א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה (בדימוס) קובו, סגנית הנשיאה רובינשטיין והשופטת צ'רניאק) מיום 9.1.13 בע"א 40516-10-10, בגדרו התקבל חלקית ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ניב) מיום 7.7.10 בתא"מ 65858/07, תא"מ 65860/07 ות"א 12150/08. ביסוד הבקשה ניצבת שאלת פרשנותו של הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים.
רקע
ב. המבקשת 1 (להלן המבקשת) היא בעלת זכויות חכירה בנכס המצוי בפרויקט "פארק הברון" בראשון לציון (להלן המושכר). המבקש 2 הוא מנהלה של המבקשת 1, והמבקשים 4-3 הם בעלי מניותיה. בין המבקשת לבין המשיב 2 (להלן המשיב) נחתם, ביום 8.1.07, הסכם שכירות בלתי מוגנת להשכרת הנכס (נספח ג' לבקשה; להלן ההסכם). המשיב 1 היה אחד משני הערבים להסכם.
ג. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיבים ביקשו לפתוח במושכר עסק לממכר תבלינים, קטניות ופירות יבשים (להלן העסק), ולצורך כך החלו בביצוע עבודות במושכר, וזאת ללא היתר בניה ומבלי שיש בידם רשיון עסק. עוד עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי ביום 9.5.07 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (במסגרת ב"ש 1046/07), שלא ניתן לסווג את העסק לאחד מהשימושים המותרים בתכנית החלה על המושכר (רצ/1/45/א'), ועל כן ניתן צו המונע פעילות בעסק. עולה, כי המשיבים פעלו מול העיריה כדי שזו תאשר את פתיחת העסק, אולם מאמציהם עלו בתוהו, ובשלב מסוים נזנחו. ביום 2.8.07 הודיעו המשיבים למבקשים על ביטולו של ההסכם בטענה כי אינו בר ביצוע, ונטשו את המושכר.
ד. המבקשים פנו ללשכת ההוצאה לפועל בבקשות לביצוע שטר בטחון על סך 100,000 ש"ח ושתי המחאות על סך 12,400 ש"ח כל אחת, המגלמות תשלומי שכירות בעד החודשים אוגוסט וספטמבר 2007. התנגדויות שהגישו המשיבים נתקבלו, וניתנה להם רשות להתגונן (תא"מ 65858/07, 65860/07). מנגד הגישו המשיבים תביעה על סך 595,000 ש"ח בטענה להטעיה, מצג שווא ועשיית עושר ולא במשפט (ת"א 12150/08). התביעות ההדדיות נדונו יחדיו. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על פרשנות ההסכם בעניין השימושים המותרים שניתן לעשות במושכר.
ה. בפסק דינו של בית משפט השלום (השופטת ניב) מיום 7.7.10 נדחתה טענת ההטעיה שהעלו המשיבים. נאמר (פסקה 20), כי המשיבים "אשר היו מיוצגים עובר לחתימת ההסכם, קיבלו את הנספח המגביל את השימוש בנכס ואף היו מודעים לקשיים המתעוררים בעטיו", וכי (פסקה 25) "התעלמו מהנספח המגביל את השימוש במושכר והסתמכו על מזל, חסדי שמיים, או על אזלת ידה של הרשות המקומית". בית המשפט ציין, כי מודעותם של המשיבים לאותם קשיים נלמדת מראיות חיצוניות. עוד נאמר (פסקה 29), כי "ניתן היה לעשות שימוש במושכר למטרה היעודה, בשינויים כאלו ואחרים, בכפוף להגשת בקשה לשימוש חורג ובהשתדלות ראויה אצל הרשות המקומית". קביעה זו נסמכה, בעיקרה, על עדותה של עורכת הדין שייצגה את המשיבים מול העיריה. עוד נאמר בפסק דינו של בית משפט השלום (פסקה 33), כי בהצהרת המשיב במסגרת ההסכם לפיה בדק את המושכר הן בהיבט הפיסי והן היבט המשפטי ומצאו תואם לדרישותיו (סעיף 5.9 להסכם), יש לראות ויתור מצדם של המשיבים. בית משפט השלום קיבל את תביעות המבקשים ודחה את תביעת המשיבים, תוך שהוא מחייבם בהוצאות.
