בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט י' שינמן) בהפ"ב 16164-12-10 מיום 5.6.11, בו אושר פסק בוררות שניתן בסכסוך בין הצדדים. בגדר בקשת רשות הערעור משיגים המבקשים אף על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.5.11 לפיה היה עליהם להפקיד סך של חצי מיליון דולר ארה"ב כתנאי לשמיעת הבקשה שהגישו לביטול פסק הבוררות.
רקע וההליך לפני בית המשפט המחוזי
א. בין הצדדים התגלע סכסוך בקשר עם הסכם הלוואה שנערך ביניהם. בהתאם לתניית הבוררות שבהסכם ההלוואה התברר הסכסוך בבוררות שנערכה בסינגפור בהתאם לכללי הבוררות של "לשכת המסחר הבינלאומית" (ה-ICC) ולפני בורר שמונה בהתאם לכללים אלה. ביום 23.8.2010 ניתן פסק הבוררות, בו חויבו המבקשים בתשלום סכומים שונים למשיב בסך העולה על מיליון דולר ארה"ב.
ב. המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז בקשה לאישור פסק הבוררות, והמבקשים הגישו בקשה לביטולו בגדרה טענו כי אופן ניהולה של הבוררות מחייב את ביטול הפסק בהתאם לסעיפים 24(3), 24(4), 24(5) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. המבקשים טענו כי במסגרת הבוררות העלו טענת קיזוז, כי נפסק שהדיון בטענה מחייב תשלום מקדמה, על חשבון עלות הבוררות, בסך של 48 אלף דולר ארה"ב - אותו לא יכלו לשלם נוכח מצבם הכלכלי הקשה, וכי בעקבות אי תשלום הסך האמור לא דן הבורר בטענת הקיזוז, שהייתה טענת הגנה מרכזית שלהם. נטען כי התניית הדיון בטענת הגנה זו בתשלום סך כה גבוה הביאה לשלילת האפשרות להעלות את טענותיהם ולפגיעה בכללי הצדק הטבעי, וגרמה להם עיוות דין חמור. כן נטען כי אי הדיון בטענת הקיזוז מקים כשלעצמו עילה לביטול הפסק, שכן עניין זה נמסר להכרעת הבורר והוא נמנע מהכרעה בו.
ג. המשיב הגיש בקשה לסילוק על הסף של בקשת הביטול, ולחלופין עתר לחיוב המבקשים בהפקדת ערובה כתנאי לדיון בבקשת הביטול. במסגרת הבקשה לסילוק על הסף נטען, בין היתר, כי הבקשה לביטול פסק הבוררות הוגשה בחלוף המועד הקבוע בחוק הבוררות, שכן הוגשה בחלוף 45 ימים מן המועד בו ניתן לעתור לביטול פסק הבוררות, וכי לא הוצג כל טעם להארכת מועד להגשת הבקשה. עוד נטען כי הבקשה לביטול לא נתמכה בתצהיר כנדרש וכי המבקשים הסתמכו על עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אך אף שאינן רלבנטיות בשים לב לכך שמדובר בפסק בוררות חוץ. באשר להפקדת ערובה נטען כי הסיכויים שהבקשה לביטול פסק הבוררות תתקבל קלושים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב, נוכח הצהרות המבקשים באשר למצבם הכלכלי.
ד. בהחלטתו מיום 4.5.11 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לסילוק על הסף תוך שהוא קובע כי יש לשמוע עדויות ולעיין בראיות על מנת לברר את טענות המבקשים. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה להפקדת ערובה, וחייב את המבקשים בהפקדת סך מזומן של חצי מיליון דולר ארה"ב - 50% מהסך בו חויבו המבקשים על פי פסק הבוררות - עד ליום 30.5.11 וזאת כתנאי לדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות. לעניין זה נקבע, כי נוכח הצהרות המבקשים באשר למצבם הכלכלי הקשה, מתעורר חשש שאי מתן הסעד יכביד על קיום פסק הבוררות. כן נקבע כי יש לתת בהקשר זה את הדעת על ההלכה בדבר חריגותה הרבה של התערבות בית המשפט בפסקי בוררות.
ה. משלא הופקד הסכום בהתאם להחלטה, אישר בית המשפט המחוזי ביום 5.6.11 את פסק הבוררות.
מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה משיגים המבקשים הן על פסק הדין מיום 5.6.11 והן על ההחלטה מיום 4.5.11 לחייבם בהפקדת ערובה כתנאי לדיון בבקשתם לביטול פסק הבוררות.
טענות המבקשים
ו. המבקשים שבים וטוענים כי הבורר נמנע מדיון בטענת הקיזוז שהעלו, כי התניית הדיון בטענת הקיזוז בתשלום מקדמה בשיעור שנקבע נוגדת את תקנת הציבור, שכן היא חוסמת את גישתם לערכאות וכי הדבר מקים עילה לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24(9) לחוק הבוררות. המבקשים מוסיפים וטוענים כי התניית הדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות בהפקדת סכום כה נכבד בקופת בית המשפט שללה מהם בפועל את יומם בבית המשפט, וגרמה להם לעיוות דין. כן נטען כי הסכום שנקבע כי עליהם להפקיד מופרז בנסיבות העניין ואינו מהווה איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים הרלבנטיים.
דיון והכרעה
ז. לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה.
ח. כידוע, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן באותם המקרים בהם מתעוררת שאלה ציבורית או משפטית עקרונית החורגת מגדר עניינם של הצדדים או במקרים בהם התערבות בית המשפט נדרשת משיקולי צדק ועל מנת למנוע עיוות דין (ראו למשל, רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616 (2005); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי, בפסקאות 26-25 (לא פורסם)). כפי שציינתי לא פעם סברתי כי יש לנקוט בגישה גמישה יותר (ראו לאחרונה, רע"א 5058/11 פורוש נ' דייטש (לא פורסם), בפסקה ח והאסמכתאות הנזכרות שם; רע"א 5899/11 וינברג נ' דורון (לא פורסם), בפסקה ט), אך ההלכה שנקבעה בעניין זה הינה כמובא לעיל. ממילא, איני סבור, אף לגישתי המרחיבה, כי מקרה זה נמנה על אלה בהם תינתן רשות ערעור. אכן, ההחלטה שעליה משיגים הייתה כשלעצמה "גלגול ראשון", אך גם כשמדובר בפסקי דין של בתי משפט, רואים החלטה כזאת במסגרת הכללית של "גלגול שני" (ראו בהיקש לאמור בבש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפיץ חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (לא פורסם) וכן השוו בר"ש 2998/10 בלום נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין-מחוז ת"א (לא פורסם), בפסקה ט' וראו רע"א 8592/09 פלוני נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם), בפסקה ז').
ט. ראשית, הבקשה אינה מעוררת שאלה החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים, במיוחד ואילו סוגיית התניה בהפקדת ערובה כתנאי לדיון בבקשה לביטול פסק בוררות נדונה בעבר על ידי בית משפט זה (ראו רע"א 7592/08 פי.די.די יהלומים בע"מ נ' I.DO. Diamonds (לא פורסם) (להלן: עניין פי.די.די); רע"א 9680/07 מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ' גוב גיא בע"מ (לא פורסם)).
י. שנית, ושלא כנטען מפי המבקשים, איני סבור כי בנסיבות המקרה נדרשת התערבותו של בית משפט זה נדרשת משיקולי צדק.
יא. התניית הדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות בהפקדת ערובה נעשתה בהתאם לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 29 לחוק הבוררות (ראו עניין פי.די.די, בפסקה 16). כפי שנקבע במסגרת עניין פי.די.די, במסגרת הדיון בבקשה להפקדת ערובה על בית משפט לשקול את סיכויי הצלחתה של בקשת הביטול וכן לבחון לטובת מי מהצדדים נוטה מאזן הנוחות (עוד ראו, רע"א 5603/10 זורמל בע"מ נ' ניקורית בני ברק בע"מ (לא פורסם), בפסקה 16; רע"א 4760/10 מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ' גוב גיא בע"מ (לא פורסם)).
