- בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 10.1.2012 (כב' השופטת א' שטמר) בת.א. 7425-08-09, לפיה נפסלה חוות דעתו של מומחה בפסיכיאטריה שמונה על ידי בית המשפט.
1. המשיב 1 (להלן: המשיב) הגיש נגד המבקשת והמשיבה 2 (להלן: המשיבה) תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. המבקשת היא חברת ביטוח אשר ביטחה את הרכב בו נהג המשיב. המשיבה, מדינת ישראל, היא הבעלים של בית חולים פסיכיאטרי בו אושפז המשיב. ביום 10.9.2005 היה המשיב מעורב בתאונת דרכים במהלכה פגע ברכב שנסע לפניו. לטענת המשיב, הוא נפגע בגופו כתוצאה מהתאונה והיה ב"מצב בלבולי ומצוקה נפשית" ובשל כך פנה למחרת התאונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "איכילוב" בתל-אביב (ביום 11.9.2005). המשיב אובחן כסובל ממצב בלבולי פוסט טראומטי לאחר תאונת דרכים, אושפז, ובהמשך אובחן כסובל מפגיעה פסיכיאטרית המצריכה טיפול במחלקה סגורה. מאז, נכנס ויצא המשיב מאשפוז במחלקה פסיכיאטרית, חלק מהפעמים מרצון וחלק בכפייה, כשבמהלך התקופה הוא סבל ממחשבות אובדניות, חרדות וקולות ששמע בראשו. המשיב טופל בדרכים שונות, לרבות טיפול תרופתי וטיפול בנזעי חשמל.
ביום 5.2.2006, במהלך אשפוזו בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל", נכווה המשיב קשות מאש שפרצה מחומר דליק (גורמי ונסיבות ההצתה מצויים במחלוקת בין הצדדים, ובכלל זה השאלה האם המשיב הצית עצמו או שהדלקה פרצה מסיבה אחרת). כתוצאה מההצתה, סבל המשיב מכוויות קשות, עבר סדרת ניתוחים וטיפולים שיקומיים, ונותר עם פגיעות גופניות שונות.
לטענת המשיב, על המבקשת, יחד עם המשיבה, לפצותו על מכלול נזקיו מן האירועים המתוארים: על המבקשת לפצותו על הנזק שנגרם לו בתאונת הדרכים; והיה ויקבע במהלך המשפט קיומו של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לאירוע ההצתה, אזי על המבקשת לפצותו גם על נזקי ההצתה שנגרמו לו. לחלופין טען המשיב, כי אם יקבע שאין קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לאירוע ההצתה, על המשיבה, כבעלת בית החולים, לפצותו על נזקיו בגין אירוע ההצתה. זאת, עקב רשלנות, עוולת תקיפה והפרות של חובות חקוקות הקבועות בדברי החקיקה הבאים: חוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (סעיף 35); תקנות טיפול בחולי נפש, תשנ"ב-1992 (תקנות 16,17,19,22,23); וחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (סעיפים 5 ו-10).
בין הצדדים קיימת מחלוקת, אם בכלל מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), שכן הועלתה טענה כי המשיב גרם לתאונה במתכוון, ואז תביעתו צריכה להישען על עילות תביעה שמכוח פקודת הנזיקין (לא התחוור אם נטען שגם התאונה מיום 10.9.2005 היתה מכוונת).
