד היצרן/הספק. התובעת עצמה אינה מסתפקת, איפוא, במתן מסמך הכולל את הנוסח המובא בתוספת לצו ובו בלבד.
9. מעבר לנושאים הקשורים בניסוח כתב-האחריות, הן בתקופה המקורית והן בתקופה המוגברת, קבלה התובעת גם על הדרך השיווקית-פרסומית בה מוצגת תקופת האחריות הכוללת הניתנת למוצר על-ידי חלק מהנתבעות. עד כמה שהבנתי את הטענות בעל-פה, התייחסו אלה, בהקשר זה, למסע פרסום של הנתבעת 3 בו נאמר, בין השאר, כי ניתנת למוצר תקופת אחריות של 10 שנים.
לא קיבלתי תיעוד המתייחס למסע פרסומי או מודעות בקשר ליתר בעלי-הדין.
10. הנתבעת 3 אמרה כי המודעות עליהן קבלה כאמור התובעת, היו חלק ממסע שיווקי/פרסומי שכבר הסתיים בפברואר 2012. לאור נתון עובדתי זה, אני סבור שגם בקשר לעניין זה אין צורך בסעד זמני בשלב הנוכחי.
11. אחרי ששמעתי בהרחבה את בעלי-הדין, אני סבור, לצורך ההליך שעניינו סעד זמני, כי אין מניעה שיצרן או ספק של המוצרים הנדונים יקבע, עם מכירת המוצר, תנאי שירות או אחזקה לתקופה, שמעבר לתקופת האחריות הקבועה בצו הפיקוחהנ"ל. ברור, שכל בעלי-הדין, כמו כל יתר היצרנים שצו הפיקוח חל עליהם, חייבים במתן אחריות בהיקף ולתקופה המינימאלית הקבועה בנוסח שבתוספת הראשונה לצו הפיקוח. על כך לא חלק איש מבעלי-הדין. אינני רואה מניעה, למתן אחריות או שירות נוסף, בהיקף שונה, בתקופה ש
לאחר תום האחריות לפי צו הפיקוח. תנאי השירות או האחריות בתקופה הנוספת יכולים להיקבע על-ידי היצרן לפי שיקול דעתו, והם חלק מעיסקת רכישת המוצר.
לא ראיתי שמי מהנתבעות הוציאה כתב-אחריות לתקופה הראשונה הקבועה בצו הפיקוח בנוסח השונה מההוראות שנקבעו בצו.
לגבי הנתבעת 1, מובאים התנאים של השירות הניתן בתקופה
הנוספת מעבר לדף של כתב-האחריות. הנתבעת 3 כותבת בשולי כתב-האחריות, שהיא מעניקה שירות נוסף בתקופה נוספת, עם הגבלה לגבי הובלה והתקנה.
12. במצב דברים זה, אני סבור שההחלטה האופרטיבית היחידה, שראוי לתת בשלב הנוכחי, עניינה, למעשה, חזרה על הוראות צו הפיקוח, דהיינו: אני מורה ש
כל בעלי-הדין חייבים במתן כתב-אחריות למוצרים הנדונים בהתאם לסעיף 3(א) לצו הפיקוחהנדון. אין בכך כדי למנוע ממי מבעלי-הדין מתן התחייבות לגבי שירות בתקופות
נוספות, בתנאי שההוראות בהקשר זה תהיינה באופן מובחן, עניינית וצורנית, מכתב-האחריות לפי צו הפיקוח.