לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא י' כהן והשופטים נ' מוניץ ו-ש' אטרש) בע"א 220/08 מיום 16.5.2010, בו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (השופטת ע' הוד) בת.א. 1154-07 מיום 26.2.2008, אשר קיבל באופן חלקי את טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים ודחה את בקשתו של המשיב ליתן צו מניעה זמני שיורה למבקשים להימנע מהמשך הליכי מימוש המשכון על המגרש נשוא התובענה (להלן בהתאמה: המשכון ו-המגרש).
רקע עובדתי וההליכים לפני בית משפט השלום
1. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, המשיב עתר לבית משפט השלום לפסק דין הצהרתי לפיו אינו חייב בחוב כלשהו למבקש 1, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק), ובהתאם עתר המבקש להורות על ביטול המשכון נשוא תביעתו ולביטול הליכי מימוש המשכון בהם פתח הבנק באמצעות הוצאה לפועל. התביעה הוגשה גם נגד המבקש 2, שהיה בתקופה הרלבנטית מנהל סניף הבנק בעפולה, נגד המבקשת 3, מנכ"לית הבנק, ונגד המבקש 4, כונס הנכסים שהופקד על מימוש המגרש שמושכן לטובת הבנק.
2. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, נטען על ידי הבנק כי המשיב ניהל תיק ניירות ערך בסניף הבנק בעפולה והיה מעורב בפעילות בשוק ההון כבר משנת 1986. בתקופה הרלוונטית לתביעה נהג הבנק לשווק הלוואות מיוחדות וייעודיות למימון רכישת קרנות נאמנות והלוואות כאלה ניתנו גם למשיב. לצורך הבטחת ההלוואות והאשראי שנטל המשיב מהבנק, העמיד המשיב בטחונות שונים לטובת הבנק ובכלל זה מישכן המשיב לטובת הבנק את זכויותיו במגרש כמו גם את תיק ניירות הערך שניהל באמצעות הבנק. עוד נטען על ידי הבנק כי לאור פעילותו הרבה והמגוונת של המשיב בשוק ההון הוא ספג הפסדים בשל התרחשות "המפולת" בשוק ההון בראשית שנת 1994. כתוצאה מכך צבר המשיב חוב כלפי הבנק. לצורך פירעון החוב, קיבל המשיב בשנת 1995 הלוואה נוספת מהבנק והגיע עמו להסדר לגבי פריסתה. בשנת 1997 סגר המשיב את החשבון העסקי שניהל בבנק והעביר את הפעילות והיתרות בו לחשבון פרטי חדש שפתח. לטענת הבנק, כנגד יתרת החוב שהועברה לחשבון החדש הועמדה למשיב הלוואה בתנאי "בולט" (להלן: הלוואת הבולט), אשר חודשה מדי תקופה באישור הבנק על פי שיקול דעתו ובהתאם ליכולת ההחזר של המשיב. הבנק הסכים להעמיד לרשות המשיב את הלוואת הבולט בהסתמך על הביטחונות שהיו קיימים אותה עת ובכלל זה שעבוד זכויותיו במגרש. בשלב מסוים הודיע הבנק למשיב על סירובו לחדש את הלוואת הבולט פעם נוספת ולכן התחייב המשיב למכור את המגרש ולפרוע באמצעות תמורתו את הלוואה לבנק. מסיבה זו הסכים הבנק להמשיך ולחדש את הלוואת הבולט אך משלא עמד המשיב בהתחייבותו למכור את המגרש, נאלץ הבנק לנקוט בהליכי מימוש המשכון. הליכי מימוש המשכון החלו באמצעות ההוצאה לפועל בחודש אוגוסט 2003.
3. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, המשיב טען בתביעתו כי השקעותיו בשוק ההון לא היו מיוזמתו ומרצונו החופשי אלא נבעו מהמלצה והכוונה חד משמעית מצד הבנק שהיתנה את מתן האשראי שאותו ביקש, בהשקעה באותם נכסים פיננסיים שהבנק חפץ ביקרם מבלי שתהא לתובע כדאיות עסקית בכך. כמו כן טען המשיב כי הבנק היתנה את העמדת האשראי למשיב בנטילת הלוואות נוספות לשם רכישת נכסים פיננסיים והתנהלות זו עולה כדי התניית שירות בשירות ואסורה על פי חוק. כמו כן טען המשיב כי הבנק החתים אותו על הסכמי משכון המגרש תוך הטעייה וחוסר תום לב. עוד טען המשיב כי לאחר שהוארכה הלוואת הבולט שקיבל מהבנק משך מספר שנים, הבנק החליט באופן חד צדדי וללא כל התראה מוקדמת ובניגוד למוסכם ביניהם שלא לאשר את המשך הלוואת הבולט ובכך גדלה יתרת החוב בחשבונו של המשיב בסכום הלוואת הבולט שלא נפרעה על ידו. על מנת לפרוע את חובו של המשיב פעל הבנק בהליכי מימוש המשכון. בנוסף לכך, טען המשיב כי חויב על ידי הבנק בריביות חריגות, בלתי חוקיות ושלא בהתאם לסיכום בינו ובין הבנק.
4. בין לבין הגיש המשיב לבית משפט השלום בקשה לצו מניעה זמני לפיו יימנע הבנק מהמשך הליכי מימוש המשכון על המגרש. המבקשים הגישו בתגובה בקשה לסילוק תביעת המשיב על הסף ממספר נימוקים, ובהם גם מעשה בית דין, שיהוי והתיישנות. לענייננו רלבנטית טענת ההתיישנות בלבד, היא שעמדה בלב הערעור בבית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים תביעת המשיב התיישנה הואיל והיא מבוסס על עובדות שהתרחשו קודם ל"מפולת" בשוק המניות הישראלי שאירעה בחודש פברואר 1994, היינו 13 שנים עובר להגשת התביעה, ולכל המאוחר בשנת 1996.
5. חשוב להדגיש כי פסק דינו של בית משפט השלום התקבל בהסתמך על המסמכים המצויים בתיק בית המשפט בלבד ללא קיום דיון וחקירות באולם בית המשפט, בהתבסס על הסכמת המבקשים ואי התנגדות המשיב. בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי מהמסמכים שהוצגו לפניו עולה כי השקעות המשיב בשוק ההון וההלוואות שנאלץ ליטול עקב התנהלות הבנק התרחשו במהלך שנות התשעים של המאה העשרים. בית משפט השלום קבע כי כל טענות המשיב באשר לכפיית הבנק עליו להשקיע בשוק ההון וללוות מהבנק כספים לשם כך, עניינן בתקופת השקעתו של המשיב בשוק ההון עד אמצע שנות התשעים של המאה העשרים. גם טענות המשיב באשר להתניית שירות בשירות עוסקות בתקופה זו, שכן ההלוואה האחרונה שקיבל המשיב מהבנק ניתנה בשנות התשעים של המאה העשרים. גם הסכם מישכון המגרש נחתם בשנת 1994 ולכן טענות המשיב בנוגע להטעיה וחוסר תום לב בעת החתמתו על הסכם זה אף הן לוקות בהתיישנות. בית משפט השלום קבע כי גם טענות המשיב באשר לחיובו בריביות חריגות או בלתי חוקיות שעניינן חיובים שקדמו ליום 11.1.2000 התיישנו ודינן להידחות. כמו כן קבע בית משפט השלום כי מהמסמכים שהוצגו עולה כי המשיב ידע ולכל הפחות יכול היה לדעת את העובדות המהוות את עילת תביעתו בתוך תקופת מרוץ ההתיישנות. ואולם, בית משפט השלום מצא כי טענת המשיב לפיהן הבנק החליט באופן שרירותי שלא להמשיך את הלוואת הבולט ואשר גרמה להגדלת יתרת חובו כלפי הבנק לא התיישנה, שכן החלטת הבנק נשוא טענה זו התקבלה בשנת 2005. לכן, קבע בית משפט השלום כי יש לצמצם את תביעת המשיב אך ורק לעילת תוקפה של החלטת הבנק שלא להאריך את הלוואת הבולט ולחיובו בריבית חריגה בתקופה שמיום 11.1.2000 ואילך. בשל התיישנות רוב עילות התביעה, קבע בית משפט השלום כי התייתר הצורך להתייחס ליתר טענות הסף שהעלו המבקשים כגון מעשה בית דין, שיהוי, חוסר תום לב וכד'.
