א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא טל) מיום 1.8.11 בתיק עת"א 7808-05-11. עניינה של הבקשה, משאלת המבקש כי 210 ימי מאסר שריצה חלף קנס יבוטלו למפרע בעקבות תשלום הקנס.
רקע
ב. לענייננו די בעובדות בסיסיות אלה: במהלך ריצויו של עונש מאסר - שהחל בשנת 2007 - ריצה המבקש מ-17.4.07 210 ימי מאסר חלף קנס (ראו סעיף 46 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977). הקנס הושת ב-29.4.02 ושולם לימים, ב-10.10.10. בשנת 2010 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה עתירת אסיר בעניין אופן חישובה של תקופת המאסר לעניין חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א - 2001 (עת"א 25197-02-10). בית המשפט המחוזי בחיפה קבע (ביום 14.6.10), כי תקופת המאסר חלף קנס אינה באה בחשבון תקופת המאסר לעניין ניכוי שליש (ראו סעיף 1 לחוק שחרור על תנאי), ואולם הוסיף:
"כי ככל שתוגש בקשה למתן ארכה לתשלום הקנס, ובית המשפט שגזר את הקנס יאשר את הארכה כי אז יוכל העותר לשלם את הקנסות שנגזרו עליו ותקופת מאסרו תקוצר בהתאם".
המבקש פעל בדרך זו, וביום 10.10.10 קבע בית משפט השלום (אשר השית את הקנס, ומששולם הקנס באותו יום): "בהמשך להחלטת כבוד השופט שפירא מיום 14.6.10 הנני מורה כי 210 ימי המאסר שריצה המבקש... ינוכו כעת מתקופת מאסרו". משסירב המשיב לשנות מחישובו הוגשה עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי מרכז (עת"א 7808-05-11), ופסק הדין בה הוא העומד ביסוד הבקשה.
ג. בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא טל) קבע, ובכל הכבוד בדין עשה כן, כי כיון שהמבקש סיים לרצות את תקופת המאסר חלף הקנס כבר בשנת 2007, "לא ניתן לבטל בדיעבד את תקופת מאסרו של המבקש אותה ריצה בגין הקנס" (ע"פ 1909/09 עזאיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - הנשיאה ביניש). עוד נקבע, כי אף שהמבקש לא הוחתם על טופס הפעלת פקודת המאסר (ראו רע"ב 1104/11 עודה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)), הוכח כדבעי כי ידע על הוצאתה ולא נקט כל צעד בעניינה עד לאחר שסיים לרצות את תקופת המאסר חלף הקנס. ולבסוף נאמר:
"אינני מתעלם כלל ועיקר מהכתוב בשולי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה... ומהחלטת בית משפט השלום בקריות... אך החלטות אלה ניתנו לאחר שהעותר סיים לרצות את עונש המאסר בגין אי תשלום הקנס...".
ד. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו. בעיקר נטען בבקשה, כי המבקש הופלה לרעה ביחס לאסירים אחרים שלגביהם ננקטה גישה אחרת (תוך הפניה לעת"א 49531-05-11 גביש נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)); כי המשיב עשה דין לעצמו בכך שלא קיים את החלטות בית המשפט המחוזי (מיום 14.6.10) ובית משפט השלום (מיום 10.10.10) אשר הורו על ניכוי ימי המאסר, אף שלא הגיש ערעור בעניינן; כי בנסיבות שגה בית המשפט קמא בכך שדן בשאלה שכבר הוכרעה בשתי ההחלטות הנזכרות; הוזכר, כי בניגוד לפקודת הנציבות לא הוחתם המבקש על "טופס הפעלת פקודת מאסר בשל אי תשלום"; ולבסוף נטען, כי במועד בו הופעלה פקודת המאסר היה המבקש עצור ולא אסיר, ולפיכך אין תחולה לסעיף 46 לחוק העונשין.
ה. ביום 30.8.11 ביקשתי את תגובת המשיב. זו הוגשה ביום 28.9.11 ונטען בה, כי הבקשה אינה מעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור, וכי בדין יישם בית המשפט המחוזי את ההלכה שנקבעה בעניין עזאיזה ובעניין עודה, לפיה לאחר שהסתיים ריצוי תקופת המאסר חלף הקנס לא ניתן עוד לשלם את הקנס ולבטל את המאסר למפרע. הוזכר, כי גם פסק הדין בעניין שעת (בג"צ 60/83 שעת נ' שירות בתי-הסוהר, פ"ד לז(1) 754), שעליו התבססו ההחלטות הנזכרות, ניתן לאחר שבית המשפט המחוזי הורה לנכות בדיעבד את תקופת המאסר חלף קנס, ובית משפט זה קבע:
"לא תעמוד לו למערער החלטתו המאוחרת של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו להוריד את חמשת חודשי המאסר, שריצה בגין אי-תשלום הקנס, שכן החלטה זו אין לה כל נפקות, באשר נוגדת היא את הוראות החוק, והיא ניתנה באיחור וללא סמכות" (עמוד 756 - השופט ד' לוין).
