מונחת בפני בקשתה של רבקה יפת (להלן: "
המבקשת") להתיר לה להגיש תביעה כנגד החייב, אוריאל סטולוביץ, בעלה לשעבר של המבקשת (להלן: "
החייב"), בבית משפט לענייני משפחה. מטרת התביעה הינה כי בית המשפט לענייני משפחה יקבע חלוקת ממון שונה מאיזון הנכסים החל בדין, בינה לבין החייב. הנאמן על נכסי החייב (להלן: "
הנאמן") מתנגד להגשת התביעה מן הטעם של שיהוי בהגשת הבקשה וחוסר תום לב.
בשנת 1991, המבקשת והחייב רכשו, משק במושב צור משה. ברם, המבקשת והחייב שילמו אך מחצית מן התמורה למוכרים ואילו יתרת הסכום, אשר לוו מן הבנק ואשר בגינה נרשמה משכנתא על הנכס, נותרה בידי החייב אשר ברח עם הסכום מן הארץ בשנת 1993. בגין אי התשלום תבעו מוכרי הנכס (להלן: "
המוכרים") את המבקשת והחייב אודות הפרת חוזה המכר. לאורך כל ההליך שנמשך שנים רבות, שימש הנאמן כמשיב בתביעת הפרת החוזה ונטל בה חלק פעיל כשהוא בא בנעלי החייב. בתום ההליכים, אשר נסתיימו אך לאחרונה, פסק בית המשפט כי אכן הופר הסכם המכר ועל המבקשת להשיב למוכרים את החזקה בבית. כמו כן פסק בית המשפט כי על המוכרים להשיב לחייבת ולנאמן את הסכום אשר שולם בגין הנכס לכתחילה (להלן: "
דמי ההשבה").
להלן טענות הצדדים בקצירת האומר;
לטענת המבקשת אין לחלק את דמי ההשבה באופן שוויוני בינה ובין הנאמן, אלא על דמי ההשבה להיות משולמים לידיה בלבד. זאת, נוכח העובדה כי סכום גדול מן הכספים מהם שולמה התמורה למוכרים הגיעו מרכוש אשר שייך להוריה, וכן נוכח העובדה כי החייב ברח עם יתרת הסכום לחו"ל, והשאיר את המבקשת לשלם לבדה את התשלומים בגין ההלוואה מהבנק. אי לכך, מעוניינת המבקשת להגיש תביעה בבית משפט לענייני משפחה אשר יורה כי אין דין דמי ההשבה להיות מחולקים באורח שווה בין המבקשת לנאמן (אשר נכנס בנעלי החייב), ויבצע איזון נכסים שונה בהתאם לסעיף 8 לחוק יחסי ממון. סעיף המתיר לבית המשפט לאזן נכסים של בני זוג באופן לא שיווני בנסיבות מיוחדות.
עוד קובלת המבקשת על כך שהפיצוי המוסכם בגין הפרת חוזה המכר שולם כולו מחלקה שלה בדמי ההשבה חרף שהנשיאה בהם תחולק בינה ובין הנאמן.
הנאמן טוען כי בקשתה של המבקשת לוקה בחוסר תום לב ודינה להידחות. המבקשת התגרשה מהחייב בשנת 1995 ובמרוצת השנים ניהלה את התביעה כנגד המוכרים
יחד עם הנאמן, כך שאין מקום להעלאת טענתה זו עתה. כמו כן, "גרירת" הנאמן להידיינות נוספת בבית המשפט בשלב זה תהווה הכבדה בלתי סבירה על קופת פשיטת הרגל. עוד טוען הנאמן כי אין להתיר למערערת להגיש תביעתה כמבוקש מפאת הסכם שנחתם בין המערערת לנאמן, אשר נסב על הסדרי תשלום המזונות לבנם המשותף של המבקשת והחייב (להלן: "
הסכם המזונות"), ואשר על פיו מנועה המערערת מלעתור לכל סעד המנוגד לו.
כונס הנכסים הרשמי הצטרף לעמדת הנאמן וכן הוסיף כי המערערת לנה על זכויותיה בשיהוי ניכר.
עיינתי בעמדות הצדדים ובתגובת כונס הנכסים הרשמי;
1.