יב ככל שהדברים נוגעים למאזן הנוחות, אין לי אלא לאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי כי זה נוטה לטובת המשיב. על פי פסק הבוררות חוייבו המבקשים בתשלום סכום העולה על מיליון דולר ארה"ב, כל זאת, בעוד המבקשים עצמם מצהירים כי מצבם הכלכלי בכי רע וכי לא יכלו לעמוד בתשלום סך נמוך משמעותית - של עשרות אלפי דולרים - שנדרש מהם במסגרת הבוררות כמקדמה על חשבון השכר בגין קיום הבוררות. בנסיבות אלה, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי קיים חשש כי לא יהיה למשיב אפשרות לגבות מן המבקשים את הסך שנפסק לחובתו על פי פסק הבוררות. גם אם אני כשלעצמי אולי הייתי שוקל קביעת סכום נמוך יותר כערובה, כדי להקל על גישה לבית המשפט, עדיין היה זה בסדרי גודל גבוהים ומכל מקום אין בכך כדי להצדיק התערבות.
יג ככל שהדברים נוגעים לסיכויי הבקשה לביטול פסק הבוררות, דומני כי מוטב היה כי בית המשפט המחוזי היה מרחיב במעט את הדיון באשר לדעתו בדבר סיכוייה של בקשה זו. עם זאת, עיון בבקשה מלמד כי המשוכה גבוהה, ומכאן גם אינדיקציה לגובה הערובה.
יד. בהקשר זה יש לציין כי בבקשתם נשענים המבקשים על עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, בעוד שפסק הבוררות שניתן הוא פסק בוררות חוץ אשר הדיון בבקשה לאישורו או לביטולו נעשה בהתאם להוראות אמנת ניו יורק, כאמור בסעיף 29א לחוק הבוררות ומשכך, עילות הביטול הרלבנטיות הן אלה הקבועות בסעיף 5 לאמנת ניו יורק ולא אלה שנזכרות בחוק הבוררות. אף בחינת טענות המבקשים על רקע עילות הביטול המנויות בסעיף 5 לאמנה מלמדת כי המשוכה גבוהה. כאמור, טענתם המרכזית של המבקשים היא כי בהתניית העלאתה של טענת הקיזוז בתשלום האגרה נמנעה מהם האפשרות להביאה לדיון, באופן הנוגד את תקנת הציבור ואשר גרם להם עיוות דין. ואולם, האפשרות כי העלאת טענת קיזוז תגדיל את הסכום שה-ICC ידרוש כמקדמה על חשבון השכר בעבור הבוררות נזכרת במפורש בכללי הבוררות של ה-ICC (סעיף 30(5)); האפשרות כי כל אחד מן הצדדים יחוייב באופן נפרד בעבור חלקו במקדמה והסנקציה בגין אי תשלום המקדמה הנפרדת נזכרות במפורש בכללי הבוררות הללו (סעיפים 30(3) ו-30(4)). כל זאת בעוד הצדדים הסכימו במפורש במסגרת הסכם ההלוואה כי בוררות, ככל שתתקיים, תנוהל בהתאם לכללי הבוררות הללו. לא זו אף זו: בהתאם לכללי הבוררות של ה-ICC, אם רצו המבקשים להשיג על ההחלטה להפעיל את הסנקציה הקבועה בסעיף 30(4) לכללי ה-ICC (בין אם סברו כי זו אינה עולה בקנה אחד עם כללי ה-ICC, ובין אם סברו כי היא עולה בקנה אחד עם הכללים אך הכלל פוגע באופן מהותי בזכויותיהם), יכלו לעשות כן (סעיף 30(4) לכללים). ואולם, כעולה מפסק הבוררות (כנזכר בסעיף 40 לפסק הבוררות שאותו לא צרפו הצדדים לבקשתם, ושעל תוכנו למדתי מן החומר הסרוק המצוי במערכת "נט המשפט") נמנעו מלעשות כן, ואין להם איפוא אלא להלין על עצמם. יצויין כי על פי כללי הבוררות של ה-ICC, אי הדיון בטענת הקיזוז שהעלו המבקשים אינו יוצר מעשה בית דין ואינו מונע מהם לתבוע מן המשיב את הכספים שהם טוענים כי הוא חב להם (סעיף 30(4) לכללים). בנוסף לאמור, ובאופן מובחן, יש לתת את הדעת לטענה שהועלתה במסגרת הבקשה לסילוק על הסף של הבקשה לביטול פסק הבוררות, לפיה הוגשה זו האחרונה בחלוף המועד הקבוע לכך בסעיף 27(א) לחוק הבוררות.