השופטת ד' ברק-ארז:
1. בעשרות מקרים, שהתרחשו במהלך אותה תקופה ובאותם אזורים גיאוגרפיים, בוצעו התפרצויות לבתי קשישים, שנעשו במתכונת דומה: אדם התקשר לביתו של הקשיש והודיע לו שהתקבלה עבורו חבילה. כאשר הקשיש ירד לקבל את החבילה, נוצלה ההזדמנות כדי להיכנס לדירתו, לגנוב כסף מזומן וחפצי ערך ולקחת כרטיסי חיוב. בהמשך, נעשה שימוש בכרטיסי החיוב שנגנבו. האם הדמיון בין המקרים היה כזה שהצדיק את הוכחת ביצוע המעשים כולם תוך שימוש בעיקרון של "עדות שיטה"?
ההליכים הקודמים
2. התבקשנו להידרש לשאלה זו במסגרת רשות הערעור שבפנינו, לאחר שזו נדונה בשתי ערכאות קודמות - בבית משפט השלום בקריות ובבית המשפט המחוזי בחיפה - בהתייחס לכתב אישום שייחס למבקש עבירות רכוש ומרמה במסגרת 51 אישומים. על-פי כתב האישום, החל מראשית חודש מאי 2007 ועד ליום שבו נעצר המבקש (19.8.2007), הוא ביצע עשרות התפרצויות לבתי קשישים, גניבת כספיהם וכרטיסי חיוב שברשותם וביצע הונאות בכרטיסי החיוב בסכום כולל של עשרות אלפי שקלים. כתב האישום ייחס למבקש פעילות שיטתית של איתור קורבנות פוטנציאליים מבוגרים וקשישים אשר מתגוררים בבתי דירות בני מספר קומות. בהמשך לכך, כך נטען, המבקש השיג את מספרי הטלפון בבתי קורבנותיו באמצעות שירות 144, התקשר אליהם תוך שהוא מציג את עצמו באופן כוזב: בשלב הראשון של פעילותו - כעובד בחנות פרחים, ובהמשך - כעובד הדואר. המבקש טען באוזני קורבנותיו כי יש לו עבורם זר פרחים או דבר דואר, והודיע להם כי הם מתבקשים לרדת מביתם על מנת לקבלו. במקרים רבים הציג זאת המבקש כמחווה של רצון טוב, בהתחשב בגילם ועל מנת לחסוך מהם את הצורך להגיע לסניף הדואר. המבקש אף הוסיף והסביר לקורבנות כי ישוב ויתקשר אליהם בשנית כשהשליח ימצא בסמוך מאוד לדירותיהם ואז יתבקשו לרדת לפוגשו. באופן זה קנה לו המבקש זמן בכדי להמשיך ולבצע את תוכניתו הפלילית. בשלב זה ולאחר שהקורבנות השתכנעו לרדת, אך בטרם עשו כן, חיבל המבקש במנעול דלת הבית של הקורבנות על ידי הכנסת גפרור או קיסם עץ או חפץ קטן כלשהו לתוך צילינדר המנעול מבחוץ באופן שלא ניתן היה להכניס את המפתח לתוך המנעול מן הצד החיצוני של דלת הכניסה ובכך נמנעה האפשרות של הקורבנות לנעול את ביתם. לאחר שסיים לחבל במנעול הדלת התקשר המבקש לקורבנותיו וחזר על טענתו ואמר להם כי השליח נמצא למטה והם מתבקשים לרדת מייד על מנת לפוגשו ולאסוף את דבר המשלוח. לרוב בזמן ביצוע השיחה המבקש כבר נמצא בסמוך לדירת הקורבנות, שם המתין ליציאתם מהבית. מיד לאחר שכל השוהים בבית יצאו ממנו, ובסיוע העובדה שלא נעלו את ביתם (בין אם בשל החבלה ובין אם ללא כל קשר לכך) התפרץ המבקש לדירותיהם של הקורבנות וגנב מתוכן רכוש ובכלל זה כסף מזומן, תכשיטים וכרטיסי חיוב. לאחר מכן יצא מדירת הקורבנות והמתין בקומה שמעל לדירותיהם עד לחזרתם לביתם. במקרים בהם הקורבנות השתהו בחזרתם לביתם, יצא המבקש מחדר המדרגות ולעיתים אף נתקל בקורבנות פנים אל מול פנים, זאת מבלי שהם חשדו בו. כאשר נשאל למעשיו במקום נהג לומר כי הוא מחפש רופא שיניים. בתכוף לביצוע ההתפרצויות והגניבות, התקשר המבקש בשלישית לבתי הקורבנות אלא שאז הציג את עצמו בכזב כנציג של חברת האשראי וטען כי נעשה שימוש