לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בעע"א 287/10 (כבוד השופט י' אברהם) מיום 26.5.2010, בגדרה נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא להוציאו לחופשות.
המבקש מרצה עונש מאסר של ארבע שנים מיום 3.3.2009 בגין עבירות של תקיפת שוטר, עבירות רכוש ותעבורה.
סיווגו הראשוני של המבקש לצורך חופשה היה בקטגורית ב/1, לפיה יציאתם לחופשה של אסירים הנמנים על קבוצה זו מצריכה את אישורה של משטרת ישראל. כך, בהתאם לנהלים, לאחר שהמליץ שירות בתי הסוהר על יציאתו של המבקש לחופשה, הועברה ההמלצה לאישורה של המשטרה. מתגובת המשטרה שניתנה ביום 24.5.2010 נמצא כי כנגד המבקש נפתח תיק חקירה בגין בשל איומים על חברתו והטרדתה באמצעות מתקן בזק (פ"א 43756/08 ת. כפר סבא). על כן, שונה סיווגו של המבקש לקטגוריה א', מכוח פקודת הנציבות מס' 04.40.00 פרק 4, פרק ו' סעיף 4(א)(3)(א)(2) (להלן: פקודת הנציבות), חופשה של אסיר המסווג בקטגוריה זו מצריכה את אישורה של ועדת אלימות במשפחה (להלן: הועדה). על שינוי הסיווג עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת.
בית המשפט המחוזי דחה את העתירה וקבע כי שינוי הסיווג נעשה כדין. במסגרת הדיון המליץ בית המשפט למבקש לדחות את מועד הדיון עד לקבלת המלצת הועדה, הנדרש על פי הדין, אך הוא סירב לכך וביקש כי העתירה תוכרע באופן מידי. בית המשפט ציין כי סגירת תיק החקירה נעשתה רק בחודש ינואר 2010, ובנסיבות אלו יש לאפשר לוועדה פרק זמן סביר על מנת לבחון את הטענות שהועלו כנגד המבקש במסגרת התלונה ולהעריך את פרופיל האלמ"ב שלו.
מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו, לפיה מכוח הסמכות הנתונה למשיבים לבחון ולחזות את התנהגותו של אסיר במהלך חופשה, היו רשאים הללו להביא בחשבון את תיק החקירה בעניינו אשר נסגר מחוסר ראיות. לדידו, אם בתלונה הנדונה לא היה די כוח ראייתי להחזיק את תיק החקירה, מדוע יש בה כוח ראייתי לשנות את סיווגו של המבקש. כן, סובר המבקש, כי אף מכוח סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, התשמ"א-1981 אין למשיבים סמכות להשתמש במידע על תיק חקירה שנסגר.
מנגד, טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות שכן אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית וכל כולה מבוססת על נסיבותיו האישיות של המבקש. כן, טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, שכן יציאת אסיר לחופשה אינה זכות מוקנית, אלא טובת הנאה הנתונה לשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר. לטענתם, התכלית העומדת בבסיס סיווגו של אסיר בקטגוריית אלמ"ב הינה לבחון את מסוכנותו של האסיר ובחינת אמצעים לאיינה. כן טוענים המשיבים, כי החלטה בדבר יציאת אסיר לחופשה וחוות הדעת המקצועיות הנדרשות לצורך קבלת ההחלטה הינה החלטה שבסמכות שירות בתי הסוהר, והקביעה לפיה נדרשת חוות דעת של הועדה בעניינו של המבקש אינה מצדיקה התערבות שיפוטית. יתר על כן, טוענים המשיבים כי סגירת תיק החקירה בעניינו של המבקש אינו מייתר את הצורך בקבלת חוות דעתה של הועדה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי כי מכוח סעיף 1(ג) לפרק ב' לפקודת הנציבות על שירות בתי הסוהר לחזות את התנהגות אסיר בזמן חופשה ובמסגרת זאת היה עליהם להביא בחשבון את התיק שנפתח כנגדו. בהמשך לכך טוענים המשיבים כי החלטה לסגירת תיק הינה החלטה במישור הפלילי, ואילו דיון בפני הועדה ייערך על פי כלל הראיה המנהלית.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בעתירות אסיר, איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.1986)). נימוקי הבקשה אינם מעלים על כל בעיה משפטית עקרונית בעלת חשיבות המצדיקה התערבות, ומשכך בלבד דין הבקשה להידחות.
למעלה מן הצורך אוסיף, כי בית המשפט היושב כערכאת ערעור ראשונה ושנייה אינו בוחן את דרך הפעולה בו הוא היה נוקט לו היה נכנס בנעליה של רשות בתי הסוהר, אלא האם ההחלטה אותה קיבלה כרשות ציבורית הינה סבירה (ראו למשל: 3265/01 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם: 30.9.2001); רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד מב(2) 743 (1998)). סיווגו של אסיר לקטגוריות השונות הינו בסמכות שרות בתי הסוהר, פקודת הנציבות מתווה את אופן הסיווג. כאשר נקודת המוצא לכך היא, כי יציאתו של אסיר לחופשה איננה נמנית עם זכויותיו, כי אם מוענקת כטובת הנאה על פי שיקול דעתה של הרשות המוסמכת (סעיף 1(ב), פרק א' לפקודת הנציבות; ראו גם: עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678, 713 (2003)). אכן, בצידה של טובת הנאה זו, המשחזרת את קשריו של האסיר עם משפחתו וקהילתו מחוץ לכותלי בית הכלא, רווח שיקומי ישיר לאסיר עצמו ורווח עקיף גם לחברה, בהרגלתו לדפוסי התנהגות נורמטיביים. מאידך, עומדת חובת ההגנה על הציבור מפגיעה ונזק פוטנציאליים העלולים להיגרם כתוצאה משחרורו של האסיר לחופשה (רע"ב 8737/09 פלוני נ' שרות בתי הסוהר, (טרם פורסם, 15.2.2010).
מאחר והמבקש היה מסווג בקטגוריה ב/1 לפיה יציאתו לחופשה מצריכה את אישור המשטרה, ובמסגרת זו הובא לידיעת שרות בתי הסוהר מידע אודות פתיחת תיק החקירה, עליו להביא זאת בחשבון כחלק "מהמידע הקיים עליו". הדין עם המשיבים כי שרות בתי הסוהר כרשות מנהלית, אינו כפוף לכללי הראיות הרגילים, כי אם ל"כלל הראיה המנהלית", לפיו רשאית רשות מנהלית לקבל כל ראיה אשר אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה (ראו לדוגמא: בג"ץ 9993/03 חמדאן נ' ממשלת ישראל, (לא פורסם, 9.2.2005); בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337 (1972)) .
אשר על כן, צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע, כי יש לאפשר לועדת אלימות במשפחה לבחון את הטענות שנטענו כנגד המבקש, ולהגיש דין וחשבון על תוצאות בדיקתה לשרות בתי הסוהר על מנת שיחליט בענין בקשתו ליציאה לחופשה.
אי לכך בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ח באב התש"ע (29.7.2010).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il