לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב' גרינברגר) בהפ"ב 38241-11-12 מיום 9.12.2013, במסגרתה הורה על חידוש הליך הבוררות בין המבקשת, חברת פנינת מלכי ישראל בע"מ (להלן: המבקשת), לבין המשיב 1, דוד סגל (להלן: המשיב) לפני המשיבים 4-2, אליהם הופנו הצדדים על ידי בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים שעל-ידי העדה החרדית (להלן: בית הדין). יצויין כי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מושא הבקשה דכאן נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 10.3.2014 (השופט ס' ג'ובראן).
תמצית ההליכים קודמים
1. עניינה של הבקשה שלפני, אשר הינה שלב נוסף בשורה ארוכה של הליכים משפטיים המתנהלים בין הצדדים משנת 2008, בסכסוך שנתגלע ביניהם ביחס לזכויותיהם בנכס מקרקעין בירושלים (להלן: הנכס). המבקשת היא הבעלים הרשומים בנכס, ואילו המשיב טען לזכויות בו מכוח זכויותיו בחברתאנגטל פרופרטיס לימיטד (להלן: אנגטל), ממנה רכשה המבקשת את הנכס. הליכים אלו והרקע העובדתי שקדם להם נסקרו באריכות על ידי בהחלטתי ברע"א 627/13 מיום 19.2.2013 ושוב בפסק הדין מושא בקשה זו. על כן, איני רואה צורך לחזור ולפרט אלא את עיקרי הדברים.
2. לאחר רישום הזכויות בנכס על שם המבקשת בחודש אוגוסט 2008 פנה המשיב לבית הדין בבקשה להורות למבקשת להימנע מעשיית פעולות בנכס. ביום 22.11.2008 הפנה בית הדין את הצדדים לבוררות זבל"א, ובהמשך נחתם ביניהם "שטר ברורין". הצדדים הסכימו כי המשיבים 4-2 ישמשו כבוררים ובהמשך חתמו על "שטר ברורין" נוסף, בו הוסמכו הבוררים להכריע בכל הסכסוכים שנתגלעו בין הצדדים ביחס לנכס. במהלך שנת 2010 התקיימו שלושה דיוני בוררות. ביני לביני, נקבע בפסק דינו של בית משפט השלום [ראו: ה"פ 783/05 מיום 10.1.2010 (השופטת ח' מאק-קלמנוביץ)] בתביעה שהתנהלה, בין היתר, נגד המשיב, כי הלה ויתר בעבר על זכויות שהיו לו בנכס. כמו כן, פנתה אנגטל לבית המשפט המחוזי ועתרה לסעדים שונים שתכליתם לצמצם ככל הניתן את נפקות הליכי הבוררות כלפיה. בפסק דינו אימץ בית המשפט המחוזי את קביעות בית משפט השלום ביחס לזכויות המשיב בנכס, אך הבהיר כי אין מניעה לקיים את הליך הבוררות. יחד עם זאת, נקבע כי במסגרת הבוררות תיבחנה רק זכויותיו הנטענות של המשיב בנכס מכוח דין תורה, כי הכרעת הבוררים תחול במישור היחסים שבין המשיב למבקשת בלבד (in personam) וכי הבוררים אינם מוסמכים לקבוע קביעות קנייניות המחייבות כלפי כולי עלמא [ראו: ה"פ 49906-03-11 מיום 1.12.2011 (השופטת ת' בזק-רפפורט)]. מפאת חשיבות הדברים, אביאם במלואם:
"כלפי סגל מתקיים השתק פלוגתא בדבר העדר זכויות במבקשת והעדר זכויות בנכס מכוח כך, וניתן בזאת סעד המצהיר על כך. מאידך, אין בקיומו של השתק זה כדי למנוע מסגל להתדיין בבוררות מוסכמת עם משיבה 5 [המבקשת - י.ד.], בעלת הנכס היום, בדבר זכויותיו הנטענות בקשר לנכס מכח דין תורה. המנדט של הבוררים להכריע בטענות אלה הוא אך ביחסים שבין סגל לבין משיבה 5. הבוררים אינם מוסמכים לחייב בקביעותיהם את המבקשת, שאינה צד לבוררות. הבוררים אף אינם מוסמכים לקבוע קביעות בדבר זכויות קנייניות שתוקפן הוא כלפי כולי עלמא. שאלת זכויותיו של סגל במבקשת, ככל שהיא נובעת מהמערכת ההסכמית שבין הצדדים, אינה יכולה להידון בבוררות שהמבקשת אינה צד לה. ככל שתימשך הבוררות וככל שימצאו הבוררים כי מכח דין תורה יש לסגל זכויות בקשר לנכס או כלפי משיבה 5, הרי שקביעות אלה יחולו אך ביחסים שבין הצדדים לבוררות ולא יהיה להן תוקף כלפי כולי עלמא. לפיכך, הפלוגתא שנדונה והוכרעה בבית-משפט השלום - שאלת זכויותיו של סגל במבקשת ובנכס מכוח כך - איננה עומדת להכרעת הבוררים. במצב כזה לא ניתן לקבל את הטענה שלפיה עצם ניהול הבוררות, כשלעצמו, מהווה פתח לשינוי קביעותיו של בית-משפט השלום, ככל שהן מתייחסות לזכויותיו של סגל במבקשת..." (שם, פסקה 58).