2. בית המשפט המחוזי קבע ליום 23.11.2010 דיון הוכחות בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים, אך עקב שביתת פרקליטי המדינה לא היה ניתן לקיימו לגופו. לפיכך הציע בית המשפט לצדדים הצעה לקידום בירור המחלוקות בדרך של הסכמה למינוי מומחים רפואיים בהנחה שכל הנזק נגרם ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. לפי תוכן ההצעה, חוות הדעת תשמשנה רק אם יוחלט שמדובר בתאונת דרכים אולצרכי פשרה, וחוות הדעת מטעם התובע (שצורפו לכתב התביעה, כשהנתבעים עדיין לא הגישו חוות דעת מטעמם) לא תימסרנה למומחים שימונו. הוסכם, כי אם ייקבע שאין מדובר בתאונת דרכים וגם לא תושג פשרה "לא תשמשנה חוות הדעת בתיק זה בכלל". בתאריך 18.01.2011 הסכימו כל הצדדים להצעה, ולפיכך מונו על-ידי בית המשפט שני מומחים: מומחה בתחום הפסיכיאטריה, המכהן כמנהל בית חולים פסיכיאטרי (להלן: המומחה); ומומחה נוסף בתחום הכירורגיה הפלסטית (שהבקשה דנן אינה מתייחסת אליו).
3. בחוות הדעת מיום 29.6.2011, קבע המומחה, כי המשיב עבר "מהלך טיפוסי וקשה במיוחד של מחלת הסכיזופרניה", שהיא בעיקרה מחלה עם רקע תורשתי. עוד נקבע, כי תאונת הדרכים מיום 10.9.2005 ו"הנסיון האובדני ע"י ההצתה העצמית" מיום 5.2.2006 הם תוצאות של מחלתו היסודית ואין קשר סיבתי בין שני האירועים לבין מהלך המחלה, שכן המחלה היא הגורם לשני האירועים ולא תוצאה שלהם. המומחה הוסיף וקבע, כי לא היתה כל התרשלות של צוות בית החולים בגין אי מניעת ההצתה העצמית. להערכת המומחה, המשיב זקוק לאשפוז וזכאי לשיעורי נכות גבוהים מטעם המוסד לביטוח לאומי. בחוות הדעת לא צוין מהו שיעור הנכות הנפשית ממנה סובל המשיב.
4. לאחר שהוגשה חוות הדעת פנה המשיב (ביום 11.7.2011) לבית המשפט בבקשה להורות על פסילתה כולה, או למצער, פסילת חלקים ממנה. טענתו של המשיב היתה, כי המומחה חרג באופן בוטה מסמכותו שנגזרה מגדר ההסכמה בין הצדדים (בהתאם להצעת השופטת שטמר). במקום להתמקד אך ורק בשיעור נכותו של התובע, המומחה התייחס לקשר הסיבתי שבין תאונת הדרכים לבין האשפוז, לנסיבות ההצתה, ולסוגיית הרשלנות המיוחסת לבית החולים בו אירעה ההצתה. מטבע הדברים, ונוכח הקביעות שבה, התנגדו המבקשת והמשיבה לבקשה לפסילת חוות הדעת.
5. בית המשפט החליט לקבל את בקשתו של המשיב, ופסל את חוות דעתו של המומחה, בנימוק שמדובר באחד מאותם מקרים נדירים בהם נדרשת פסילה, מחמת פגם משפטי היורד לשורש העניין. לאחר שבית המשפט המחוזי עמד על מרכיבי שיקול הדעת שעליו להפעיל במקרה הנדון, כפי שעוצבו בפסיקה שעניינה פסילת חוות דעת מומחים מטעם בית המשפט, הוא קבע, כי המומחה מונה לצורך קביעת הנכות הרפואית בלבד, וחרג מהמוסכם בין הצדדים כשהרחיב "בקשר לאופן התרחשות האירועים; לקשר הסיבתי בין האירועים לבין מחלת הנפש ממנה סובל המבקש; ולאחריות בית החולים" (עמ' 3 להחלטה). נקבע, כי כתוצאה מהחריגה מהסכמת הצדדים, גם נפגעה זכותו של המשיב להביא את כל הראיות והטיעונים הרלוונטיים לסוגיות השונות בהן עסק בסופו של דבר המומחה.
מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה מבקשת המבקשת כי יותר לה לערער על החלטת בית המשפט קמא לפסול את חוות דעתו של המומחה.