בכרטיסי החיוב של הקורבנות ועל מנת לבטלם עליהם למסור לו את הקוד הסודי של כרטיס החיוב. אם קיבל המבקש מהקורבנות, בדרך האמורה לעיל, את הקוד הסודי, או אם הושאר הקוד הסודי בארנק בסמוך לכרטיסי החיוב, משך המבקש כספים מחשבונות הבנק של הקורבנות באמצעות כרטיסי החיוב בסכומים של עשרות אלפי שקלים. בנוסף, בחלק מהמקרים רכש המבקש דלק באמצעות כרטיסי החיוב שגנב. בפעולותיו בכרטיסי החיוב התכוון המבקש להונות את חברות האשראי בהתיימרו להשתמש בכרטיסי החיוב כדין. בכמה מקרים, משהשתבשה תוכניתו הזדונית והוא נתפס, המבקש איים על קורבנותיו ועדי ראייה ואף הגיע עד כדי תקיפתם. ממכלול האישומים עולה תמונה של עבירות רבות שבוצעו בתכיפות, באינטנסיביות ובהיקף גיאוגרפי רחב - החל מנהריה בצפון וכלה בפתח תקווה במרכז, דרך הקריות, חיפה, חדרה, נתניה, אזור השרון וגוש דן.
3. על סמך עובדות אלו יוחסו למבקש עבירות של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; גניבת כרטיסי חיוב, לפי סעיף 16 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: חוק כרטיסי החיוב); קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין והונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 17 סיפא לחוק כרטיסי החיוב. באישום מספר 15 הואשם המבקש גם בעבירת האיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובאישומים מספר 41 ו-46 הואשם המבקש גם בעבירת תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.
4. כתב האישום נגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בקריות (ת"פ 909-07, השופטת ר' לאופר חסון). לאחר שנשמעו חלק מראיות התביעה הודה המבקש ב-16 אישומים מתוך כתב אישום מתוקן, וכפר ביתר האישומים. המשיבה מצידה ביקשה מבית המשפט להרשיעו בכל האישומים על בסיס "שיטת הביצוע" (להלן: השיטה) כראיה יחידה לקביעת זהותו של המבקש כמבצע העבירה. בית המשפט הדגיש כי ככל שמדובר בהרשעת המבקש כמבצע העבירה חייבת להיות "התאמה מלאה של כל מאפייני השיטה ולא די בחזרה מזדמנת של חלק מהמאפיינים או בדמיון כללי בלבד לשיטה נשוא ההשוואה" (הכרעת הדין, בעמ' 152). בית המשפט קבע כי השיטה עוברת "כחוט השני" בכל האירועים נשוא האישומים בהם הודה המבקש כשבמרביתם יש תימוכין נוספים להרשעה בחומר ראייתי נוסף כגון: צילום המבקש כשהוא מושך כספים מכספומטים שונים, די.אן.איי. שתאם את הפרופיל הגנטי של המבקש, דו"חות עיקוב, מחקרי תקשורת, זיהוי וכיוצא באלה. בית המשפט הוסיף ובחן את כל האישומים שבהם כפר המבקש בשים לב ל"סל הראיות" הקיים בכל אישום ואישום, ובסופו של דבר החליט לזכות את המבקש מ-35 האישומים שבהם כפר ולהרשיעו רק ב-16 האישומים שבהם הודה. ביום 27.4.2009 השית בית המשפט על המבקש עונש של 54 חודשי מאסר בפועל, הפעלה במצטבר של מאסר מותנה של שמונה חודשים (שהושת על המבקש בת"פ 5391/04), 12 חודשי מאסר מותנה (כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת רכוש שהינה פשע או עבירה מעבירות המרמה בהן הורשע ויורשע בגינן במשך שלוש שנים מיום שחרורו), וכן 8 חודשי מאסר מותנה (כשהתנאי הוא שלא יעבור כל עבירה נגד רכוש מסוג עוון ויורשע בגינה במשך שלוש שנים מיום שחרורו).
