א. בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיא ד"ר מודריק) מיום 6.7.10 בתיק עת"מ 2184/09, בגדרו נדרשה המבקשת לצאת את הארץ תוך 45 ימים.
רקע והליכים
ב. המבקשת היא אזרחית מולדובה, בעלת הסטוריה מורכבת באשר לשהותה בישראל. בית המשפט קמא תיאר אותה וכן ציין, כי בין המבקשת למשיב נתגלעה מחלוקת בדבר חלק מעובדות הפרשה. עיקר המחלוקת נסבה על השאלה היכן התגוררה המבקשת בתקופה שבין חודש מאי 1999 לחודש אפריל 2002. המשיב טוען, כי המבקשת נכנסה לראשונה לישראל בשנת 1999 באשרת תייר ובתום תקופת האשרה המשיכה לשהות בארץ עד אשר יצאה אותה בשנת 2002. לטענת המבקשת לא שהתה בישראל באותה תקופה כלל ודרה כל אותה העת בעיר הולדתה שבמולדובה. ואולם לית מאן דפליג, כי ביום 19.8.04 הגיעה המבקשת ארצה כשבידה אשרת עבודה, אשר כנראה לא ברור כיצד ניתנה.
ג. בבית המשפט קמא טענה המבקשת בין היתר, כי בחלק מהתקופה בה שהתה בארץ לא נתאפשר לה לעבוד מחמת אילוץ, שכן היתה עסוקה בהליכים המשפטיים נגד החלטות המשיב בדבר הרחקתה מהארץ. נטען, כי יש לגרוע את התקופה האמורה מסך שהותה הכולל, כך שיוצר מצב בו תקופת עבודתה בארץ "נטו" פחותה מחמש השנים המקסימליות הקבועות בסעיף 3א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. נטען, כי בלבה של המבקשת נוצרה ציפיה לפיה יתאפשר לה לעבוד בארץ חמש שנים "נטו", ואינטרס זה מוזן גם מהרצון להחזיר את ההשקעה שבהשגת אשרת עבודה בישראל ומימון ההגעה אליה. המשיב טען בין היתר, כי המבקשת שהתה בישראל החל בשנת 1999 ועד שנת 2002 (מרבית הזמן שלא כדין) ועל כן עתירתה לוקה בחוסר נקיון כפיים. כן נטען, כי תקופת השהיה של העותרת (גם בלא חישוב התקופה שמן 1999) עולה על זמן השהיה המותר לפי החוק.
ד. בפסק דינו מיום 6.7.10 קבע בית המשפט קמא, כי אין צורך להכריע במחלוקת העובדתית בין הצדדים בדבר שאלת שהותה של המשיבה בישראל בין השנים 2002-1999. זאת - שכן אף אם יונח כי המשיבה נכנסה לארץ לראשונה בשנת 2004, כבר מיצתה במועד ההכרעה בעתירה את מלוא תקופת השהות המירבית המתאפשרת בחוק. בית המשפט דחה את הטענה לפיה יש "לנכות" את התקופות בהן לא התאפשר למשיבה לעבוד מסך תקופת שהותה בישראל, וקבע כי זו נמנית החל מהגיעה ארצה ועד לחלוף חמש שנים, ללא התחשבות בזמנים בהם לא עבדה בפועל. בית המשפט ציין, כי ההחלטות להרחיקה שניתנו באותה תקופה היו כדין; ואף שלאחר מכן, בשל הסדרים שבין הצדדים, אושר לה מחדש לעבוד, עדיין אין בכך כדי להפוך את התקופה בה לא עבדה לתקופה בלתי נמנית. משכך נפסק, כאמור, כי המבקשת תורחק מהארץ תוך 45 ימים. על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור, ובד בבד הוגשה הבקשה דנא.
הבקשה
ה. בבקשה נטען בין היתר, כי בין השנים 2002-1999 שהתה המבקשת במולדובה. כן חזרה על טענתה, לפיה נכזבה תוחלתה לעבוד בארץ חמש שנים "נטו" ונפגם אינטרס הציפיה שלה. עוד נטען, כי לא נקבע בפסק הדין שההחלטות לגרשה מהארץ ניתנו כדין, וכי אף המשיב לא הוכיח זאת, ועל כן אין לגלגל לפתחה את מעשי המשיב ומחדליו. ומשכך, בניכוי הזמן בו המתינה להחלטות בעניינה, משך שהותה הכולל נמוך - כנטען - מהרף המירבי הקבוע בחוק, ועל כן יש לאפשר לה למצות עד תום את תקופת השהיה המותרת.
