א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מזרחי, נועם ובר-עם) בע"ו 12856-10-11 מיום 22.3.12, בו נדחה ערעור על החלטת ועדת הערעור הפועלת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן החוק) (השופט בדימוס בצלאל, פרופ' אברמסקי ועו"ד שחק בע"נ 186-08 מיום 9.6.12. ועדת הערעור קיבלה באופן חלקי את ערעור המבקש על החלטת המשיב וקבעה, כי ישולמו למבקש תגמולים למפרע החל ממחצית חודש אוקטובר 2003. המבקש הוא נכה צה"ל, בעל נכות נפשית מוכרת בעקבות מלחמת יום הכיפורים (הוכרה ב-2007). הבקשה והמחלוקת בין הצדדים מתמקדת בפרשנותו של סעיף 18(ו) לחוק.
רקע עובדתי והליכים קודמים
ב. המבקש - יליד 1954 - התגייס לשירות סדיר בצה"ל בשנת 1972 ושירת כלוחם קרבי בגדוד 51 של חטיבת גולני. במהלך מלחמת יום הכיפורים, שירת המבקש יחד עם יחידתו בקרבות ברמת הגולן ועל כיבוש החרמון. המבקש השתחרר לימים מצה"ל והתגייס למשטרה, שם שירת במשך חודשיים ופרש. מאז הועסק המבקש לתקופות קצרות (באורך שונה) כשכיר בעבודות שונות, ובשנת 1986 החל לעבוד כסדר דפוס עצמאי עד לסגירת עסקו (בשנת 2005). במהלך השנים שירת המבקש שירות מילואים פעיל, לרבות במהלך מלחמת שלום הגליל, עד שבשנת 1990 הורד הפרופיל שלו ל-45 (משלב זה, ירד מאוד מספר ימי המילואים, ואף הופסק לגמרי בשנת 1999).
ג. ביום 2.2.06 עתר המבקש לראשונה לקבלת תגמולים לפי החוק, בטענה כי נפגע נפשית בעת המלחמה. בהחלטתו מיום 5.7.07, לאחר בדיקות רפואיות וחוות דעת, קבע המשיב, כי המבקש נפגע נפשית בעת המלחמה וסובל מתסמונת פוסט טראומטית כתוצאה משירותו הצבאי. עוד נקבע, כי בהתאם לסעיף 18(א) לחוק ("תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי... אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה") ישולמו התגמולים למבקש מיום הגשת התביעה, קרי מיום 2.2.06. מכאן ואילך התנהלו הדיונים בערכאות השונות סביב פרשנות סעיף 18(ו) לחוק בלבד; אין מחלוקת על מצבו הנפשי של המבקש כיום או על גרימתו עקב שירותו הצבאי. הבקשה הנוכחית תחומה אף היא לאותה שאלה. וזו לשון סעיף 18(ו) לחוק:
"לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור".
סעיף זה מהוה חריג להוראת סעיף 18(א) לחוק, שהובאה מעלה, שלפיה ישולמו ככלל תגמולים מיום השחרור אם הוגשה התביעה בתוך שנה, ואם לא הוגשה - מיום הגשתה.
ועדת הערעור
ד. המבקש עירער לועדת הערעור שלפי חוק הנכים וטען, כי לא הגיש תביעתו מחמת מחלת הנפש בה לקה, כלשון הסעיף, ולכן יש לשלם לו את התגמולים המגיעים לפי החוק מיום שחרורו. לטענתו, אין מקום לשאלה האם היה מסוגל להגיש את התביעה במועד מוקדם יותר, ודי בכך שלא היה מודע לעצם מצבו הנפשי, או לקשר שבין מצבו הנפשי לבין שירותו הצבאי; עוד נטען, כי מחמת הבושה הכרוכה בדבר, נמנע המבקש מהגשת התביעה; וגם מטעם זה יש להכיר בתביעה למפרע. כן נטען, כי פרשנות הסעיף ברוח זו מתבקשת נוכח הפסיקה הקיימת בנושא. מנגד טען המשיב, כי המבקש יכול היה להגיש את התביעה במועד מוקדם יותר מזה בו הוגשה; לכל המאוחר, כך נטען, ידע המבקש בשנת 1989 כי הוא סובל מבעיה נפשית ושזו קשורה באופן ישיר לשירותו הצבאי; באותה שנה פנה לעזרה נפשית. המשיב טען, כי מן המסמכים הרפואיים עולה, שהמבקש היה בעל יכולת נפשית מספיקה להגיש את התביעה לאורך השנים, ומסיבותיו בחר שלא להגישה עד המועד האמור.