5. המשיבה ערערה על הכרעת הדין וגזר הדין ואילו המבקש הגיש ערעור על חומרת העונש. בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2028-06-09, ע"פ 8229-06-09, השופטים ר' שפירא, ע' גרשון, ת' שרון-רונאל) התערב במשמעות המשפטית שנתן בית המשפט קמא לממצאים העובדתיים, והרשיע את המבקש גם ביתרת האישומים, בקובעו כי אין זה מן הנמנע כי השיטה שבה בוצעו המעשים לא תהיה זהה לחלוטין, אלא תספיק רמת דמיון מסוימת במרכיבים המרכזיים של ביצוע העבירות בתנאי שהיא נבחנת ביחס למכלול הראיות שבנמצא. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בנסיבות העניין ניתן לתת משקל נוסף בהקשר זה לדמיון לעבירות שבהן הודה המבקש. ביום 18.3.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי חיפה את המבקש באישומים מהם זוכה. בשל קביעה זו לא דן בית המשפט בערעורים על העונש והחזיר את הדיון לבית המשפט השלום על מנת שיגזור את עונשו של המבקש.
6. ביום 4.10.2010 לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש גזר בית משפט השלום בקריות (ת"פ 909-07, השופט מ' ארגמן) את עונשו של המבקש והשית עליו 9 שנות מאסר בפועל ו- 24 חודשים של מאסר מותנה (כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה שהורשע בה במשך שלוש שנים מיום שחרורו). כן הופעל באופן מצטבר עונש מאסר מותנה של שמונה חודשים (שהושת על המבקש בת"פ 5391/04). בית המשפט שקל לחובת המבקש את חומרת העבירות, השיטתיות בה הן בוצעו, בחירת הקורבנות בשל גילם המבוגר והשפעת המעשים על חייהם של הקורבנות מבחינה כלכלית ונפשית. כן שקל בית המשפט את גיליון ההרשעות של המבקש שכלל עשרות אישומים קודמים בעבירות רכוש. בית המשפט דחה את בקשת בא-כוחו של המבקש להתחשב בהתמכרות להימורים של המבקש כשיקול לקולא. ביום 13.1.2011 דחה בית משפט המחוזי בחיפה (ע"פ 33335-11-10, סגן הנשיאש' ברלינר והשופטים י' גריל וב' בר-זיו) את ערעורו של המבקש על חומרת העונש שהוטל עליו.
בקשת רשות הערעור
7. המבקש - התוקף את הרשעתו בעבירות הנוספות בבית המשפט המחוזי, ובהתאמה את גזר הדין שהושת עליו - טען לפנינו כי עניינו מצדיק מתן רשות ערעור משום שהוא מעלה שאלות משפטיות עקרוניות שעוסקות בפרשנות המשפטית לדוקטרינה של "שיטת הביצוע" כראיה לזיהוי הנאשם כמבצע. באופן יותר ספציפי, הוא ביקש מבית משפט זה לעסוק בפירוט בשאלות כדוגמת: כיצד נבחן הדמיון של שיטת ביצוע? מהו המשקל שיש לייחס לנקודות שוני בעלות אופי מהותי בין מעשי עבירה שונים - בייחוד כאשר שיטת הביצוע היא ראייה יחידה או עיקרית לזיהוי מבצע העבירה? מהי נפקותה של הודאת המבקש בחלק מן העבירות לעניין האפשרות להתבסס עליהן לביסוסה של טענת השיטה? המבקש הוסיף וטען כי ראוי לתת לו רשות ערעור במקרה זה בהתחשב בכך שמבחינה מהותית זהו לו ערעורו הראשון על הרשעתו, ובהתחשב בכך שהערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום הוגש על-ידי המשיבה. מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את בקשת הערעור משום שאינה מעלה כל שאלה עקרונית או משפטית. לגופו של עניין, היא הוסיפה וסמכה ידיה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין בעניינו של המבקש.
