המחלוקת המשפטית המונחת בפני, עניינה הלכה למעשה "משולש יחסים" שבין בעל תפקיד של חברה חדלת פרעון, אשר ממונה כעת על ביצוע הסדר נושים; רוכשת אשר רכשה את פעילות החברה As is where is, ומשכירת נכס ממנו פועלת החברה. אעיר, כי חרף טענותיה הגורפות של הרוכשת, כי הבקשה שבפני אינה הולמת דיון במסגרת של בקשה למתן הוראות, הרי שהסעדים שביקשה המשכירה נוגעים, במישרין, להסדר הנושים. זאת, בעיקר הבקשה לבטל את ההסדר עקב הפרתו לכאורה בידי הרוכשת.
העובדה המרכזית העומדת בלב המחלוקת (לצד יחסים עכורים בין הרוכשת לבין המשכירה, אשר תחילתם ככל הנראה שנים טרם הסדר הנושים), הינה עובדה פשוטה ובלתי שנויה במחלוקת: חרף העובדה כי הסדר הנושים מעביר את הפעילות, לרבות (במפורש) חוזי השכירות של החברה לרוכשת, החל מתאריך ידוע ומוסכם, הרי שהרוכשת לא שילמה את דמי השכירות למשכירה, והלכה למעשה מסרבת לעשות כן.
נוכח האמור לעיל, ובעיקר נוכח הסעדים החלופיים שהתבקשו, העשויים לכאורה לסכן את קופת ההסדר בחיוב באותם דמי שכירות, הרי שחובה על בית משפט זה ליתן החלטה, ולו במקצת הסוגיות השנויות במחלוקת, וזאת בכדי להעמיד דברים על מכונם.
"ברירת המחדל" בהסדרי נושים, הינה פשוטה וברורה: מרגע בו הנאמן או המפרק מעבירים את השליטה בחברה חדלת הפירעון או בפעילותה לידי הרוכש, הרי שהכלל הרחב הוא כי מאותו רגע עצמו
כפוף הרוכש לכל החובות השוטפים של החברה, לרבות תשלום דמי שכירות, וזאת בהתאם להסכמים עם המשכירים
, אשר לתוכם נכנס, מעצם רכישת החברה או פעילותה as is where is. זאת, כמובן, אלא אם כן בהסדר מופיעות הוראות מפורשות אשר מצביעות על הסדר או חלוקת חיובים אחרת.
בנסיבות המקרה, אין ולא יכולה להיות מחלוקת על העובדה, כי הסדר הנושים אינו כולל כל הוראה חריגה מסוג זה, אלא הולך לפי הדרך הרגילה, שבו החל מתאריך מסויים, מועברת הפעילות אל הרוכשת - לרבות החובות הכרוכות בה, ותוך איזכור מפורש של הסכמי השכירות. זאת ועוד; המבקשת עצמה מודה בפה מלא, כי המפרק שילם לידה, ללא שיהוי, את מלוא דמי השכירות לתקופה בה החזיק הוא עצמו בנכס, עד למועד העברתו לרוכשת.
מכאן, עולות הלכה למעשה שתי מסקנות:
האחת
: למבקשת אין ולא יכולה להיות כל טענה כלפי המפרק או תקופת ההפעלה אגב פירוק. זאת, גם ובמיוחד נוכח העובדה כי הסדר הנושים אינו כולל כל סעיף המטיל על המפרק חיוב עתידי לשלם את דמי השכירות. אי לכך, ובמלוא הכבוד הראוי, הרי שטענה לפיה משתמע מהסדר הנושים כי התשלום ששילמה הרוכשת כולל בתוכו דמי שכירות עתידיים, אין בה מאומה, והיא חוטאת לאמת. לא בכדי, לא עלה בידי הרוכשת לצטט כל סעיף שכזה, וזאת שלא בכדי - מה גם כי סעיף שכזה, בלא חיוב מפורש המוטל על המפרק להעביר את דמי השכירות למשכירה, היה יוצר סתירה פנימית מהותית בתוך הסדר הנושים עצמו.