אשר לאי-החתמת המבקש על "טופס הפעלת פקודת מאסר בשל אי תשלום", נטען כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שהמבקש היה מודע להפעלת פקודת המאסר, "ולא נקט כל צעד בעניין זה" עד לאחר שתמה תקופת המאסר. בכל הנוגע לטענה, כי בזמן הפעלת הפקודה לא היה המבקש אסיר (אלא עציר) הפנתה באת כוח המשיב לקביעת בית המשפט המחוזי, ובין היתר לעובדה שתקופת המעצר נוכתה במלואה מתקופת המאסר. ולבסוף הוזכר, כי המבקש זכאי לפנות למרכז לגביית קנסות בבקשה להשבת הסכום ששולם.
דיון והכרעה
ו. לאחר העיון, ולא בלי התלבטות הנובעת מן ההחלטות הנזכרות של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום בחיפה לעניין הניכוי, החלטתי שלא להיעתר לבקשה; זאת אף אם לא נידרש לשאלת קיומה של שאלה בעלת חשיבות כללית (ראו רע"ב 2640/09 טורק נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 3045/08 מדינת ישראל נ' פריניאן (לא פורסם); רע"ב 2640/09 טורק נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). בית המשפט המחוזי צדק, על פי הלכה מושרשת, בקבעו כי לאחר שהסתיימה תקופת המאסר חלף הקנס, לא ניתן היה עוד לשלם את הקנס ולבטלה למפרע. הלכה זו נקבעה בעניין שעת, והנחתה את בית משפט זה בעניין עזאיזה ובעניין עודה; והיא מעוגנת היטב בתכליותיו של מנגנון מאסר חלף קנס (ראו, בין היתר, ע"פ 1100/91 מדינת ישראל נ' ג'עפרי, פ"ד מז(1) 418; ע"פ 5023/99 חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 406; ע"פ 1467/01 ווזווז נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אין ספק, כי לוח הזמנים לתשלום הקנס אינו "תכנית כבקשתך", ומתן אפשרות בלתי מוגבלת להשבת גלגל הקנס והמאסר לאחור במועד הנבחר על-ידי האסיר לפי האינטרסים שלו אינו רצוי ואינו משרת את האינטרס הציבורי.
ז. ומנגד, אין לכחד כי תוצאה זו מעוררת אי-נוחות במידה מסוימת, מבחינת ההרמוניה הראויה של מערכת השפיטה ויצירת ציפיות שווא, מבלי משים כמובן, אצל המבקש. המבקש פעל על סמך האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (מיום 14.6.10), ובית משפט השלום אישר פעולה זו וקבע מפורשות: "210 ימי המאסר שריצה המבקש... ינוכו כעת מתקופת מאסרו". אכן, כפי שקבע בית המשפט קמא, חוששני, בכל הכבוד, כי החלטות אלה אינן מתיישבות עם ההלכה שנקבעה בעניין שעת, וגם ההחלטה שלא לתת להן ביטוי אופרטיבי עולה בקנה אחד עם קביעתו של בית משפט זה בפרשת שעת:
"לא תעמוד לו למערער החלטתו המאוחרת של בית המשפט המחוזי... החלטה זו אין לה כל נפקות, באשר נוגדת היא את הוראות החוק, והיא ניתנה באיחור וללא סמכות".
ח. ואולם, לא יתכן חולק כי מדובר במצב בעייתי, ובמובנים מסוימים גם למשיב - ומדובר הרי בסוגיות המצויות בתחום מומחיותו - אחריות ל"תקלה משפטית" זו. לדוגמה, בסוף דיון במעמד שני הצדדים, אשר התקיים בפני בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 15.3.10 החליט בית המשפט לעכב את החלטתו על מנת לאפשר למבקש להסדיר את תשלום הקנס. החלטה זו אינה עולה בקנה אחד, כאמור, עם ההלכה שנקבעה בעניין שעת, וראוי היה כי באת כוח המשיב תציין עובדה זו בפני בית המשפט. הוא הדין לגבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי (מיום 14.6.10), בו נאמר מפורשות כי קיימת אפשרות לתשלום הקנס וניכוי ימי המאסר, וגם הפעם לא נשמעה הסתייגות מצד המשיב (בשונה, לדוגמה, מהתנהלותו בעניין גביש). גם החלטת בית משפט השלום (מיום 10.10.10) הובאה לידיעת המשיב, וגם הפעם בחר להחריש, בעוד שהיה עליו להפנות תשומת לבם של בתי המשפט למצב המשפטי הנוהג.