הכרעתנו
8. לאחר שבחנו את טענותיו של המבקש הגענו לכלל דעה שעניינו אינו מצדיק הענקתה של רשות ערעור.
9. ההלכה הפסוקה בכל הנוגע לעדות שיטה היא ברורה. ככלל, נקבע לעניין זה שנדרשת "מידה גבוהה ביותר של דמיון" בין המעשים, אם כי אין לדרוש שהדברים יגיעו "לכדי 'כרטיס ביקור' או מעין 'טביעות אצבעות'" (ע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480, 493 (1979). בכל מקרה, יש לבחון את הדברים לאור "מכלול הראיות" (ראו גם: ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, 262 (1985); ע"פ 40/85 דקל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 652, 657 (1985)). ההלכה חזרה ואושרה גם בפסקי דין שניתנו בשנים האחרונות (ראו: ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.1.2006); ע"פ 7045/05 אנטיפקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.4.2008)).
10. עניינו של המבקש נדון בהתאם להלכה הפסוקה, ללא כל חידוש בהיבט המשפטי. על כך יש להוסיף, כי יכולנו להתרשם מטיעוניה של באת-כוח המשיבה כי מידת הדמיון בין המעשים במקרה זה היתה גבוהה במיוחד. רק על מנת לסבר את האוזן נציין כי במקרים השונים שתוארו בכתב האישום התקיימו מאפייני דמיון החורגים הרבה מעבר לפן הפונקציונאלי הטהור של ביצוע העבירות. למדנו כי האדם שהתקשר לקשישים, קורבנות העבירות, התייחס על-פי רוב לכך שהגיעה אליהם חבילה מ"ירושלים". כרטיסי ה"סים" שבהם נעשה שימוש לצורך חיוג היו שייכים לאותה סדרה. עוד למדנו, כי האדם שהגיע לבניינים שבהם דרו הקשישים ונתקל בעוברי אורח ציין בפניהם כי הוא מחפש אחר "רופא שיניים" דווקא. לא נוסיף ונפליג בתיאור הפרטים, ועשינו זאת רק על מנת להדגים כי מידת הדמיון שהוצגה בעניינו של המבקש תואמת היטב את אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה.
11. נוסיף ונזכיר, כי העובדה שהמבקש טרם הגיש ערעור על הכרעת הדין בהליכים אלה, מאחר שאת הערעור על הכרעתו של בית משפט השלום הגישה המדינה, אינה מצדיקה כשלעצמה הענקתה של רשות ערעור (רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2005), בפסקה 6; רע"פ 1633/04 כ' ק' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2005), בפסקה 11; רע"פ 1498/07 הרשברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.3.2007)).
12. סוף דבר: בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש אינה מעוררת כל שאלה משפטית חדשה החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ואף לא שאלה שהינה בעלת חשיבות ציבורית נכבדה. על-כן לא נעתרנו לבקשתו להביא את עניינו גם בפני בית משפט זה. ההרשעה נותרת על כנה, וממילא נותר על כנו גם גזר הדין שהושת עליו: 9 שנות מאסר בפועל, 24 חודשים של מאסר מותנה (כשהתנאי הוא שלא יעבור המבקש עבירה שנידון בה ויורשע בה במשך שלוש שנים מיום שחרורו), וזאת בנוסף להפעלתו של עונש מאסר מותנה של שמונה חודשים (מת"פ 5391/04), שאותו ירצה במצטבר. עונש זה הולם את חומרת המעשים - עבירות שבוצעו על בסיס "סיטונאי" כמעין משלח יד של המבקש, תוך ניצול תמימותם ותלותם של אנשים קשישים, ופגיעה לא רק ברכושם אלא גם בתחושת הביטחון האישי שלהם ויחסי האמון שלהם בקשר עם סביבתם.