1. לפניי שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שניתן על ידי כב' השופטים ד' ברלינר - נשיאה, ג' קרא ו-ח' כבוב, בתיק עפ"ג 54703-05-12, מיום 4.4.2013. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, אשר ניתן על ידי כב' השופט ב' שגיא, בת"פ 1840-08-11, מיום 1.5.2012.
בד בבד עם הגשת בקשות רשות הערעור, הגישו המבקשים בקשות לעיכוב ביצוע עונשי המאסר אשר הושתו עליהם. בהחלטתי מיום 25.4.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונשי המאסר עד להכרעה בבקשות רשות הערעור.
רקע והליכים קודמים
כתב האישום המתוקן
2. נגד המבקשים הוגש כתב אישום מתוקן, המתייחס לאותה פרשה, שבמסגרתה קשר המבקש ברע"פ 2699/13 (להלן: המבקש 1) קשר עם אדם נוסף (הנאשם 3), להתפרץ לדירת מגורים בתל-אביב, אשר בבעלות המתלונן (להלן: המקום או הדירה). על פי העובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן, ביום 21.7.2011, בין השעות 03:15-02:20 בלילה, הגיעו המבקשים למקום, ביחד עם הנאשם 3, ברכב מסוג "יונדאי", כאשר המבקש ברע"פ 2907/13 (להלן: המבקש 2) נוהג ברכב, וכשהשלושה מצוידים בכלי פריצה, ומפתח מותאם לדירת המתלונן. על פי כתב האישום המתוקן, בהמשך לכך, התפרצו המבקש 1 והנאשם 3 בצוותא חדא לדירת המתלונן, על-ידי כך שפתחו את הדלת הנעולה, באמצעות העתק המפתח שהחזיקו ברשותם, ונכנסו לדירה במטרה לגנוב. המבקש 2 סייע להם, בכך שהמתין ברכב, על מנת למלטם מהמקום. כאשר נעצרו המבקשים והנאשם 3, הסתבר כי הם החזיקו בצוותא ברכב את כלי הפריצה הבאים: בלוני גז, לום, ג'בקה, פטיש ידית, כלי חיתוך אברזימי, דיסק חיתוך, זוגות כפפות, כובעים וגרביים.
3. בגין המעשים המתוארים, יוחסו למבקש 1 ולנאשם 3 העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; וכן החזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין.
למבקש 2, יוחסו במסגרת כתב האישום המתוקן, עבירות אלה: סיוע להתפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין; וכן החזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין.
הדיון בבית משפט השלום
4. ביום 7.12.2011, הרשיע בית משפט השלום בתל אביב-יפו את המבקשים ואת הנאשם 3 בביצוע העבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום המתוקן, וזאת על יסוד הודאתם. בטרם גזר את דינם, הורה בית משפט השלום על עריכת תסקיר שירות המבחן בעניינם של המבקשים, והנאשם 3.
5. ביום 1.5.2012, גזר בית משפט השלום את עונשם של המבקשים, תוך שנתן דעתו לחומרת העבירות; לתכנון המוקדם של המעשים; ולמגוון כלי הפריצה שנתפסו בחזקתם של המבקשים. בית משפט השלום קבע כי ההתפרצות, מושא תיק זה, נמצאת ברף חומרה גבוה, שכן "אין המדובר בדירה אקראית, אלא המדובר במעשה שנעשה מתוך מחשבה ברורה ותכנון, עובר ליום ביצועו". עוד שקל בית המשפט, את עברם הפלילי של המבקשים וציין, כי לחובתו של המבקש 1 עומדת הרשעה בעבירה של החזקת נשק שלא כדין והחזקת רכוש חשוד כגנוב, משנת 2002. בנוסף, יש לחובתו הרשעות בעבירות של מסירת ידיעות כוזבות ופריצה לרכב משנת 2000. כן צוין, כי לחובתו של המבקש 2, עומדות הרשעות בעבירות סמים ובעבירות נוספות, והוא אף ריצה עונש מאסר בשנת 2006, למשך 6 חודשים.
לזכותם של המבקשים, זקף בית משפט השלום הן את הודאתם המיידית בכתב האישום המתוקן והן את הודאתם במשטרה, באופן המלמד על קבלת אחריות מצידם. בית המשפט אף התייחס לתסקירים אשר הוגשו לפניו: בעניינו של המבקש 1, ניתן תסקיר אשר לא כלל המלצה טיפולית, ואילו בעניינו של המבקש 2, המליץ שירות המבחן על הטלת צו שירות לתועלת הציבור (להלן: צו של"צ), תוך שהוא סוקר את נתוניו האישיים השונים ואת קשייו. בית משפט השלום לא התעלם מטענותיהם של הסנגורים, לפיהן, לאחר כניסת המבקש 1 והנאשם 3 לדירת המגורים הם נסוגו מתוכניתם ועזבו את הדירה מבלי שגנבו דבר. בית המשפט ציין, כי טענה זו אינה מופיעה בתסקירי שירות המבחן ואף לא בכתב האישום המתוקן, אך בסופו של יום, החליט בית המשפט לתת משקל לעובדה, כי לא נגנב דבר מאותה דירה.
