1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שניתן על-ידי כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ - סג"נ, י' צלקובניק, ו-י' רז-לוי, בתיק עת"א 47341-01-13, מיום 20.3.2013. בפסק דינו קיבל בית המשפט את עתירת היועץ המשפטי לממשלה, והורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים, מיום 20.1.2013, לשחרר את המבקש שחרור מוקדם ממאסרו.
רקע והליכים קודמים
2. ביום 4.9.2007, הורשע המבקש, תושב חצי האי סיני, על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת"פ 8222/05), לאחר שמיעת הוכחות, בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; שתי עבירות של הסתננות לגבולות המדינה, לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן: החוק למניעת הסתננות); יציאה שלא כדין, מישראל לירדן, לפי סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות; שהייה שלא כדין בישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; וכן בייבוא סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, מסוג הירואין, במשקל של כ-24 ק"ג, לפי סעיף 13 וסעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.
3. בעקבות הרשעתו של המבקש בעבירות אלו, נגזר דינו, ביום 12.11.2007, והושתו עליו 11 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, וכן שנתיים מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים. ערעור שהגיש המבקש על הרשעתו ועל חומרת עונשו, וכן ערעור המדינה על קולת העונש, נדחו על-ידי בית-משפט זה ביום 3.11.2008 (ע"פ 11129/07 מדינת ישראל נ' טראבין (3.11.2008)).
4. המבקש מרצה את מאסרו בבית הכלא "אשל", החל מיום 20.7.2005, ומועד שחרורו עתיד לחול ביום 19.7.2016. ביום 20.1.2013, דנה ועדת השחרורים בנושא שחרורו המוקדם של המבקש ממאסרו, והונחו בפניה חוות דעת מטעם גורמי הביטחון ומשטרת ישראל, אשר התנגדו לשחרורו המוקדם של המבקש, על בסיס נימוקים שונים.
בתום הדיון, החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המבקש, נוכח התנהגותו החיובית בכלא, ונוכח העדר מסוכנות עתידית לציבור, בעקבות שחרורו וגירושו חזרה למדינתו. ועדת השחרורים ציינה בהחלטתה, בהקשר זה, כי "מניחים אנו עפ"י כל הגיון סביר שאם היה מידע קונקרטי או חשש קונקרטי ספציפי מאסיר זה [המבקש] או ממקורביו, חזקה עלינו שאחראים על בטחון הציבור [...], היו טורחים להצביע לנו על כך באופן מפורש [...]". עוד נתנה הועדה את דעתה, למצבו האישי והכלכלי הקשה של המבקש, ולהיעדר עבר פלילי מוכח בעניינו.
5. ביום 24.1.2013, הגישה המדינה עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, נגד החלטתה של ועדת השחרורים. בעתירה נטען, כי נפלו בהחלטת ועדת השחרורים פגמים היורדים לשורש העניין, וכי הינה שגויה ובלתי סבירה, ועל כן, מן הראוי לבטלה. לטענת המדינה, ועדת השחרורים התעלמה מהנתונים המצביעים על מסוכנותו של המבקש, ועל כך שמדובר בנסיבות חמורות ביותר של הסתננות לישראל עם אדם אחר, שלא כדין, תוך תכנון והתארגנות מוקדמת, כשבאמתחתם של השניים כמות מסחרית של סמים, לשם הפצתם למטרות רווח. עוד הוסיפה וטענה המדינה, כי הועדה לא העניקה משקל הולם לחוות הדעת שהוגשה מטעם השב"כ, שהינו הגוף המקצועי להעריך מסוכנות, ולפיה, יש בשחרורו המוקדם של המבקש משום סיכון לביטחון המדינה ואזרחיה.
לבסוף, טענה המדינה, כי שחרורו של המבקש על-ידי ועדת השחרורים, מבלי שהטילה כל מגבלה על שחרורו, למעט גירושו מהארץ, מהווה בפועל שחרור ללא כל תנאי. משלא מתאפשר פיקוח כלשהו על מעשיו של המבקש בתקופת השחרור על-תנאי, בהיותו תושב חוץ, כך נטען, הרי שאין ניתן לומר כי חלפה המסוכנות הנשקפת ממנו. משכך, נטען, כי החלטת הועדה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות ויש לבטלה.
