1. התובעת טוענת כי ביום 25.8.09 נפגעה בתאונת-דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:
חוק הפיצויים).
2. התאונה אירעה - לפי הנטען - בעת שהתובעת יצאה מרכבה בסיום הנסיעה, ובמהלך היציאה מן הרכב איבדה את שיווי משקלה ונפלה.
3. הנתבעת מכחישה את חבותה לפצות את התובעת. לטענתה, התובעת לא נפגעה בנסיבות כפי שנטענו על-ידה, אלא באירוע אחר שאירע בביתה. לטענת הנתבעת מדובר בעדות יחידה של בעל-דין, שלא הוכחה ואף נסתרה, בין היתר באמצעות מסמכים רפואיים ובאמצעות גרסאות עדים אחרים שהוקלטו על ידי חוקר מטעמה.
4. נוכח טענת הנתבעת פוצל הדיון ונדונה שאלת החבות תחילה. במסגרת הראיות העידה בפניי התובעת. מטעם הנתבעת לא הובאו עדים למעט חוקר שהתובעת ויתרה על חקירתו.
דיון והכרעה
5. כך תיארה התובעת את אופן התרחשות התאונה בעדותה:
"לקחתי את הבת שלי למסיבת יום הולדת אצל חברים, כמה רחובות מהבית, כשחזרתי חזרה חניתי את הרכב מתחת לבית בחנייה. כשבאתי לצאת מהרכב, תוך כדי פתיחת הרכב, עוד שאני בתוך הרכב, עם רגל שמאל בחוץ, כשיד ימין שלי אוחזת בהגה אני מעדתי. בסמוך לכביש יש ערוגה עם לבנים מסביב, מעדתי קדימה, כנראה שדרכתי לא נכון, וקיבלתי מכה מאוד חזקה ברגל ימין" (עמ' 2 לפרוטוקול).
6. עדות התובעת היא בגדר עדות יחידה של בעל דין עליה חלות הוראות סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. ככזו, בחנתי את עדותה בזהירות כפולה ומכופלת, הן כשלעצמה והן ביחס לראיות שהציגה הנתבעת אשר, לטענתה, מפריכות את גרסת התובעת או למצער פוגמות בה. אציין כי לא היו עדי ראיה לתאונה, ועל כן אין בפנינו אלא עדות התובעת וראיות נסיבתיות.
לאחר שבחנתי את עדות התובעת ואת יתר הראיות, נתתי אמון מלא בעדותה ובגרסתה של התובעת. אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה המציאה התובעת את גרסתה לצורכי התביעה, ולא מצאתי ממש בראיות הסותרות, לכאורה, עליהן מסתמכת הנתבעת, כפי שיפורט להלן.
7. ראשית לעניין עדות התובעת. גרסת התובעת אודות נסיבות התאונה היתה עקבית ומשכנעת. באופן דומה למובא לעיל מעדותה, תיארה התובעת את התאונה בתצהיר שהגישה לבית המשפט ביום 16.11.10, ובהודעה שמסרה למשטרה (נ/2). עדותה לא הופרכה ולא נתערערה בחקירתה הנגדית, והתרשמתי כי עדותה היתה כנה ומהימנה.
8. הנתבעת טוענת כי התיעוד הרפואי מסמוך לאחר התאונה אינו תומך בגרסת התובעת. היא מפנה למסמך מוקד קופת חולים מיום האירוע שם צוין:
"סיבת הפנייה: נפילה וחבלת ברך". תיאור דומה בהפניה למכון הרנטגן מאותו תאריך וברישום בביקור חוזר שערכה התובעת בקופת חולים למחרת (נ/4). כן מפנה הנתבעת לתעודת חדר המיון מיום 30.8.09 (נ/5) ולכך שאין במסמך תיאור של תאונת דרכים או של מעורבות רכב בתאונה, וזאת אף שבמדבקה על גבי התעודה צוין
"סיבה: ת. דרכים".
לטעמי, לא זו בלבד שאין בתיעוד הרפואי כדי לסתור את גרסת התובעת, אלא ההיפך הוא הנכון, יש בו כדי לחזק את גרסתה, ואסביר. אין חולק כי האירוע, כפי שתואר, אינו אירוע תאונת-דרכים באופן שבו נתפס המושג בעיניו של הדיוט שאינו בקי ברזי חוק הפיצויים. התובעת סיימה את הנסיעה ברכב, החנתה את רכבה ויצאה ממנו. תוך כדי יציאה, נפלה. אך סביר שתתאר את האירוע כנפילה, כפי שמופיע בתיעוד הרפואי. התובעת העידה בעניין זה:
"אני לא ידעתי שיש כאן איזה עילה לתביעה ושמדובר בתאונת דרכים עד שלא הסבו את תשומת ליבי לכך" (עמ' 2 לפרוטוקול).