לאחר עריכת איזון בין כלל הנתונים, קבע בית משפט השלום בגזר דינו, כי "התוצאה המתקבלת אינה יכולה להיות כזו שלא תכלול השתת עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח גם אם לתקופות קצרות באופן משמעותי מאותה תקופה אליה כיוון התובע". בית המשפט הוסיף, כי לשיקולים לקולא יהיה "משקל ממתן", באופן שבו, לאחר ריצוי תקופת המאסר, יוכלו המבקשים להתמיד בניהול אורח חיים נורמטיבי. בית משפט השלום אף לקח בחשבון את פרק הזמן בו שהו המבקשים במעצר בית, וכן נתן דעתו להבחנה בין חלקו של המבקש 1 לבין חלקו של המבקש 2, בביצוע העבירות.
על יסוד האמור לעיל, השית בית משפט השלום על המבקש 1 (ועל הנאשם 3), 11 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, בתנאים שפורטו בגזר הדין; וקנס בסכום של 2,500 ש"ח, או 25 ימי מאסר תמורתו.
על המבקש 2, השית בית המשפט, 7 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, בתנאים שפורטו בגזר הדין; וקנס בסכום של 1,500 ש"ח, או 15 ימי מאסר תמורתו.
הדיון בבית המשפט המחוזי
6. המבקשים, וכן הנאשם 3, הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, והשיגו על חומרת העונש אשר הושת עליהם. בערעורם, טענו המבקשים, כי אף אם לא נפלה שגגה מובהקת בגזר דינו של בית משפט השלום, היה ראוי לגלות כלפיהם מידה של חסד ורחמים ולהקל בעונשם, באופן שלא ייאלצו לרצות מאסר מאחורי סורג ובריח, אלא בדרך של עבודות שירות. עוד נטען על ידי המבקשים, כי שגה בית משפט השלום משלא נתן משקל מרכזי לחרטתם בזמן אמת ובעיקר לעובדה כי הם לא גנבו מהדירה פריטים כלשהם, שהיו ניתנים לגניבה בקלות.
אשר לנסיבותיו האישיות של כל אחד מהמבקשים, נטען לגבי המבקש 1, כי מדובר באדם שהעבריינות אינה חלק מאורח חייו והעבירה האחרונה בה הורשע הינה הוצאת רכוש צבאי מרשות הצבא, בגינה הוא ריצה מאסר בכלא צבאי. עוד נטען, כי המבקש 1 הקים עסק עצמאי, במו ידיו, והוא חרד מפני האפשרות שהעסק יקרוס, אם ייאלץ לרצות עונש של מאסר בפועל. ביחס למבקש 2, נטען כי הוא החל בטיפול שיקומי בנושא סמים מיוזמתו, באגף הרווחה בעיריית נתניה. נוסף על כך, ציין סנגורו את העובדה, כי המבקש 2 שהה במעצר בית מלא במשך שנה, וביקש לתת לכך משקל, לעניין גזר דינו.
7. ביום 4.4.2013, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי, כי "לא נפלה שגגה בגזר-דינו של בית-משפט קמא. הענישה היא מאוזנת, מידתית וראויה ונוטה לכף הקולא". בית המשפט המחוזי עמד על אופייה של העבירה בה עסקינן, וציין, כי מדובר בפריצה אשר תוכננה היטב, ואשר כללה הצטיידות במפתח מותאם וארסנל מגוון של כלי פריצה. אשר למבקש 1 ולנאשם 3, קבע בית המשפט המחוזי, כי הם יכלו להתעשת ולחזור בהם מן התכנון, אלא שהם היו "נחושים בדעתם להוציא את התכנון מן הכוח אל הפועל". בהתייחס למבקש 2, נקבע, כי על אף שעבירת הקשר לא יוחסה לו, לא היתה מחלוקת על כך, כי הוא הסיע את חבריו למקום האירוע, ביודעו שהם מתכננים פריצה, והמתין להם ברכב, במטרה למלט אותם לאחר ביצוע המעשה. משכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי "גם לגביו [המבקש 2]מדובר, על-כן, באירוע שאינו ספונטני, אלא תוך ידיעה מראש על הצפי לביצוע הפריצה".
בהתייחס לטענת החרטה, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא מצא כל פגם בקביעותיו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין, לעניין זה, כי "הטיעון כי המערערים [המבקשים] חזרו בהם בזמן אמת מכוונתם לגנוב רכוש, הוא טיעון עובדתי מובהק, ואם אכן היה מוסכם, צריך היה לבוא לידי ביטוי בכתב האישום". עוד נקבע, כי אם הם אכן התחרטו בזמן אמת, ניתן היה לצפות, כי עניין זה יתעורר במהלך שיחתם עם שירות המבחן, אך הדבר לא עלה באותן שיחות. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה, כי "משבחרו [המבקשים]לא להעלות נושא זה, נראה שהם עצמם לא התייחסו לטיעון ברצינות".