פסק דינו של בית משפט קמא
6. ביום 20.3.2013, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית המשפט קיבל את עתירת המדינה וקבע, כי עמדת הועדה לשחרורו של המבקש, בעת הזאת, חורגת ממתחם הסבירות. בית משפט קמא הוסיף וקבע בפסק דינו, כי "הנתונים שהוכחו מצביעים על כך שהמשיב [המבקש] נתן ידו לפעילות עבריינית חמורה ביותר, שיש עימה פגיעה ישירה בשלום הציבור. מפסק הדין שניתן בעניינו של המשיב [המבקש], עלה, כי הבריח לתוככי ישראל, תוך חציית גבולות מצרים וירדן (פעמיים), כמות עצומה של הירואין. ו[...] נקט במשפטו בדרך של הכחשה גורפת של מעשיו".
בית משפט קמא עמד בפסק דינו, על חוות הדעת מטעם גורמי הביטחון, אשר לפיה, אין בהחזרתו של המבקש למקום מגוריו בסיני, כדי להבטיח את המנעותו בעתיד מביצוע מעשים מסוכנים "וזאת אף בהשראת גורמי טרור, ובהיעדר פיקוח ממשי מצד הרשויות במצרים, בחבל ארץ זה". נוסף על כך, נקבע, כי בשים לב לחוות דעת משטרת ישראל - הרי שלרשויות האכיפה בישראל, אין יכולת לפקח על התנהגותו של המבקש, בהיותו תושב חוץ.
עוד התייחס בית המשפט, לכך שהמבקש ביצע את מעשי העבירה, על רקע של מצוקה כלכלית, ולפי דברי בא-כוחו של המבקש, מצבה הכלכלי של משפחתו לא היטיב, במהלך שנות המאסר. משכך, נקבע, כי המניעים שעמדו ביסוד מעשיו של המבקש "עדיין שרירים וקיימים".
לבסוף, קבע בית משפט קמא, כי הגם שאין לחסום באופן מוחלט את האפשרות לשחרור מוקדם, בשל מהות העבירה, או בשל היותו של אסיר תושב חוץ, אין בנימוק המתבסס בעיקרו על תפקודו החיובי של המבקש בבית הכלא, כדי להבטיח במידה סבירה, כי לא צפויה מהמבקש מסוכנות לשלום הציבור, במקרה של שחרור מוקדם.
לאור האמור, קיבל בית משפט קמא את העתירה, והורה על ביטול שחרורו המוקדם של המבקש.
הבקשה לרשות ערעור
7. בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, באמצעות באת-כוחו, עו"ד דורפמן-אלגאי, נטען, כי בנידון דידן, עולות מספר שאלות בעלות חשיבות כללית, החורגות מעניינו הפרטי של המבקש. סוגיה אחת, נוגעת למשקלה וחוקיותה של חוות דעת כללית של שירות הבטחון הכללי, מבלי שקיימת התייחסות ספציפית למבקש עצמו; סוגיה שניה, נוגעת להיעדר תכנית שיקום ויכולת פיקוח במהלך תקופת התנאי, בעניינו של תושב זר, אשר בעת שחרורו על תנאי, מגורש ממדינת ישראל. סוגיה שלישית, אשר מונה באת-כוח המבקש, נוגעת לחומרת העבירה, כנסיבה בלעדית, המונעת שחרור מוקדם על פי החוק.
לטענת באת-כוח המבקש, החלטת בית משפט קמא ניתנה בחוסר סבירות קיצוני, שעה שבית המשפט החליף את שיקול דעתו, בשיקול דעתה של ועדת השחרורים, תוך קביעת חומרת העבירה כנימוק יחידי לביטול החלטת הועדה. בנוסף, נטען, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי המבקש מסוכן, וזאת על סמך חוות דעת כללית בלבד מטעם גורמי הבטחון. על כן, כך נטען, לא היה כל יסוד להתערבותו של בית משפט קמא בהחלטת הועדה.
תגובת המשיבה
8. לטענת המשיבה, דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, בהיעדר כל עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". לגישתה של המשיבה, הכרעתו של בית משפט קמא נסבה, כול כולה, על עניינו הפרטני ונסיבותיו הספציפיות של המבקש, הא ותו לא.