בקשת נתבעת 4 להתיר לה להביא ראיות לסתור פסק דין פלילי חלוט לפי סעיף 42 ג'
לפקודת הראיות [נוסח חדש]
תשל"א - 1971 [להלן - "
פקודת הראיות"].
רקע דיוני
1. התובע, קטין, הגיש את תביעתו בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות דרכים. בתביעתו הוא מפרט את טענותיו ואת עילות התביעה שלו. התאונה הראשונה אירעה ביום 25.12.02 עת נסע ברכב נהוג על ידי אמו והמבוטח אצל מנורה חברה לביטוח בע"מ. תאונה זו
אינה רלוונטית לדיון שלפניי.
2. התאונה השנייה אירעה ביום 12.8.09, בשעה 17.00 או בסמוך. התובע שהיה מלווה באמו נפגע מרכב לבן שלא עצר למסור פרטים, להגיש סיוע והסתלק מיד מהזירה ["פגע וברח"]. עובר אורח בשם אסף ראב הצליח לרשום את מספר הרישוי של הרכב, אם כי בשיבוש קל ומסר הודעה במשטרה. בהודעתו מסר ש"
ברכב היו נהג ונוסע נוסף בחורים צעירים שנראו כבני 25 לערך, קצת שחומים שיער קצר וכהה". הרכב אותר כמאזדה מ.ר. 22-427-69 שכור על ידי נתבעת 4. הרכב מבוטח בביטוח חובה אצל שלמה חברה לביטוח בע"מ [להלן - "
המאזדה", "
אורנה" ו"
שלמה"].
3. כבר באותו ערב נחקרה אורנה במשטרה. אורנה מסרה כי היא זו שנהגה במאזדה בעת התאונה והסיעה את בנה שמעון ואת חברו עומרי. המשטרה חשדה כי אדם אחר נהג במאזדה וגבתה הודעות מאורנה, משמעון ומעומרי בחשד למסירת הודעה כוזבת ולשיבוש הליכי חקירה. שמעון מסר שאין לו רישיון נהיגה. שלושתם עמדו על גרסתם כי אורנה היא זו שנהגה במאזדה והסיעה את בה את שמעון ועומרי. המשטרה גבתה הודעה גם מאמו של התובע שהייתה עדת ראיה לתאונה. האם מסרה שבחלק הקדמי של המאזדה היו נהג ועוד נוסע "
שני בחורים צעירים עם שיער כהה קצר". לדבריה לא ראתה בחורה ברכב ו"
אני אומרת לך בוודאות שהנהג הוא בחור צעיר עם שיער כהה קצר ולא בחורה".
4. בסופו של יום הוגש נגד אורנה כתב אישום המייחס לה את הנהיגה במאזדה ומגוון עבירות הכרוכות ב"פגע וברח" [ת"ד תעבורה 4717-10-09], אך לא מסירת הודעה כוזבת או שיבוש הליכי חקירה. ביום 11.11.10 הודתה אורנה והורשעה במסגרת עסקת טיעון בעזיבת מקום התאונה, אי מסירת פרטים ואי הגשת עזרה. הכרעת הדין הינה בגדר פסק דין חלוט [להלן - "
פסק הדין" או "
פסק הדין הפלילי"].
5. בשנת 2007 הגיש התובע את תביעתו המקורית וביחס לתאונה הראשונה. לאחר מכן תיקן אותו על ידי צירוף התאונה השנייה וצירוף אורנה ושלמה כנתבעים בגינה. לאור טענות שעלו בהמשך תיקן את תביעתו פעם נוספת וצירף כנתבעים את קרנית, את טליה נעים לגביה נטען כי רכבה הינו רכב מעורב בתאונה ואת המבטחת שלה כלל חברה לביטוח בע"מ. התנהלות זו נמשכה זמן רב. במשך הזמן מונו מומחים רפואיים, התובע נבדק פעמיים והמומחים מסרו את חוות הדעת שלהם. כעת פונה שלמה בבקשתה שלפניי. אורנה מתנגדת לבקשה. יתר הצדדים הותירו ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.
בקשת שלמה
6. שלמה הינה חליפתה של אורנה, היא חבה בחובה הפסוק ובעלת מעמד לפנות בבקשה. יש להבחין בין פסק דין מרשיע שניתן על סמך הודאת נאשם וללא בירור ובחינת עדויות וראיות לבין פסק דין מרשיע שניתן לאחר בירור לגופו של עניין. מתיק החקירה ובפרט מהודעות עדי ראייה אובייקטיביים, עולה חשד שהודאת אורנה אינה אמיתית וניתנה על מנת לחפות על מעורבות שמעון או עומרי בתאונה. קיימות סתירות בין הודעות אורנה ושמעון, בין אמרותיו השונות של שמעון ובנוסף השניים סירבו לעמוד לבדיקת פוליגרף. על מנת לרדת לחקר האמת ולמנוע עיוות דין יש לאפשר לשלמה, שלא הייתה צד להליך הפלילי להביא ראיות לסתור את פסק הדין.