ה. הועדה דנה בטענות הצדדים בשני מישורים. ראשית, המישור העקרוני (פרשנות הסעיף); שנית, המישור הקונקרטי (תחולת הסעיף על המקרה). במישור הראשון, ולאחר בחינת ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, קבעה הועדה, כי המבחן הנכון לבחינת גדרו של החריג שנקבע במסגרת הסעיף, הוא מבחן המסוגלות; כלומר, האם הנכה יכול היה לדאוג לענייניו ולהגיש את התביעה, או שמא נבצר ממנו לעשות כן, כתוצאה ממצבו הנפשי. במצב כזה לפי הסעיף כנתינתו, אפוטרופוס שמונה (מחמת מצבו של הנכה) מקבל "הזדמנות נוספת" להגיש את התביעה תוך שנה. כלומר, ההנחה היא, כי הנכה אינו יכול להגיש את התביעה, ורק משנכנס בנעליו האפוטרופוס מתחילה השנה הקצובה להיספר. נקבע, כי גם אם למבחן המסוגלות נקבעה פרשנות רחבה, ואין עוד מינויו של אפוטרופוס תנאי הכרחי (רע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 45), מבחינה מהותית הדרישה הייתה ונותרה לאפשר הכרה למפרע רק כאשר התובע לא יכול היה מבחינה מעשית לטפל בענייניו, ולבחור להגיש את התביעה במועד מוקדם יותר.
ו. הועדה הטעימה, כי ככל שתתקבל פרשנותו של המבקש, תרוקן מתוכן ההבחנה העקרונית בין הנכה בנפשו לנכה בגופו. זאת, שכן אם יורחב החריג למקרים בהם לא ידע התובע-הנכה על מצבו, או על הקשר בין מצבו לבין שירותו, או שמסיבה אחרת (כגון בושה ממצבו הרפואי) בחר שלא להגיש את התביעה, תעלה השאלה מדוע לא להכיר בחריג זה גם במקרה של נכה בגופו באותן נסיבות.
ז. במישור הקונקרטי, לאחר בחינת חוות הדעת ותיקו הרפואי של המבקש קבעה הועדה, כי בכל הנוגע לתקופה שעד מועד שחזור הקרב על החרמון (אוקטובר 2003) בו הוחמר מצבו של המבקש, ואז גם נפתח סגור ליבו בפני רופא המשפחה - לא ניתן לומר, כי מצבו הנפשי מנע ממנו את היכולת להגיש את התביעה. אמנם, אין לשלול את האפשרות שמצבו הנפשי של המבקש פגע ברמה כזו או אחרת בניהול חיי היומיום שלו, ובאפשרותו לעבוד כשכיר לאורך זמן ממושך (המבקש החליף כ-10 מקומות עבודה עד שנת 1989; משך הזמן הארוך ביותר בו נשאר במקום עבודה אחד היה שנתיים וחצי - כזכור, לאחר מכן היה בעל עסק עצמאי; עם זאת המבקש תיפקד בצורה סבירה, ניהל את חייו ושלט בהם ברמה כזו שאיפשרה לו חופש בחירה. ועדת הערעור סקרה את האירועים השונים וחוות הדעת שניתנו בעניינו של המבקש והגיעה לכלל מסקנה, כי מצבו הנפשי איפשר תפקוד סביר שהוחמר בנקודות זמן מסוימות ושוב הוטב; זאת - עד להחמרה שנבעה משחזור הקרב על החרמון (בשנת 2003), והביאה למצבו הנוכחי והכרוני. את מסקנתה זו תמכה הועדה בחוות דעתו של מומחה המשיב (פרופ' רוברטו מסטר, מיום 17.6.07 ומיום 12.4.10) אותה העדיפה על חוות דעתו של מומחה המבקש (ד"ר משה ברוך, מיום 28.4.08). לשיטת הועדה חוות הדעת של מומחה המבקש שלעצמה לא הייתה נהירה, אולם גם לפיה לא היה מצבו של המבקש אקוטי בשנים שלאחר המלחמה; היו עליות ומורדות עד להידרדרות שלאחר שחזור הקרב על החרמון. הועדה הדגישה את אפשרות הבחירה של המבקש - ולשיטתה בחר לאחר אבחונו ב-1989 כסובל מפוסט טראומה, שלא להגיש תביעה - וקבעה, כי גם אם יתקבלו טענותיו של המבקש בדבר אי-ידיעתו על מצבו הנפשי' השורה התחתונה היא, כי אין בכך כדי לבסס הכרה למפרע בתביעותיו.
ח. לבסוף קבעה הועדה, כי אין מחלוקת בין המומחים ששחזור הקרב (2003) הביא להחמרה ולמצבו הנוכחי של המבקש המוגדר כ"הפרעה קשה"; וכי לא ניתן לקבוע מהו המועד המדויק בו איבד המבקש את מסוגלותו להגיש את התביעה, ויתכן שמדובר בתהליך, שככל הנראה, הגיע לשיאו במועד שחזור הקרב על החרמון. מטעם זה, ובהיעדר נקודת זמן ברורה אחרת - קבעה הועדה, כי זהו המועד בו נשללו מהמבקש אפשרות הבחירה והיכולת המעשית להגיש את התביעה. משכך, הוחלט, כי תשלומי התגמולים להם זכאי המבקש לפי החוק ישולמו לו למפרע ממועד השחזור, קרי מחצית אוקטובר 2003.