6. באשר לעתירתו של המשיב לצו מניעה זמני, קבע בית משפט השלום כי משנמצא כי הטענה בדבר הטעיית המשיב בעת החתמתו על הסכם המשכון התיישנה הרי שלא עומדת למשיב טענה כלשהי כנגד תוקפו וחוקיותו של המשכון. בבחינת למעלה מן הצורך, ציין בית משפט השלום כי גם מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת הבנק שכן המגרש אינו משמש את המשיב או כל אדם אחר למגורים ולכן מימוש המגרש לא יגרום נזק שאינו ניתן לפיצוי כספי, ומשאחד הנתבעים הינו בנק לא קיים חשש כי המשיב לא יוכל להיפרע את הפיצויים היה ויפסקו לטובתו. מאידך, עיכוב הליכי המימוש יגרום לבנק נזק כלכלי כבד שכן לטענת הבנק ישנו רוכש פוטנציאלי למגרש וקיים חשש גבוה כי אם יעוכבו הליכי המימוש תסוכל מכירת המגרש. עוד ציין בית משפט השלום כי העובדה שהמשיב לא הכחיש כי חובו לבנק לא נבע אך ורק מאי פירעון הלוואת הבולט אלא הצטרף ליתרת החוב שהייתה קיימת בחשבונו עובר להוספת יתרת החוב בגין אי פירעון ההלוואה, תומכת אף היא במסקנה כי אין לעכב את מימוש הליכי המשכון.
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
ההליכים לפני בית המשפט המחוזי
7. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין כי לצורך ההכרעה בטענת ההתיישנות היה על בית משפט השלום להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות שאינן שנויות במחלוקת. אלא שבית משפט השלום לא הניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, שכן כפי שעולה מכתב התביעה שהגיש המשיב לבית משפט השלום, הלחץ והיתרון העדיף של הבנק ופעולותיו נמשכו עד ליום בו נדרש המשיב לפרוע את ההלוואה, קרי עד לחודש מאי 2005, עת סרב הבנק לראשונה להעמיד את ההלוואה המתחדשת והמשיך בהליכי מימוש המשכון.
8. בית המשפט המחוזי סבר כי טענות אלה שעולות מכתב התביעה שהגיש המשיב מלמדות לכאורה כי מרוץ תקופת ההתיישנות החל רק בשנת 2005, כך שתביעת המשיב טרם התיישנה. יחד עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי אם יוכח שהמבקשים התנהלו באופן בנקאי לגיטימי של איזון בין בטחונות לאשראי ללא כל לחץ על המשיב, יוצא כי מרוץ ההתיישנות החל בעת קיום ההשקעות וההלוואות, היינו במחצית שנות התשעים של המאה העשרים ולכן תביעת המשיב התיישנה. ברם, בית משפט השלום סתם את הגולל על האפשרות לערוך בירור עובדתי בסוגיה זו, משקבע כי התביעה התיישנה מבלי לבחון את משך ואופן הפעלת הלחץ הכלכלי, אם בכלל, על ידי הבנק. בית המשפט המחוזי הדגיש כי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות במקרה דנן הינה תלויית עובדות שיש לבררן ולהוכיחן ואילו השלב המקדמי בו ניתנה החלטת בית משפט השלום אינו השלב המתאים לקבוע קביעות עובדתיות כגון דא, במיוחד משלא התקיימה ישיבת הוכחות לבירור השאלות הטעונות הכרעה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן היה להסתפק בטיעוני הצדדים בכתב לצורך ההכרעה בשאלה שעמדה על הפרק וראוי היה שלא לפסוק בשאלת ההתיישנות ללא בירור עובדתי. לפיכך, הוחזר התיק להמשך דיון לפני בית משפט השלום במסגרתו יברר בית משפט השלום את הסוגיות העובדתיות הצריכות לעניין לשם הכרעה בטענת ההתיישנות. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפניי.