תגובת אורנה
7. על פי הדין, תכליתו וההלכה הפסוקה יש לקמץ במתן היתר להבאת ראיות לסתור ולאפשר זאת רק במקרים חריגים. אין מקום להבחנה בין הרשעה על פי הודאה לבין הרשעה לאחר בירור לגופו של עניין. טענות שלמה כבר נחקרו והתבררו על ידי חוקרי המשטרה, יש לקבל את החלטתם המושכלת ולא להציב את בית המשפט כאן כערכאת ערעור על החלטה זו. אף לו היו נשמעות ראיות בהליך הפלילי והוא לא היה מוכרע על סמך הודאת אורנה בלבד, לא ניתן היה לסתור את הודאת אורנה ואת נטילת האחריות על ידה. המבקשת לא תצליח להוכיח כי מי שנהג ברכב הוא דווקא שמעון ולא עומרי. ככל שהנהג הוא עומרי, ממילא אין תוקף להגבלת הכיסוי הביטוחי מטעמי גיל. הנחת אורנה כאן היא כי לעומרי רישיון נהיגה תקף.
תגובת שלמה
8. לעומרי לא היה רישיון נהיגה תקף שכן נשלל ממנו כחצי שנה עובר לתאונה כעולה מאישור משרד הרישוי המצורף.
דיון
9. קבילותו של פסק דין מרשיע בהליך אזרחי הוסדרה בשנת תשל"ג על ידי אימוץ המלצות וועדה ברשות השופט זוסמן והוספת הסעיפים 42 א' - 42 ה' לפקודת הראיות. ראו סקירתו של מ"מ הנשיא השופט זוסמן בע"א 350/74
חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד וממן,
פ"מ כט [1] 208, 217 - 218, להלן "
פס"ד מלט". על פי סעיף 42 א' יהיה פסק דין פלילי קביל במשפט אזרחי ובלבד שהוא מרשיע, חלוט וניתן כלפי מורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע. אך אין מדובר בקבילות גרידא שכן סעיף 42 ג' מצמצם את האפשרויות לסתור פסק דין כזה וקובע כי בית המשפט יתיר הבאת ראיות לסתור את פסק הדין "מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". [יוער כי המחוקק לא אימץ את הדרישה בהצעת החוק לטעמים "מיוחדים"].
10. בפס"ד מלט הובאו שני טעמים להסדר זה. הטעם האחד, הרצון להימנע מפילוג או אסימטריה בין ממצאים של שני בתי המשפט [זה הטעם הדומיננטי ביסוד הרפורמה באנגליה].
הטעם השני והוא העיקרי, חיסכון במשאבים ומניעת כפילות בשמיעת ראיות. כך משנאספו ראיות בהליך הפלילי ומשהוכחה אשמתו של הנאשם מעל לספק סביר, אין הצדקה להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית המשפט האזרחי. אדרבא, חקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת. השופטים הדגישו כי ההסדר אינו מבוסס על השתק מכוח מעשה בית דין [ראו גם
א. הרנון, דיני ראיות חלק שני,
תשל"ז - 1977, עמ' 354 - 356].
11. לעומת אלה יש הרואים בהסדר השקה לעיקרון של מעשה בית דין. הם מדגישים את הרצון למנוע אסימטריה בין הכרעות שיפוטיות אך מוסיפים כי לנאשם במשפט הפלילי כבר ניתן יומו ולכן אין מקום להטריח את בית המשפט פעם נוספת ולעורר בהליך האזרחי פלוגתאות שכבר הוכרעו כנגדו בהליך הפלילי [
ד. פרידמן, פסק הדין הפלילי כראיה במשפט אזרחי, הפרקליט כה [א] 92, כה [ג] 372 והשופט עמית בת.א. [מח - חיפה] 565/03,
בן ציון נ' חזן,
פורסם בנבו ובת.א. [מח - חיפה] 437/02,
סלימאן שומרי נ' מופיד שומרי
, פורסם בנבו]. נכון להיום טרם התקבל עיקרון זה על ידי בית המשפט העליון
ופס"ד מלט
עדיין עומד בתוקפו.
12. על רקע זה יש להבין את
פס"ד מלט
בו נקבע "
שאם לא יקפצו בתי - המשפט את ידם במתן הרשות [להבאת ראיות לסתור, י.ה.],
יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות במשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת".
13. כאשר בית המשפט הפלילי מרשיע נאשם על סמך הודאתו בלבד ובמסגרת עסקת טיעון אין קושי לקבוע כי מבחינה ראייתית - פורמאלית הוכחה אשמתו לעל לספק סביר וההרשעה עומדת בחזקת אמת. ואולם, בעשותו כן, בית המשפט הפלילי אינו מקדיש זמן ומשאבים לחקירה ודרישה. לכאורה במצב דברים זה, אין לו לבית המשפט האזרחי סיבה "לקפוץ את ידו" ודי בכך על מנת להתיר הבאת ראיות לסתור. אך ההלכה הפסוקה דחתה עד כה את ההבחנה בין הרשעה מבוססת הודאה לבין הרשעה מבוססת על ראיות וממצאים וקבעה כי שתיהן מייצרות "ממצאים" [הנשיא שמגר בע"א 71/85,
אריה חברה לביטוח
בע"מ נ' בוחבוט
, פד"י מא [4] 327, 332]. אף הטענה על היעדר משקל להודאה שכן תכליתה לחמוק מענישה חמורה, היא בגדר קניית סיכונים ולא בהכרח מלמדת על אשמה - נדחתה. הפסיקה המחוזית "ריככה" במעט את התוצאה וקבעה כי בהינתן נסיבות ונימוקים אחרים, יכולה הרשעה על סמך הודאה לשמש "נדבך נוסף" ולהטות את הכף לטובת היתר להבאת ראיות לסתור [עניין
בן ציון
לעיל והשופטת דודקביץ בת.א. [מח - מרכז] 22456-11-10,
קרנית נ' דנית חשין ואח'
, פורסם בנבו].