בהמשך, ומשדחה בית משפט זה ערעור שהגיש המשיב כנגד פסק הדין על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 [ראו: ע"א 401/12 מיום 17.6.2013 (השופטים א' רובינשטיין, י' דנציגר ו-ד' ברק-ארז)], הפכו קביעות אלה - עליהן לא ערערה המבקשת - לחלוטות.
3. ביום 15.8.2011 הודיעה המבקשת לבוררים כי על רקע חוסר התקדמות הליך הבוררות ומשלא התקיימו דיונים בשנה החולפת היא רואה עצמה משוחררת מההליך, אשר לדידה פקע. בהמשך נמנעה המבקשת מלהתייצב לדיוני בוררות נוספים בשלהי שנת 2011 ובמהלך שנת 2012, אליהם זומנה על ידי הבוררים. בחודש נובמבר 2012 פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את הליך הבוררות ולצד זאת עתרה למתן צו מניעה כלפי הליכי הבוררות עד להכרעה בע"א 401/12 הנזכר לעיל. צו המניעה המבוקש ניתן בהחלטת ביניים [הפ"ב 38241-11-12 מיום 26.12.2012 (השופט י' הכהן), ואילו ערעור של המשיב על החלטה זו נדחה על ידי ביום 19.2.2013 במסגרת רע"א 627/13. בהמרצת הפתיחה, טענה המבקשת כי התנהלות המשיב במסגרת הליך הבוררות מלמדת על זניחת ההליך מצידו; כי בהתאם ללשון שטרי הברורין ולהוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק), חלף המועד למתן פסק בוררות; וכן כי בהתחשב בקביעות הערכאות הדיוניות כי המשיב נעדר זכויות בנכס, עצם ניהול הליך הבוררות, בפרט נוכח מהות הטענות אותן העלה המשיב במסגרתו, סותר את תקנת הציבור.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא בקשת רשות הערעור
4. תחילה סקר בית המשפט המחוזי באריכות את קורות ההליכים המשפטיים השונים שהתנהלו בין הצדדים בערכאות השונות, לרבות החלטותיהן הקודמות של הערכאות הדיונות אשר בשלב זה הפכו כולן לחלוטות. כן פירט בית המשפט את נסיבות חתימת שני שטרי הברורין, את התנהלות הליך הבוררות במשך השנים - לרבות נסיבות עיכובו והגורמים לכך - וכן את התנהגות הצדדים במסגרתו. בית המשפט עמד על כך שבסוף חודש יולי 2011 החליטה המבקשת באופן חד צדדי ומבלי שפנתה כלל למשיב או לבוררים, כי הליך הבוררות פקע וסירבה להמשיך לשתף פעולה עם הבוררים. אף על פי כן, רק בחודש נובמבר 2012, בחלוף כשנה וארבעה חודשים, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול הליך הבוררות. זאת אף שבתקופה זו זומנה על ידי הבוררים לדיונים, וחרף העובדה שכבר בחודש דצמבר 2011 הורה בית המשפט המחוזי למבקשת כי ככל שהיא סבורה שהליך הבוררות פקע עליה ליזום הליך מתאים. בית המשפט מצא כי בהתנהלות זו ניסתה המבקשת להתנער שלא כדין מהסכם הבוררות שהיא צד לו ועשתה דין לעצמה במטרה לסכל את הליכי הבוררות, באופן שראוי שיעמוד לה לרועץ. בהמשך דן בית המשפט בטענות המבקשת אחת לאחת ודחה אותן לאחר ניתוח מעמיק.