האחרת
: ביטול ההסדר עקב הפרתו הינו סעד אפשרי הנוגע כל-כולו
למערכת היחסים בין
המפרק לרוכשת
, קרי - האם הרוכשת הפרה את הוראות ההסדר, אם לאו. ספק גדול בעיני, האם ניתן "למתוח" את קווי התיחום של מערכת היחסים דנן אל סכסוכים בין הרוכשת בכובעה כמפעילת החברה, לבין צד ג' סולבנטי (המשכיר), אשר
כל-כולם נוגעים לתקופה שלאחר
ההסדר
. במובן זה, אכן, עניין לנו בסכסוך שניטש בין שני צדדים סולבנטיים, וספק גדול אם ראוי לגרור לתוכו את המפרק וקופת הפירוק, באורח שיהפוך אותם, כמעט ל"מעין ערבים" לחברה החדשה או לרוכשת, שעל פעילותם ותפקודם אין למפרק כל שליטה.
התוצאה הינה, כי אמנם המבקשת צודקת במובן זה, כי הסדר הנושים יותר, באורח חד-משמעי, חיוב בדמי שכירות המוטל על הרוכשת, החל מיום קבלת השליטה במושכר. בנסיבות המקרה לא הוכחו, אף לא לכאורה, סעיפים סותרים בהסדר אשר מערערים על המושכלה היסודית, כי הרוכשת נכנסה אל תוך חוזי השכירות As is where is, ומחוייבת בהם מכוח ההסדר. מעבר לדרוש אעיר, כי אף אם מסקנתי היתה שונה, הרי שמקרה כזה עסקינן ב"חרב פיפיות" - באשר אם הרוכשת אינה מחוייבת להסכמי השכירות, מכח מה מחוייב המשכיר להסכים לנוכחות חברה "זרה" בתוך קניינו, ומה מונע ממנו לפעול לאלתר לסילוקה ממנו?
יוצא, כי "ברירת המחדל" הינה, כי על הרוכשת חל חיוב לשלם את דמי השכירות. קרי: זוהי נקודת המוצא אליה מביאים דיני חדלות הפרעון, ובהם מסתכמים הלכה למעשה תפקידו וסמכותו של בית משפט זה, בכובעו כמפקח על הסדר הנושים.
אלא מאי? מעבר לנקודה זו ולנקודת המוצא המשפטית דנן, הרי שאכיפת חיוב בדמי שכירות על שוכר סרבן (או לחלופין הפעלת סנקציות בגיל הפרתו), אינו אלא סכסוך בין שני צדדים סולבנטיים, שעליו להידון ככל סכסוך אחר הנוגע לדמי שכירות. זאת כאשר אמנם השוכר (הרוכשת) מנוע וחל עליו מעשה בית-דין בכל הנוגע להעלאת טענות הנוגעות להסדר הנושים ולכניסתו לנעלי החברה שבהסדר, אולם מאידך גיסא, יכול להעלות כל טענה אחרת הנוגעת ליחסיו הישירים מול המשכירה-המבקשת. כמו כן, ובאותה מידה, יכול השוכר להעלות, אם וכאשר יתבע, כל טענת הגנה אחרת שאינה קשורה לקופת הפירוק - כך למשל, טענתו כי החברה כבר קיבלה לידה תשלום בגין דמי שכירות עתידיים,
מגורם אחר שאינו המפרק או קופת הפירוק - ובמקרה הנוכחי, בעל השליטה לשעבר בחברה בכובעו האישי.
סוף דבר;
דין הבקשה להדחות בחלקה, במובן זה כי אין כל מקום להיעתר לבקשת ביטול ההסדר, או להשית על המפרק חבות כלשהי בדמי שכירות, מיום בו הועברה השליטה במושכר לידי הרוכשת ואילך. אי לכך, הרי שכל הטענות דנן, הנוגעות למעשה להסדר הנושים, נדחות.
עם זאת, על-פניו עולה חזקה (ניתנת לסתירה), או למצער נקודת מוצא כי שוכר היושב בנכס של זולתו אינו רשאי לעשות זאת בלא לשלם, ובמידה והוא מסרב, הרי שהוא נחשף
לתביעה
מצד המשכיר
, וזאת בערכאה המתאימה. אך ברור הוא, כי במסגרת תביעה זו, יוכל השוכר להתגונן בכל טענה שאינה קשורה במישרין להסדר הנושים. זאת, כולל טענה כי דמי השכירות העתידיים כבר שולמו בידי צד ג', וכך אני מחליטה.
אי לכך, ובכפוף לדברים אלו, הבקשה נדחית. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
ניתנה היום, ג' אדר א תשע"א, 07 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.
___________________________
ורדה אלשיך - סגנית נשיאה, שופטת