שיהוי בהגשת הבקשה;
אכן, צודקים הנאמן ובא כוח כונס הנכסים הרשמי, כי בנסיבות המתוארות השתהתה המבקשת שיהוי ניכר בעמידה על זכויותיה, העולה כדי דחיית בקשתה להתיר לה לפתוח כעת בהליכים כנגד החייב. זאת בלא שאדרש אף לשאלת ההתיישנות העולה בנסיבות העניין.
א. הלכה פסוקה היא כי בבואו של בית המשפט להידרש לשאלת שיהוי בהגשת תביעה, הרי שההכרעה בכך איננה אך שאלה אובייקטיבית הניתנת לחישוב על פי שנים, אלא מדובר בהחלטה הנקבעת על פי נסיבות העניין. קרי, שאלת קיומו של שיהוי המונע הגשת תביעה משתנה ממקרה למקרה.
לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט העליון ב רע"א 8630-05 ניר שיתופי- אגודה ארצית להתיישבות עובדי נ' עיריית הוד השרון (פורסם בנבו), העוסקים בשאלה אימתי יקבל בית משפט טענת שיהוי:
"בשונה מטענת התיישנות, לא די בכך שחלף פרק זמן ממושך ממועד קום העילה ועד הגשת התביעה בכדי שתקום טענת שיהוי. שיהוי בהגשת תביעה נוצר מקום בו יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. לפיכך, בכדי שייקבע כי תביעה הוגשה בשיהוי על הנתבע להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע
זנח את זכות התביעה; או כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה; או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום לב מצד התובע" (ההדגשה אינה במקור-ו.א)
ב. המבקשת התגרשה מהחייב בשנת 1995, אולם רק כעת, כחמש עשרה שנים לאחר גירושיה, מוצאת היא לנכון להגיש תביעה שעניינה חלוקת רכושם המשותף באופן הסוטה מן הדין הנוהג, ואשר קובע כי חלוקת רכוש בין בני זוג תיעשה באופן שיווני. זאת ועוד, במהלך שנים אלו, עת נוהלה התביעה כנגד המוכרים אודות הפרת הסכם המכר כאמור לעיל, פעלו המבקשת והנאמן
יחד וכן צורפו
שניהם כמשיבים בכל הליך והליך. אין ספק כי לאורך השנים פעל הנאמן, תוך השקעת זמן ומשאבים, כדי לזכות בתביעה יחד עם המבקשת מתוך ציפייה כי הדבר יניב רווחים הן למבקשת והן לקופת הפירוק. על השקעתו זו ניתן ללמוד, לבד מעיון בהחלטות הערכאות השונות בעניין, בו צורף הנאמן כמשיב, גם מהסכם המזונות משנת 1999, אותו צירף בתגובתו:
"4. יובהר ויודגש כי המבוקש במבוא יותיר בקופת פשיטת הרגל כ- 2,000$, אשר יהיה בהם כדי לממן הליך בת.א 601/94 בבית המשפט המחוזי בת"א, אשר יכול לשמש מקור אחרון (ומשמעותי) לקבלת כספים במסגרת קופת פשיטת הרגל... הליכים אלו דורשים, על פי טיבם הותרת כספים מינימאליים לצורך ניהול ההליכים..." (ההדגשה אינה במקור-ו.א)
ג. לפיכך, העובדה כי רק עתה, משתמו כל ההליכים בעניין, לרבות הליכים בערכאות הערעור השונות, ולאחר שדמי ההשבה כבר חולקו למשיבה ולנאמן, מגישה המשיבה בקשה זו, אשר מטרתה הינה להכריז כי כל דמי ההשבה שלה הם, מצביעה על שיהוי ניכר העלול לעלות בנסיבות מסויימות כדי חוסר תום לב. זאת לאחר שאין חולק כי המשיבה הציגה כלפי הנאמן, במהלך כל שנות ניהול התביעה מצג לפיו יהיה זכאי הוא למחצית מהתמורה שתתקבל ואין חולק כי הנאמן הסתמך על מצג זה תוך השקעת משאבים בניהול התביעה דנן.
די באמור לעיל כדי לדחות את בקשת המבקשת להגשת תביעה בבית משפט לענייני משפחה ועל כן אינני נדרשת לשאלת תוקפו של ההסכם בדבר חוב המזונות שערכה המבקשת עם הנאמן, אשר על פניו ובלא לקבוע מסמרות בעניין, במילא אינו מפנה לסעיף זה או אחר אשר כובל את האישה מלעתור לכל סעד אשר אין עניינו מזונות קטין.