5. באשר לפקיעת הליך הבוררות מפאת חלוף הזמן; דחה בית המשפט המחוזי את פרשנות המבקשת ללשון שטר הברורין ופסק כי משנקבע בשני שטרי הברורין במפורש כי "תוקף שטר ברורין זה לזמן בלתי מוגבל", הרי שהצדדים לא ראו לנכון להגביל את משך הליכי הבוררות, כמו גם את מועד מתן פסק הבוררות.
6. בית המשפט דחה אף את הטענה כי המשיב נטש את הליכי הבוררות. בית המשפט קבע כי הזמן שחלף בין ההתרחשויות השונות בהליך הבוררות אמנם לא היה קצר, אך הינו סביר בהתחשב בנסיבות, לרבות, היזקקות המשיב להמצאת מסמכים המצויים בחו"ל, ההליכים שקיימו הצדדים בערכאות השיפוטיות והסעד הזמני שניתן לעיכוב הבוררות. עוד הדגיש בית המשפט כי המשיב פעל לקיום הבוררות הן על ידי פניות בכתב ובעל פה לבוררים להחשת ההליך, והן על ידי הגשת בקשה לעיכובם של הליכים אשר לסברתו עשויים היו להתייתר אילו הייתה הבוררות נמשכת עד לסיומה.
7. טענת המבקשת כי עצם ניהול הליך הבוררות סותר את תקנת הציבור נדחתה אף היא. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין, שעה שטרם ניתן פסק בוררות המכריע בזכויות הצדדים בנכס על פי דין תורה ומתייחס בדרך כלשהי לזכויותיהם בנכס של צדדים שלישיים שאינם צד להליך הבוררות, לא ניתן לקבל את הטענות כי הבוררים אינם מוסמכים לפסוק בסכסוך שנמסר להכרעתם, וכי פסיקתם תעמוד בהכרח בסתירה לתקנת הציבור. בית המשפט הדגיש כי טענתו מתחדדת לאור העובדה שהטענה האמורה נדחתה במפורש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 1.12.2011 הנזכר לעיל, באופן שאף מקים השתק פלוגתא לצדדים מלטעון כנגד קיום הבוררות.
8. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להידרש לטענות שהעלתה המבקשת כנגד טענות המשיב ביחס לזכויותיו בנכס מכוח דין תורה, שכן ההכרעה בהן שמורה לבוררים. לצד האמור, העיר בית המשפט כי מכיוון שהמבקשת הינה בעליו הרשומים של הנכס, הרי שאת טענות המשיב ביחס לזכויותיו בנכס עליו להעלות כלפיה.
9. מכאן הבקשה שלפני, בה חוזר המבקש - באמצעות באי כוחו, עו"ד דורון לנגה ועו"ד יהונתן סבאג - על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, כדלקמן: כי המשיב זנח את הליך הבוררות; כי חלף המועד למתן פסק הבוררות; וכי נוכח טענות המשיב עצם קיום הליך הבוררות סותר את תקנת הציבור. בתוך כך, נטען כי בית המשפט שגה בקביעתו כי המבקשת מושתקת מלטעון לביטול הליך הבוררות ובהתייחסותו לשאלת היריבות בין הצדדים. עוד נטען כי בית המשפט שגה בכך שלא תחם את המסגרת הנורמטיבית לדיון בהליך הבוררות.
דיון והכרעה
10. לאחר שעיינתי בבקשה לפני ובנספחים לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב. הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט, פסקה 26 לפסק הדין (3.1.2011)]. במקרה דנא, אינני מוצא שמתעוררת שאלה עקרונית כאמור, או כי החלטת בית המשפט המחוזי שלא לבטל את הליך הבוררות לפני בית הדין גורמת עיוות דין המצדיק התערבותו של בית משפט זה.