עיקר נימוקי הבקשה
9. לטענת המבקשים בית המשפט המחוזי נקלע לטעות יסודית עת ייחס למשיב טענות בדבר כפיה כלכלית שאינה התניית שירות בשירות אשר נמשכה לכאורה עד שנת 2005. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי נקלע לטעות יסודית עת ביסס את פסק דינו על טענה עובדתית חדשה אותה ייחס למשיב ואשר לא נטענה על ידו כלל. זאת ועוד, לטענת המבקשים בית המשפט המחוזי נקלע לטעות יסודית גם בכך שאיפשר למשיב ליהנות מחריג המאריך את תקופת ההתיישנות וזאת מבלי שיתקיימו התנאים הנדרשים לכך. מעבר לכך טוענים המבקשים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מהווה התערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסדרי הדין ואופן ניהול הדיון בבואה להכריע בטענת ההתיישנות. בנוסף לכך, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי משום שהתעלם מהעובדה כי היה מקום להורות על סילוק התובענה על הסף גם מחמת טענות סף אחרות שעוררו המבקשים בבית משפט השלום. לחלופין, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה משום שהתעלם מהעובדה כי המגרש נשוא התובענה ממילא נמכר והתמורה שהתקבלה בגינו שימשה בין היתר לסילוק חובו של המשיב לבנק, ולפיכך אין עוד כל רלבנטיות לסעדים המבוקשים על ידי המשיב בתובענה.
דיון והכרעה
10. לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להורות על קבלת תשובה לה.
11. הבקשה אינה ממלאת אחר המבחנים הבסיסיים למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", לפיהם הרשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1271-1273 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. בנסיבות העניין לא שוכנעתי מטיעוני המבקשים כי מתעוררות בעניינם שאלות כגון דא. כל טיעוניהם מתמצים בנסיבות הפרטניות של המקרה בלבד.
12. מעבר לכך, במקרים בהם בית המשפט דוחה בקשה לסילוק על הסף, כמו למשל בקשה הנשענת על טענת התיישנות, ומורה על בירור התובענה לגופה בשל הצורך בבירור עובדתי כולל בטרם יכריע בסוגיית ההתיישנות, הרי שיש לסווג את החלטתו כהחלטת ביניים המורה על המשך בירור התובענה ובהחלטות כגון דא אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב [ראו למשל: החלטתה של השופטת א' חיותברע"א 386/10 עיזבון המנוח שלמה נקיבלי ז"ל נ' עזבון המנוח נאיף אסד פדול ז"ל (לא פורסם, 4.3.2010) (להלן: עניין נקיבלי), סעיף 4 להחלטה); כמו כן ראו והשוו בסוגיה זו את החלטתי ברע"א 8333/08 CORP SONY נ' סימן טוב (לא פורסם, 21.4.2009) (להלן: עניין SONY), סעיף 12 להחלטה]. בית משפט זה שב והדגיש את הכלל לפיו כאשר עסקינן בהחלטת ביניים המורה על המשך בירורו של ההליך לא תינתן רשות ערעור בדרך כלל [ראו למשל: החלטותיי ברע"א 10406/08 א. דורי חברה לעבודות הנגסיות בע"מ נ' מ.ק.ח. - מרכז קניות חיפה בע"מ (לא פורסם, 22.3.2009), סעיף 8; רע"א 10641/08 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' מנאל (לא פורסם, 23.3.2009), סעיף 9].
13. כללים אלו יפים אף ביתר שאת בענייננו, בו בית המשפט המחוזי הורה אך על קיומו של בירור עובדתי לצורך ההכרעה בטענת ההתיישנות בלבד ולא הורה בהכרח על בירור התובענה לגופה, ומשום כך אין כל מקום כי כבר בשלב זה של ההליך תתקיים ביקורת ערעורית של בית משפט זה בסוגיית ההתיישנות. יש לאפשר לבית משפט השלום לסיים מלאכתו. מטעם זה אמנע מדיון לגופו של עניין בטענות שהעלו המבקשים בסוגיית ההתיישנות. בשל טיבה של הנחיית בית המשפט המחוזי, לפיה רשאי עדיין בית משפט השלום לקבל את טענת ההתיישנות לאחר בירור עובדתי, הרי שממילא התערבותו של בית משפט זה מוקדמת, אינה נחוצה ולא ראוי שתעשה (ראו והשוו: עניין נקיבלי, סעיף 4, ענייןSONY , סעיף 12).