ו. המשיבים עירערו לבית המשפט המחוזי (ע"א 40516-10-10). בפסק דין מיום 9.1.13 (סגנית הנשיא (בדימוס) קובו, סגנית הנשיא רובינשטיין והשופטת צ'רניאק - פסק הדין נכתב בידי סגנית הנשיא קובו) נאמר (פסקה 24), כי עמדתה המפורשת של העיריה היא שהתכניות החלות על המושכר אינן מאפשרות הפעלת העסק, וכי קביעת בית משפט השלום לפיה בהשתדלות ראויה ניתן היה לעשות שימוש במושכר, אינה נתמכת בתשתית עובדתית ממשית. בית המשפט המחוזי נסמך, בעיקר, על העדויות שנשמעו בבית משפט השלום ועל המסמכים שעמדו בפניו. כאן פנה בית המשפט המחוזי לבחון את שאלת ידיעתם של המשיבים באשר להיעדר האפשרות לקבל אישורים מהעיריה. נאמר (פסקה 38), כי "בדרך כלל טעויות מסוג זה חורגות מגדר הסיכונים שהצדדים לחוזה נוטלים על עצמם במפורש או במשתמע", וכי (פסקה 39) "נקודת המוצא באשר למודעות הצדדים בפועל היא לשון הסכם השכירות". לאחר שבחן את הוראות ההסכם קבע בית המשפט המחוזי, כי (פסקה 43) "המשמעות הפשוטה, הטבעית והאינטואיטיבית של הצהרות אלו, המנוסחות באופן חד-משמעי, בצירוף הסעיף המגדיר את מטרות השכירות, היא שהצדדים לא העלו על דעתם כי ייתכן שלא ניתן לממש את מטרות השכירות", וכי "לא סביר שהצדדים היו ערים לכך שיתכן והסעיפים המרכזיים בהסכם אינם ברי מימוש" (פסקה 44). חיזוק למסקנתו מצא בית המשפט המחוזי בעובדה, כי המשיבים שכרו את המושכר לתקופה ארוכה, וכן "בנסיבות החיצוניות שקדמו לחתימת הסכם השכירות, כפי שעלו מעדויות הצדדים" (פסקה 47). בית המשפט קבע (פסקה 48), כי "עובר לחתימה על הסכם השכירות הצדדים לא היו מודעים בפועל שייתכן והעיריה תסבור שהשימוש המתוכנן במושכר נוגד את השימושים המותרים", וכי גם התכלית האובייקטיבית של ההסכם עולה בקנה אחד עם מסקנה זו. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי שני הצדדים לא יכולים היו לדעת על קיומה של הטעות (התנגדות העיריה), וממילא נדחתה טענת ההטעיה. נקבע, כי מדובר בטעות יסודית ומהותית, שבעטייה יש להורות על בטלות ההסכם, ועל כן פטורים המשיבים מכיבוד שלוש ההמחאות נשוא ההליכים. לבסוף נדחה הערעור, ככל שהוא מתייחס לתביעה שכנגד שהגישו המשיבים. המבקשים חויבו בהוצאות בסך 65,000 ש"ח.
הבקשה
ז. מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען בעיקר כי בית המשפט המחוזי סטה "מהדין ומהכללים העוסקים בפרשנות חוזה", וכי "הסוגיה העקרונית המתעוררת היא דרך המלך לפרשנות חוזה". בבקשה נטען (פסקה 25), כי בית המשפט המחוזי "בחר בדרך פרשנות 'חדשנית' על פיה ניתן להתעלם מחלק מהוראות החוזה, הכתובות והחד משמעיות, שעה שפירש את אומד דעת הצדדים מלשון החוזה", תוך שהוא יוצר הסכם חדש. לטענת המבקשים, הן לשונו המפורשת של הסכם השכירות והן הנסיבות החיצוניות מובילות למסקנה כי המשיבים ידעו שייתכן כי העיריה תתנגד לשימוש שבכוונתם לעשות במושכר. נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם למבקשים עיוות דין ופגע בזכויותיהם הקנייניות. לבסוף נטען, כי יש לבטל את חיובם של המבקשים בהוצאות.
הכרעה
ח. בידוע, כי רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
, פ"ד לו(3) 123). לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי אין היא באה, ולוא אף בדוחק, בקהלם של המקרים החריגים בהם תישקל רשות ערעור כאמור. טענותיהם של המבקשים תחומות - באופן מובהק - לדל"ת אמותיהם של הצדדים, ודי בכך על מנת שלא להיעתר לבקשה. אכן, בבקשתם טוענים המבקשים, כי בית המשפט סטה מהדין ומהכללים העוסקים בפרשנות חוזה, קרי, מדובר - לפי הטענה - ביישום שגוי של ההלכה הנוהגת בפרשנות חוזים. ברם, שאלת יישומה של הלכה במקרה קונקרטי אינה מקימה עילה לדיון בגלגול שלישי (רע"א 7633/06 גולדטקס מתכות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ(24.12.06)).
ט. אוסיף, כי לוז הבקשה בטענתם של המבקשים, לפיה התעלם בית המשפט המחוזי מלשונו של ההסכם, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.12). ואולם, בית המשפט המחוזי ציין מפורשות בפסק דינו, כי "נקודת המוצא באשר למודעות הצדדים בפועל היא לשון הסכם השכירות" (פסקה 39), ולאחר מכן דן בפרוטרוט בהוראות ההסכם. נוכח זאת, אין להלום את טענת המבקשים. אין עסקינן במקרה שיש להידרש בו להלכת אפרופים (ע"א 4128/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265). העובדה, שמסקנותיו של בית המשפט המחוזי אינן עולות בקנה אחד עם עמדתם של המבקשים - כמובן מטבע הדברים מי שזכה בערכאה דיונית והקערה נהפכה על פיה בערכאת ערעור, לעולם אינו רווה נחת - אינה מצדיקה דיון בגלגול ערעורי נוסף (ראו בע"מ 4383/09 פלונית נ' פלוני (29.6.09)). ההוצאות שהושתו בבית המשפט המחוזי דומה שהן גבוהות במידה מסוימת, אך אין דבר זה מהוה עילה להתערבות בגלגול שלישי.
כללם של דברים
ט. נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, ב' בניסן תשע"ג (13.3.13).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il