11. לגופו של עניין, יצויין כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי בנסיבות העניין התנהלות המשיב
אינה מלמדת כי זנח
את הליכי הבוררות. אכן, בית משפט זה פסק בעבר כי ייתכנו מקרים בהם התנהגותו של צד להליכי הבוררות תלמד על זניחתו את הליכי הבוררות [ראו למשל: רע"א 1644/10 רחין נ' זמלר (7.12.2011), פסקאות 13-12 לפסק הדין; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 636-635 (2005); סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך א 270-269 (2005) (להלן: אוטולנגי)]. ואולם, אין אלו פני הדברים במקרה דנן. בענייננו, המשיב שיתף פעולה עם הליך הבוררות, פעל מול הבוררים לזירוז קיום דיוני הבוררות - אליהם סירבה המבקשת להתייצב - ובמסגרת ערעורו לבית משפט זה אף טען כנגד צמצום סמכויות הבוררים. נוכח האמור, ברי כי אין בעובדה שלמשיב נדרש זמן לא מועט להשגת מסמכים שנתבקש להמציא ואשר נמצאו בחו"ל - אשר אינה שוללת את המשך בירור הסכסוך במסגרת הבוררות, אלא מתיישבת עם קידומו - כדי ללמד על זניחת הבוררות [השוו: ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ, פ"ד נט(1) 828, 837 (2004)].
12. לצד האמור, מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי כי בענייננו לא חלף המועד למתן פסק הבוררות. הליכי הבוררות במקרה הנוכחי אכן התנהלו בעצלתיים, אך יש לזכור כי ההליכים עוכבו, בין היתר, במשך למעלה מחצי שנה נוכח בקשת המבקשת לעכבם עד להכרעת בית משפט זה בערעור המשיב. יתר על כן, האחריות לקצב התקדמות הליך הבוררות מוטלת אמנם לפתחם של שני הצדדים, אך דומה כי מחודש יולי 2011 ואילך רובצת היא בעיקרה על המבקשת, אשר בהתנהלותה החד צדדית המתוארת לעיל - במסגרתה התעלמה, בין היתר, מזימונים אותם הוציאו הבוררים - מנעה את התקדמות הליך הבוררות. לאור האמור, ובשים לב לכך שהצדדים עצמם הסכימו מלכתחילה כי הבוררות לא תוגבל בזמן וקבעו זאת במפורש בשני שטרי הברורין, סבורני כי קביעת בית המשפט המחוזי כי לא קמה עילה להפסקת הבוררות מפאת חלוף הזמן ראויה [השוו: רע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה(1) 327, 334-333 (1999); אוטולנגי, בעמ' 231].
13. דינה של טענת המבקשת כי עצם ניהול הליך הבוררות סותר את תקנת הציבור להידחות אף היא. שאלה זו נדונה עלי ידי בית המשפט המחוזי וההכרעה בה, אשר הובאה לעיל, מצויה בליבו של פסק דינו מיום 1.12.2011, אשר הפך חלוט עם דחיית ערעורו של המשיב על ידי בית משפט זה עוד ביום 17.6.2013, בפסק דין בו אומצו קביעות בית המשפט המחוזי. לפיכך, מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי כי אין עוד מקום להעלות טענה זו כיום. ממילא ברי כי בשלב זה של ההליך, כפי שציינו הן השופטת ת' בזק-רפפורט והן השופט ב' גרינברגר, אין כל יסוד לסברה כי הבוררים יחרגו מסמכותם - אשר בניגוד לטענות המבקשת סבורני כי נתחמה כנדרש על ידי בית המשפט המחוזי עוד ביום 1.12.2011 - במסגרת פסיקתם העתידית בסכסוך שנמסר להכרעתם על ידי הצדדים. יחד עם זאת, אוסיף ואציין כי טענות המבקשת בהקשר זה מופנות כנגד הטענות שהעלה המשיב לפני הבוררים, לגופן. ודוק, אף אם המשיב העלה לפני הבוררים טענות שאין הם מוסמכים להכריע בהן - ולמען הסר ספק, אינני קובע כל מסקנה בעניין זה - אין בכך כדי להשליך על תקינות הליך הבוררות עצמו, הנקבעת על סמך התנהלות הבוררים. מקומן של טענות אלה, כמו גם של טענת המבקשת ביחס לשאלת היריבות בין הצדדים, להידון לפני הבוררים, אשר הם המוסמכים להכריע בהן.