ו. בתגובת המשיב נטען, כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים. נטען, כי זכות העבודה בישראל אינה זכות קנויה למבקשת, והיא נתונה לשיקול דעתו של המשיב. נאמר, כי המבקשת שהתה בארץ שלא כדין - דבר הנזקף לחובתה. עוד נטען, כי צדק בית המשפט בכך שלא ניכה את התקופות בהן לטענה היתה מנועה מלעבוד בישראל, שכן התקופה הנמנית על-פי דין היא חמש שנים, בלא התחשבות בהיעדרויות וניכויים. באשר למאזן הנוחות נטען, כי ככל שיתקבל ערעורה, תוכל המבקשת לשוב ארצה ללא כל קושי.
הכרעה
ז. לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. בידוע, שניים הם התנאים לעיכוב ביצועו של פסק דין. הראשון עניינו סיכויי הערעור; האחר עניינו מאזן הנוחות, שיקול מרכזי במאזן זה הוא היכולת להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (לא פורסם); עע"מ 1672/09 מודיעין אזרחי בע"מ נ' השמירה בע"מ (לא פורסם)). דומה, כי בנדון דידן שני התנאים לא נתקיימו.
ח. דומני, שהמשוכה שעל פניה על המבקשת לחלוף בגדרי הערעור היא גבוהה. נראה כי לא העלתה המבקשת טענות שלא נשמעו בבית המשפט המחוזי; ואיני מזהה פגם המצדיק התערבות בהכרעתו. טענתה המרכזית של המערערת היא כי יש לנכות ממשך שהותה בארץ את התקופה בה לא עבדה, בית המשפט דחה טענה זו. בית המשפט קבע עובדתית, כי "תקופה זו (חמש השנים - א"ר) מוצתה עד להגשת העתירה" (עמ' 5 לפסק הדין). בפרשת טנסה(עע"מ 6745/06 קון טנסה נ' משרד הפנים (לא פורסם)), כפי שציין המשיב בתגובתו, נזדמן לי להתייחס לשאלה בדבר אופן חישובן של אותן חמש שנים:
"איננו יכולים גם לקבל את פרשנותו של המערער, כאילו שהות חמש השנים ושלושת החודשים (63 חודש) הניתנת למירב על פי החוק לעובד זר צריכה להימנות לשיעורין, בניכוי תקופות בהן לא שהה בארץ. לשונו של המחוקק ברורה - סעיף 3א(ג) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 מדבר לענייננו בתקופה "המסתיימת לאחר תום חמש שנים ושלושה חודשים מיום שניתנו לו אשרה ורישיון כאמור, לראשונה ..." בדברי ההסבר לסעיף 3א במקורו (הצעות חוק תשס"ג, 591, 592 נאמר כי "התקופה המירבית שנקבעה להארכה (מעבר לשלושה חודשים ראשונים - א"ר) היא חמש שנים, שכן ככלל, שהיית עובד בישראל מעבר לתקופה כאמור עלולה להתפרש כתושבות הלכה למעשה, ולא כשהיה זמנית בישראל במסגרת של ביקור או עבודה". שפתי המחוקק ברור מיללו. אכן, אילו רצה המחוקק בכך, יכול היה לערוך נוסחאות חישוב שאינן מביאות בחשבון שהות בחו"ל, אך דבר זה מורכב ומסובך מבחינות שונות, ומכל מקום לא כך נקבע בחוק לעת הזאת (בתיקון מס' 13 לחוק בתשס"ד אמנם הוסף בסעיף 3א ס"ק ג(1) ובו אפשרות להענקת אשרה לתקופות נוספות בשל "נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק, או לחברה", אך לא בכך עסקינן בנידון דידן)".
ט. באשר לתנאי השני - מאזן הנוחות, (ראו רע"א 10559/06 אברהם דבוש נ' עיריית הרצליה (לא פורסם); דומה כי הוא אינו נוטה לטובת הישארות המשיבה בישראל עתה; המשיבה אינה מורחקת אל מקום ממנו לא תוכל לשוב ארצה - היא תצא למולדתה, ואם יתקבל ערעורה תוכל לשוב לישראל על נקלה. כפי שציינתי בפרשת אוזגור (עע"מ 1586/10 אוזגור נ' רשות ההגירה (לא פורסם)):
"אשר למאזן הנוחות, כמובן נוח יותר למבקש להישאר כאן עד להכרעה בערעור. אך גם בסיטואציה האחרת אין אי נוחות יתרה, בהתחשב בתולדות המבקש בארץ כאמור; הרי ככל שיתקבל ערעורו, יוכל המבקש לשוב לישראל ללא קושי. הנזק שייגרם לו אינו בלתי הפיך".
א.
י. סוף דבר, נוכח האמור אין התנאים הנדרשים בכגון דא - קרי, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות - מתקיימים בנידון דידן. איני נעתר אפוא לבקשה.
ניתנה היום, כ' באלול תש"ע (30.8.10).