טיעוני הצדדים
- 6. לטענת המבקשת, בית משפט קמא לא נתן הנחיות ספציפיות למומחה ולא הגביל את גדר סמכויותיו, ועל כן קביעת בית המשפט ביחס לחריגה מסמכות שגויה. יתר על כן, המבקשת סבורה כי מובן היה לכל הצדדים כי מינוי המומחים נועד לקבוע גם את הקשר הסיבתי. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי העובדה שהמומחה לא קבע את שיעור נכותו של המשיב (כפי שהתבקש) נובעת מכך שהצורך בקביעה זו התייתר עם קביעתו בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונות לבין נכות המשיב. היה ובכל זאת בית המשפט יסבור כי קביעת שיעור הנכות נחוצה, לא היה צורך בפסילת חוות הדעת, וניתן היה להסתפק בשאלת הבהרה למומחה.
המבקשת טוענת עוד, כי על פי ההלכה הפסוקה, בקשה לפסילת מומחה תתקבל רק אם נגרם לבעל הדין עיוות דין, ואילו זה אינו המצב בעניין הנדון. לחלופין, גם אם יקבע כי נפלו פגמים בחוות הדעת, הרי שניתן לתקן את הפגמים על ידי מחיקת התייחסות המומחה לשאלת רשלנות בית החולים (סעיף 4 מפרק המסקנות של חוות הדעת). זאת, במיוחד נוכח העובדה שבית המשפט לא הטיל ספק בכישורי המומחה, תום ליבו או נכונות דבריו.
- 7. המשיבה, מצדה, מסכימה לבקשת רשות הערעור, לכך שבית המשפט יפעל לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ולכך שההחלטה שתתקבל תוחל גם על כל הנוגע לעניינה של המדינה בתיק זה.
- 8. המשיב מתנגד למתן רשות הערעור, וטוען כי קביעת בית משפט קמא נכונה, עולה בקנה אחד עם הדין והפסיקה, ומתחשבת בנסיבותיו הייחודיות של המקרה.
לעניין ההסכמה, טוען המשיב, כי זו היתה על מינוי מומחה, במסלול הקבוע בחוק הפיצויים, לקביעת שיעור הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי ותו לא. אחרת, היה המשיב נמנע מלהסכים להצעת בית המשפט, ולבטח לא היה מסכים למינוי מנהל בית חולים פסיכיאטרי כמומחה, כיוון שהוא מצוי בניגוד עניינים ביחס לסוגיית הרשלנות הרפואית. בא כוח המשיב אף פנה למומחה והבהיר לו את תפקידו, מעמדו וגדרי סמכותו. כמו כן, בהתאם להוראות חוק הפיצויים, נמנע המשיב מלהעביר למומחה את חוות הדעת מטעמו או מסמכים רלוונטיים אחרים לעניין רשלנות המשיבה, נסיבות התאונה והאשפוז.
המשיב טוען, כי בחוות דעתו חרג המומחה באופן בולט מסמכותו, עת קבע קביעות שבעובדה ובמשפט ביחס לקשר הסיבתי שבין תאונת הדרכים לבין האשפוז; קבע קביעות שבעובדה ובמשפט בנוגע לרשלנות המיוחסת למשיבה באירוע ההצתה; וקבע קביעות שבעובדה בנוגע לנסיבות אירוע ההצתה בבית החולים. נושאים אלו מצויים בלב חוות הדעת, ועל כן התייחסותו אליהם מהווה חריגה חמורה מסמכות וכוללת טעויות של עובדה ושל משפט, שהרי נקבעו ללא שניתנה לצדדים ההזדמנות להציג ראיות או להביא טיעונים.
לגישת המשיב, כיוון שנפל פגם בליבת חוות הדעת, הרי שלא ניתן לבצע "מחיקה חלקית", אשר תגרום עיוות דין למשיב וממילא כל שיוותר לאחריה הוא השוליים של חוות הדעת.
דיון והכרעה