ט. כאמור, החלטות אלה של בתי המשפט, ותגובת המשיב להן, יצרו הסתמכות אצל המבקש; לשון אחר, לולא החלטות אלה לא היה טורח לגייס את הממון הנדרש ולשלם את הקנס שמונה שנים לאחר שהושת. אחד מגדולי בעלי התוספות, רבנו תם (רבי יעקב בן מאיר, נכדו של רש"י, המאה הי"ב, צפון צרפת), הקפיד - בשבתו בדין - להסתייג מטענות שגויות ("מוגזמות") שהועלו על ידי הצדדים, על מנת שלא ישתמע כי הוא מסכים להן (ראו תוספות, כתובות סט ע"א דיבור המתחיל "ואישתיק"; ראו גם שולחן ערוך, חושן משפט י"ז, י"ב). כלל זה המכוון בעיקרו לשופטים ודיינים, צריך להנחות גם את באי כוח המדינה בתיקים מסוג זה; שכן יכול היה המבקש לראות באי-הסתייגותם משתי ההחלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה, ומהחלטת בית משפט השלום (מיום 10.10.10) משום הסכמה לאפשרות לתשלום הקנס וביטול תקופת המאסר; זאת, מעבר לשאלת חובתם כקציני בית המשפט (officers of the court), המיומנים ומלומדים בתיקים מסוג זה, להעמידו על טעות או תקלה אפשרית העלולה לצאת מתחת ידיו.
י. ואכן, תגובת המשיב התבקשה על מנת שיתן דעתו לבעייתיות זו, ובפרט שעה שבענייננו המשמעות של "ניכוי" תקופת המאסר חלף הקנס אינה קיצור מיניה וביה של תקופת המאסר בשיעור 210 ימים (שכן תקופת המאסר חלף הקנס רוצתה בחופף למאסר שהושת בתיק פלילי אחר), אלא רק שינוי באופן חישובן של תקופות המאסר לעניין חוק שחרור על תנאי. ברם, כיון שבית המשפט המחוזי יישם נכונה בפסק הדין נשוא הבקשה הלכות שנקבעו בבית משפט זה, לא ראיתי מקום ליתן רשות ערעור. בהקשר זה נתתי דעתי גם לעובדה, שהקנס המדובר הושת על המבקש עוד בשנת 2002; שפקודת המאסר בגין אי-תשלום הקנס הופעלה בשנת 2007; ושהבקשה לתשלום הקנס הוגשה רק בשנת 2010 על מנת לקצר תקופת מאסר שהושתו בתיקים אחרים. התנהלות זו אינה תומכת בנסיבות בהליכה לקראת המבקש מעבר לשורת הדין, ולא ניתן לומר כי תוצאה לפיה הסכום ששולם יושב למבקש אך הוא ישא את עונשו כדין - מחייבת התערבות.
י"א. אשר לטענת ההפליה אציין בקצרה, כי הנסיבות בעניין גביש שונות מנסיבות תיק זה (בין היתר כיוון שבאותו עניין לא הוכח שהאסיר היה מודע להפעלת פקודת המאסר). הוא הדין לעניין ג'באלי שנזכר בבקשה, שכן העיון בו מלמד על נסיבות שונות (לרבות העובדה שהתביעה הסכימה לביטול פקודת המאסר). אף לטענה בדבר סמכות בית המשפט לדון בעתירה, ולסמכותו של המשיב שלא לקיים את החלטת בית משפט השלום, תשובה טובה בפסק הדין בעניין שעת; אם כי, כאמור, התנהלות המשיב בענייננו לא היתה חפה מפגמים (לרבות לגבי עמידתו בנהליו שלו לגבי הפעלת פקודת המאסר, שלגביה העיר בית המשפט המחוזי מרכז בפסק הדין נשוא ענייננו, כי היה צורך להחתים את המבקש על טופס מתאים לעניין פקודת המאסר ועוד, לפי פקודת הנציבות 04.12.00; וראו גם פרשת עודה הנזכרת). לא ראויה היתה לדעתי טענת המשיב בבית המשפט קמא כי המדובר בעניין פרוצדורלי גרידא; אלא שבמהות ידע המבקש על הוצאת פקודת המאסר, כפי שציין סגן הנשיא טל, והדבר סייע להטיית הכף.