בתעודת חדר המיון (נ/5), אליו הופנתה התובעת כחמישה ימים לאחר התאונה, צוינה סיבת ההפניה:
ת.דרכים. בתעודה גופה, לרבות בתיאור הפגיעה לרופא המטפל, לא צוינה מעורבות הרכב. כאמור, אני מוצאת בתעודת חדר המיון חיזוק לגרסת התובעת. מהרישום במדבקה עולה כי הגרסה המערבת רכב באירוע התאונה הועלתה כבר אז, בפני מזכירת הקבלה בחדר המיון. ניתן להניח ברמת הסתברות גבוהה כי במזכירות התבקשה התובעת ליתן פרטים מלאים באשר לנסיבות התאונה, בשל חשיבות סיווג התאונה לצרכים מנהלתיים (וזהות הגוף אותו יש לחייב בעלות הביקור בחדר המיון), ומשסיפרה כי נפלה במהלך היציאה מן הרכב הוגדר האירוע כתאונת דרכים. מאידך, לצורך אבחון וטיפול רפואי בפגיעה אין חשיבות לשאלת הגורם לנפילה ולפגיעה בברך, ולפיכך לא נמצא תיאור היציאה מן הרכב כרקע לנפילה בפרטים שנרשמו על ידי הצוות הרפואי שטיפל בתובעת.
על כן, אין בתיעוד הרפואי כדי לסתור את גרסת התובעת או לפגום בעדותה. יתרה מכך, הרישום במדבקה בתעודת חדר המיון נ/5 מהווה סיוע לעדותה היחידה של התובעת.
9. הנתבעת טוענת לסתירה בעדות התובעת ובגרסאות השונות שמסרה, בתיאור האירוע. למעשה, מצביעה הנתבעת על סתירה אחת בלבד: בעדותה סיפרה התובעת כי במהלך היציאה מן הרכב רגל שמאל התעקמה, בעוד שבתצהיר נסיבות שהגישה לבית המשפט ביום 8.11.10 ציינה כי רגל ימין התעקמה ותיאור דומה מסרה בהודעתה למשטרה (נ/2). איני רואה בכך סתירה של ממש שיש בה כדי לפגום בעדות התובעת. התובעת הסבירה, בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת, כי בעקבות המעידה התעקמה גם רגל ימין (עמ' 8 לפרוטוקול), והדברים מתיישבים עם הפגיעה הקשה (שבר) ברגל ימין. בכל מקרה, איני מוצאת שיש בדברים כדי לפגום במהימנותה של התובעת כפי שהתרשמתי ממנה, ולכל היותר מדובר בבלבול או בטעות. ספק אם בהינתן מהירות התרחשות האירוע ונסיבותיו, יכלה התובעת לשחזר בדיוק פרט זה, כפי שעולה גם מעדותה כי "משהו קרה עם הברך ואני מעדתי קדימה" (עמ' 5 לפרוטוקול).
10. הנתבעת מפנה לתאריך מסירת הודעת התובעת על התאונה במשטרה (נ/2, מתאריך 7.9.09), ולתאריך חתימתה על יפוי הכוח לעורך-דינה, גם הוא 7.9.09. אין לדברים משמעות, אלא, לכל היותר, שלא ניתן לתת משקל של ראיה מסייעת להודעת התובעת במשטרה.
11. עוד טוענת הנתבעת, כי אין לקבל את גרסת התובעת לפיה היא לא ידעה כי קיימת לה עילת תביעה בהיות התאונה תאונת דרכים, וכי עובדה זו נודעה לה רק לאחר שבעלה סיפר על המקרה לסוכן הביטוח שהוא גם מכר שלהם, כשבועיים לאחר המקרה, והוא אשר הסב תשומת ליבה לכך (ר' עמ' 2-3 לפרוטוקול). הנתבעת מפנה לתצהיר הבריאות שהגישה התובעת בו ציינה תאונת דרכים קודמת, וכן לתביעה שהגישה למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי תאונה בגין התאונה נשוא תביעה זו. היא מבקשת להסיק מכך כי ההליכים בעקבות תאונה אינם זרים לתובעת ואינם חדשים לה.
גם בטענה זו אין ממש, ולהיפך, יש בדברים, לפי הגיון הנתבעת, כדי לחזק דווקא את מהימנות התובעת.
העובדה כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים קודמת, בשנת 2000, אין בה דבר וחצי דבר. לא הובררו נסיבות התאונה (אולי התנגשות בין כלי רכב?) ולא הוברר אפילו האם ניהלה התובעת הליך כלשהו לקבלת פיצויים בעקבות אותה תאונה.