בית המשפט המחוזי
ט. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. נזכיר, כי סעיף 34(א) לחוק קובע, שניתן לערער על החלטת ועדת הערעור בסוגיה משפטית בלבד; לפיכך טען המבקש, כי הוא זכאי לערער בשתי סוגיות, האחת הסקת מסקנותיה של הועדה מתוך הממצאים העובדתיים, והשניה פרשנות סעיף 18(ו) (על פי הטענות המצוינות מעלה). המבקש חזר על עתירתו להכיר בתביעה שהגיש למפרע, מאז שנת 1973.
י. בית המשפט המחוזי ציין, כי אין חולק שהמבקש לקה בנפשו כתוצאה מן המלחמה. עם זאת בנוגע לסוגיה הראשונה הטעים בית המשפט, כי נוכח המחסום הדיוני הקבוע בסעיף 34(א) לחוק, אין ניתן לערער על קביעות העובדתיות של הועדה (רע"א 4786/11 סועאד נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). עם זאת לגופו של עניין ציין בית המשפט, כי החלטת הועדה מנומקת ואין עילה להתערבות בממצאיה; בנוגע לפרשנות סעיף 18(ו), הטעים בית המשפט, כי גם ברוח הפסיקה בעניין מור (רע"א 10686/05 קצין תגמולים נ' מור (לא פורסם)), לה נדרש המבקש כאסמכתא, אין בסיס לפרשנות לה הוא טוען: "ברם נראה, כי גם בעניין מור לא ביקש בית המשפט העליון לשנות את המבחן הבסיסי, אלא התקיימו נסיבות מיוחדות שהצדיקו מבחינה דיונית דחיית ערעור קצין התגמולים. ודוק, עניין מור אין בו כדי לסייע למערער, שכן אף אם ניתן לראות בו הרחבה מסוימת של ההלכה, לעניין פרשנות סעיף 18(ו) לחוק, עיון בהחלטת הועדה ובראיות שהוצגו לפניה מעלה, כי המערער היה מודע למצבו הנפשי..." (ראו פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עמ' 4; לעניין המודעות אחזור בהמשך).
הבקשה
י"א. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, המפורטת והמנומקת. הבקשה חוזרת על עיקרי הטיעונים בדבר פרשנותו הנכונה של סעיף 18(ו), ובפרט בסוגית ההחלה למפרע של נכות נפשית שנקבעה. לשיטת המבקש, בתי המשפט הכירו בשורה של מקרים, כי יש לפרש את הסעיף בצורה רחבה הבוחנת את "מודעותו" של הנכה ולא את "מסוגלותו". עוד נטען, כי גם מבחן זה פורש בהרחבה. כך, לטענת המבקש, הדרך לפסיקת התגמולים בתביעתו הייתה "סלולה" מבחינה משפטית, וכל שנדרש הוא ליישמה כהלכה במקרה דנא. המבקש חזר על נסיבות חייו וחומר הראיות שהוגש בפני הועדה, וטען, כי הערכאות הקודמות שגו בישום המבחנים שנקבעו בפסיקה (כאשר מלבד לעניין מור, הפנה המבקש לפסקי דין שניתנו בערכאות אחרות, למשל ו"ע (ת"א) 734/05 אפרים נ' קצין התגמולים). כן הוסיף המבקש לטעון כנגד ממצאיה העובדתיים של הועדה (ובמיוחד ביחס לחוות הדעת שהוגשו מטעם המשיב). לבסוף טען המבקש, כי התנהלות המשיב לוקה בחוסר תום לב, שכן הרופא אשר החליט על שינוי הפרופיל שלו - לא יידע אותו בצורה פורמלית על זכאותו לתבוע תגמולים ממשרד הביטחון; נטען, כי הרופא כתב על גב טפסי ההודעה על שינוי הפרופיל "נא לתת לו טפסי תביעה למשרד הביטחון" בצורה נסתרת ובלתי ראויה, ובכל מקרה גם מבקשה זו התעלמו הגורמים האמונים על כך.
הכרעה
י"ב. לאחר שעיינתי בבקשה וצירופיה הגעתי לכלל מסקנה, חרף ההערכה ללחימתו של המבקש, והאהדה לו ולמצבו, כי לא אוכל להיעתר לה. הלכה מושרשת היא, כי ככלל תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי אם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין או נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)). הדברים נכונים במיוחד, כאשר מדובר בבקשה להיעתר לערעור בגלגול נוסף על החלטת ועדת ערעור - ערעור המוגבל מראש במישור הדיוני, על פי סעיף 34(א) לחוק, לשאלה משפטית בעניינו של המבקש אין מתעוררת שאלה משפטית עקרונית. מדובר בהכרעה קונקרטית הנוגעת לצדדים, ופתרונה, בדומה למקרים אחרים בסוגיות אלה, טמון בעובדות המקרה ובממצאיה העובדתיים של ועדת הערעור.